לאונרד כהן: מסרב להיות קדוש - תרבות - הארץ

לאונרד כהן: מסרב להיות קדוש

לאונרד כהן, "Live in London": כמה מהרגעים היפים של ההופעה מתרחשים כשכהן מנגן בגיטרה הקלאסית שלו שכאילו מאטה את הזמן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בחן/י את עצמך: כשנודע בסוף השבוע שעבר שלאונרד כהן יופיע בארץ בספטמבר הרגשתי:

א. אושר עילאי. השירים של כהן הם פסקול חיי, צליל מחיאת כף היד האחת של נשמתי. כבר תיכננתי לשבור תוכניות חיסכון ולטוס לאירופה לראות אותו. הללויה!

ב. שמחה מתונה. הוא יוצר ענק, וחלק מאלבומיו אהובים עלי מאוד (אחרים הרבה פחות). אם המפיקים לא ישתוללו עם מחירי הכרטיסים, אני אהיה שם.

ג. שום דבר. אף פעם לא הבנתי את ההתלהבות מהישיש הלואט הזה. קרן פלס הרוסה עליו - האם צריך להגיד עוד משהו? יאללה שיביאו כבר את "מטאליקה"!

בואו נניח בצד את תשובה ג', אף שהיא לגיטימית לא פחות משתי התשובות האחרות. מי שבחר בתשובה ב', כלומר מי שאוהב את לאונרד כהן אך לא נמנה עם מאמיניו האדוקים, עשוי היה לחוש חוסר נוחות מלווה בתמיהה קלה לנוכח פסטיבל ההערצה לכהן, ששטף את הארץ בחודשים האחרונים. כהן היה אהוב על הקהל הישראלי מאז ומתמיד, אבל שובו אל הבמות אחרי הפסקה של 15 שנה הוביל להתפרצות רגשות חסרת תקדים. מיטב הסלבריטאים טסו לראות אותו וחזרו נפעמים והלומי אושר, העיתונים התמלאו בכתבות חנוקות מדמעות. ריח לא נעים של סגידה עמד באוויר. כהן נהפך מאמן גדול לקדוש. מה שכמובן גירה את בלוטות האירוניה של אוהדיו המתונים יותר.

למה להכחיש? חלק מההסתייגות - ואין זה מעיד על בגרות רבה - קשור לכך שהידוענים שהתעלפו מההופעה של כהן הם כאלה שלא היית סומך בהכרח על הטעם המוסיקלי שלהם. למעשה, למוסיקה - כך אפשר היה להתרשם מהדיווחים - היה חלק שולי בלבד באירוע. דיברו על דמותו הממגנטת של כהן, על מלותיו חודרות הלב והכליות, על קולו המכשף. ומה עם המוסיקה - אותו מרכיב זניח וחסר משמעות? המגבעת של כהן זכתה ליותר תשומת לב.

חידת הקיום והסבל

הצפייה בדי-וי-די החדש, שמתעד הופעה של כהן בלונדון ביולי 2008 (יש גם דיסק חדש שמתעד את אותה הופעה), החלה איפוא כשהיא מלווה בכמה שאלות: האם המוסיקה באמת שווה פחות מהמגבעת? האם יתגלה פער גדול ובעייתי בין ההילה שאופפת את סיבוב הקאמבק של כהן לבין מה שהסיבוב הזה מציע למי שאוהב את הזמר אך אינו סוגד לו? יותר מאשר חשש מאכזבה, האפשרות לקיומו של פער כזה עוררה ציפייה קטנונית לתקיעת סיכה בבלון הסגידה לכהן.

אלא ששלוש שעות מאוחר יותר, כשההופעה המצולמת נגמרה, התנגנו בראש מלותיו הממזריות של כהן בשיר "מגדל הפזמון": "את יכולה לתקוע את הסיכות הקטנות שלך בבובת הוודו הזאת/ מצטער, מותק, היא בכלל לא דומה לי". או במלים אחרות: כהן לא אחראי לאינפלציית הסופרלטיווים המטורפת והמרתיעה שנקשרה בהופעה שלו; הוא אחראי רק למה שהוא עשה על הבמה. ומה שהוא עשה, יחד עם הלהקה שלו, היה נהדר.

לאונרד כהן בהופעה. הקול המכשף (תצלום: דסטין רבין)

לא רק שכהן לא אחראי להפיכת ההופעה שלו לאירוע קוסמי, אלא שהוא עשה ככל יכולתו כדי לחלן אותה, להשאיר אותה על הקרקע. "זה נהדר להתאסף כאן בדיוק בצד השני של האינטימיות", הוא אמר בפתיחת ההופעה, שבה נכחו כמה עשרות אלפי צופים באיצטדיון O2 בלונדון. הוא לא סגר את הדלת בפני האפשרות שכל אחד בקהל יחווה את ההופעה כרגע פרטי של חסד, אבל הוא הודה שזה לפני הכל אירוע המוני וממוסחר. ועם זאת, התפאורה (שכהן עיצב, או ליתר דיוק לא עיצב, בעצמו) וסגנון הבימוי של ההופעה חתרו לצמצום ופשטות, בלי תאורה מונומנטלית ובלי תצלומים פנורמיים של הקהל.

הרגע הכי יפה של חילון ההופעה התרחש בסוף "מגדל הפזמון". זמרות הליווי שרו "די דו דם דם דם" וכהן אמר להן בתחינה הומוריסטית: "אל תפסיקו, בבקשה אל תפסיקו". הן המשיכו עם ה"די דו דם דם דם", וכהן פנה לקהל ואמר שהוא גילה את התשובה ל"חידה" (בהופעה אחרת, בניו יורק, כהן אמר "חידת הקיום והסבל"). רוצים שאני אגלה לכם את התשובה? המשיך כהן. ברור שהקהל רצה. כהן משך את המשחק עוד ועוד, ובסוף אמר: "התשובה היא... די דו דם דם דם", ובניגוד לזמרות הליווי הוא ביטא את ההברות האלה בקול כבד ועכור ככל האפשר. על מה כהן צחק בקטע הזה? על מה לא? על הדימוי שלו כאדם רוחני, על התקופה שלו כנזיר בודהיסטי, על המנעד הקולי המוגבל שלו, על הסגידה שלו לנשים, על ההנחה שיש חידה, על האשליה שיש לה תשובה.

הפריטה החד-פעמית

ההנאה החריפה מהורדת ההופעה אל הקרקע ואל ההומור מורגשת מהר מאוד, בד בבד עם ההתפעלות מהחיוניות של כהן ומהקול שלו (בשירה ויותר מכך בדיבור: הדיבור של האיש הזה פשוט מהפנט). לעומת זאת, ההנאה מהצד המוסיקלי של ההופעה היא יותר הדרגתית ופחות חריפה. ההתחלה לא מבשרת טובות: "Dance me to the end of love" מקרטע וב-"Ain't no cure for love" הלהקה של כהן מנגנת פופ למבוגרים במובן הרע ביותר, עם סקסופון אייטיז חלקלק וגרוב עצי במיוחד.

לאונרד כהן מבצע את "סוזן" בהופעה חיה בלונדון:

הסקסופון (ובעיקר סקסופון-סינתסייזר) ממשיך להפריע בכמה מהשירים, אבל אחרי חצי שעה כבר ברור שמאחורי כהן עומדת להקה טובה, שמנגנת יותר מאשר מוסיקת רקע. יש גיטרה ספרדית מחוספסת, יש אורגן המונד חם ויפה, יש גיטרה חשמלית מעודנת, והכי חשוב: זמרות הליווי נהדרות. שרון רובינסון הנפלאה והאצילית מלווה את כהן הרבה שנים, וכשהיא שרה כסולנית את "Boogie Street" היא מזריקה להופעה מנה מפתיעה של סול; והאחיות האטי וצ'ארלי ווב אמנם לא "שמימיות" (כפי שכהן אומר שוב ושוב) אבל הן מצוינות.

כמה מהרגעים היפים של ההופעה מתרחשים כשכהן מנגן בגיטרה הקלאסית שלו. זה לא קורה הרבה, אבל כשכהן פורט את הפריטה החד-פעמית שלו, שכאילו מאטה את הזמן, אפשר להיזכר שהוא לא רק משורר ופצצת כריזמה, אלא גם מוסיקאי גדול. מוגבל, מונוטוני, אטי ("ניגנתי עם ריי ועם דיזי", הוא מפנטז בשיר "1000 kisses deep", "אף פעם לא היתה לי התנופה שלהם") - אבל גדול.

אחרי שעתיים וחצי מגיע תורה של סאגת הדרנים ממושכת וכמעט מתישה: שוב ושוב כהן רץ אל מאחורי הקלעים, ושוב ושוב הוא מקפץ בחזרה אל הבמה. האם "Closing Time" המצוין יהיה השיר האחרון, כמתבקש? לא. כהן חוזר ומתחיל את "I tried to leave you". אם הופעה נמדדת בשירים הפחות מוכרים שלה ולאו דווקא בלהיטים, שני השירים האלה מלמדים שזאת היתה הופעה מצוינת. כהן חותם את השיר האחרון במלים "הנה גבר שעדיין עובד בשביל החיוך שלך", וזו אילוסטרציה יפה ונכונה למה שקרה בינו לבין הקהל הלונדוני.

ואשר לקהל הישראלי: מי שלא נמנה עם קהל המאמינים האדוק של כהן ובכל זאת תוהה אם להיות שם ב-24 בספטמבר, שלושה ימים אחרי יום הולדתו ה-75 של הזמר, נדמה שהדי-וי-די הזה עשוי לשכנע אותו להגיד כן לזקן - בתקווה שמחירי הכרטיסים לא יהיו פליליים.

לאונרד כהן, "Live in London". די-וי-די/דיסק. סוני; יבוא: אן-אם-סי

» ההופעה של לאונרד כהן - לא צריך להתלהב» לאונרד כהן ומדונה: תיירות הרוק הישראלית» 10 שירים שלאונרד כהן חייב לשיר בארץ» בחרו את השירים האהובים של לאונרד כהן ב"עכבר קפה"»הנזיר שאהב את הגיטרה שלו» מה סוד הקסם של השיר "הללויה"?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ