איתי טיראן חוגג עם השטן

גם היום, 90 שנה אחרי שחוברה היצירה "מעשה בחייל", היא מדהימה ומענגת את שומעיה. עכשיו מעלה אותה בתל אביב אנסמבל גרופיוס, בהשתתפותו של השחקן איתי טיראן

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

על הבמה שלושה זוגות של ניגודי קצוות בין הכלים הגבוהים והנמוכים במשפחות כלי הנגינה: כינור וקונטרבס בכלי הקשת, קלרינט ובסון בכלי הנשיפה מעץ, וחצוצרה וטרומבון בכלי המתכת. מאחוריהם - סוללת כלי הקשה; בצדם שחקן-קריין, ולפניהם על הבמה הקטנה: רקדנית. זוהי קבוצה קטנה של אמנים, תיאטרון נודד, שבכל רגע יכולה לארוז את מיטלטליה המעטים ולנסוע הלאה, להופיע בכפר הקטן הבא; קבוצה אידיאלית לימות מלחמה, שבהם כל פרוטה נחוצה, וצריך להביא את האמנות אל האנשים כדי שיקנו כרטיסים.

כך, ב-1918, בימים האחרונים והקודרים של מלחמת העולם הראשונה, תיכננו להתפרנס שני יוצרים שמקור הכנסתם הסתתם: המלחין איגור סטרווינסקי, גולה רוסי שנתקע בשווייץ בלי יכולת להמשיך ולהופיע במערב אירופה כפי שעשה לפני המלחמה, בלי ההקצבה שקיבל ממשפחתו העשירה ברוסיה ובלי התמלוגים מיצירותיו שהודפסו בגרמניה; ושארל פרדיננד ראמיז, סופר שווייצי שחי בצרפת וחזר למולדתו כדי למצוא בה מקלט מאימי המלחמה. כך נולדה יצירת התיאטרון-מוסיקה "מעשה בחייל".

איתי טיראן ב"מעשה בחייל". אין גבולות בין מוסיקה לתיאטרון

וכך גם נולד אמצעי ביצוע חדש, שהיה לז'אנר ולסמל של המאה ה-20: קבוצת אמנים קטנה, מודולרית וחוצה סגנונות ותחומים, מנוגדת לגמרי בתפישתה המודרניסטית לאידיאלים הרומנטיים אדירי הממדים ושופעי הרגש של המאה ה-19, שהמאה החדשה שאפה להשתחרר מהם. עוד מאה חלפה, וביום שישי הקרוב ובזה שאחריו תועלה "מעשה בחייל" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, בביצועו של אנסמבל גרופיוס שעם חבריו נמנה השחקן איתי טיראן.

כמה שנים לפני "מעשה בחייל" שמע סטרווינסקי בווינה את היצירה הפורצת דרך "פיירו הסהרורי" של ארנולד שנברג, מבשרת התיאטרון-מוסיקה החדש, והושפע ממנה, ככל המלחינים שהתעוררו לרוח החדשה שנשבה בעשור השני של המאה. אבל היצירה שלו היתה מיוחדת במינה: אחרי "פולחן האביב" הפגאני ו"החתונה" הרוסי-אורתודוקסי, שתיהן יצירות מהפכניות רחבות יריעה, הציג בה סטרווינסקי סגנון חדש - הומוריסטי בהשפעה צרפתית, יובשני ומתומצת, וריקודי בהשפעת ג'ז-רגטיים ומחולות עממיים; סגנון שזוקק לבסוף ל"ניאו-קלאסיקה". המורכבות הריתמית המהפכנית של המלחין לא קהתה כאן לעומת הבלטים הגדולים שלו, רק לבשה דמות אחרת, חדה ואירונית יותר. שירי לכת, סצינת ריקודים ובהם ולס וטנגו, רמזים למורשת הדתית בדמות שני כוראלים, העירוב החדשני של הכלים, המלודיות המלאות דמיון וסוחפות ברגש גואה למרות רצונן - אלה משאירים את המאזינים נדהמים ומלאי עונג גם היום, 90 שנה אחרי שחוברה "מעשה בחייל".

איתי טיראן במונולוג מתוך "מעשה בחייל":

היצירה, המבוססת על אגדות עם רוסיות, בווריאציה על מוטיב פאוסט המשותף לתרבויות רבות, מספרת על חייל בחופשה שנתקל בשטן בדרך הביתה ומשתכנע לתת לו את כינורו - סמל לנשמתו; התמורה היא ספר פלאים שחוזה את העתיד וביכולתו להפוך כל אדם לעשיר מופלג. כך אמנם קורה, אבל החייל שאיבד את נשמתו נהיה אומלל, והכסף אינו יכול לנסוך משמעות בחייו. את הדברים האמיתיים הלוא הכסף אינו קונה: "הוא מקשיב לציוץ ציפורים בקנן - בחינם/ לרוחות הפורטות בעלים לחנן - בחינם/ למלמול תינוקות זוחלים על גחונם - בחינם/ ורואה נערות מפתות בחנן - בחינם/ וקשישים מתענגים על מנוחה בגנם - בחינם/ וזוגות מגיפים את תריסי מעונם לקראת ליל התעלסות - בחינם" - בתרגומו הנהדר של ירון לונדון.

אחרי סדרת פגישות עם השטן המחופש לדמויות שונות מצליח החייל לחטוף את כינורו בעורמה, מבריח בנגינתו את השטן, מרפא נסיכה חולה והשניים מתאהבים ומתחתנים; אבל אחרי נישואיהם הוא מתפתה לחצות את גבולות הממלכה למרות אזהרת השטן, נופל ברשתו ומאבד את נשמתו - הפעם סופית. וכל זאת בחגיגה מוסיקלית-תיאטרלית שכולה מתח וחיוכים, והשתאות על הדמיון האין-סופי של סטרווינסקי בצבעי צליל ובמלודיות ובהרמוניה הנשכנית שלו ובריתמוס המשכר. מארש הניצחון של השטן, שנגמר בסולו ארוך לכלי הקשה המסיים את היצירה כולה, הוא לא הפי אנד רומנטי, אבל כמה אושר מוסיקלי-תיאטרלי הוא גורם.

באוהאוס מוסיקלי

"יש אנסמבלים טובים למוסיקה חדישה בארץ, והבנו שכדי לנגן אוונגרד, או את הקלאסיקה של המאה ה-20, או מוסיקה ישראלית עכשווית, אין צורך דווקא בנו", מספר דניאל כהן, יליד נתניה (1984), על הולדת האנסמבל שלו - אנסמבל גרופיוס - שעליו ינצח בקונצרט "מעשה בחייל".

"היה נחוץ ייחוד; והכיוון האמנותי שלנו החל להתעצב רק אחרי שהשחקן איתי טיראן הצטרף אלינו. אז הכל התחיל להתבהר. אנחנו לא סתם מביאים שחקן ליצירה מוסיקלית או משלבים מוסיקאים בתיאטרון, אלא מתכוונים ליצור ז'אנר ביצועי חדש שהוא סינתזה בין שתי האמנויות. כמו האדריכל ולתר גרופיוס, שמיזג טכניקות וסגנונות שונים ויצר כך את סגנון הבאוהאוס, מבחינתנו אין גבולות בין מוסיקה לתיאטרון והם נהפכים ליישות אחת. לכן קראנו לאנסמבל על שמו.

"האהבה בינינו לאיתי טיראן הדדית", ממשיך כהן, "הוא חלק מהאנסמבל: הוא חזר בעזרתנו לשורשים המוסיקליים שלו, אנחנו גילינו בעזרתו את הכיוון שלנו, ומזל שהתיאטרון הקאמרי נתן לנו בית ואימץ את כולנו כך".

דניאל כהן הוא בוגר הרויאל אקדמי למוסיקה בלונדון. לפני כן למד באקדמיה למוסיקה בתל אביב במקום בבית ספר תיכון ואת מבחני הבגרות השלים בעצמו. בלונדון הקים את תזמורת "עדן", שעליה הוא מנצח כמנהל מוסיקלי; הקונצרט האחרון שלה היה השנה ב"קווין אליזבת הול" וכלל רק מוסיקה ישראלית. הוא גם המנצח הראשי של תזמורת באי ג'רזי שבין צרפת לאנגליה. "ג'רזי הוא גן עדן עלי אדמות", הוא אומר, "זהו אי שבונה לעצמו עכשיו חיים מוסיקליים חדשים. התזמורת צמודה לאקדמיה למוסיקה, כדי להעלות את מספר הנגנים תושבי האי; כי תזמורת שאין לה צורך מהקהילה שלה אין לה גם זכות קיום.

"התלונות על מחסור בקהל מופרכות", ממשיך כהן. "מה שחסר לתזמורות, או שאין להן כלל, הוא לא ‘קהל' אלא הרלוונטיות לקהילה, ואת זה צריך לבנות באופן אקטיווי. הקהל הוא לא גוש אנונימי שרק ממלא כיסאות באולם, ושכדי לשמור עליו שם צריך לדלל את המסר האמנותי ולהוריד את הרמה. לא, חייבת להיווצר הדדיות עם בני האדם שמרכיבים אותו".

סימפוניה זה אחלה

לא רק "מעשה בחייל" נמצאת בתוכנית של אנסמבל גרופיוס בקונצרטים שלה, אלא גם יצירה מקורית, "קופאדם", של חבר האנסמבל, המלחין מתן פורת. היצירה, על פי סיפור של פרנץ קפקא, עושה שימוש באותו הרכב כלים של סטרווינסקי, אבל בעושר רב יותר של אמצעיים בימתיים ובהופעה וירטואוזית של איתי טיראן.

"אני לא אוהב קונצרטים מסורתיים", מתוודה דניאל כהן, "משהו בחוויה המעונבת של קונצרטים, ללכת ולהקשיב ליצירה נשגבת שמוכרחים להעריץ, מלאכותי בעיני. מי שאומר על מארש האבל מהסימפוניה ‘ארואיקה' של בטהובן ‘הו, כמה נחמד', כפי שאמרו לי פעם באנגליה, ולא מזדעזע באמת - לא שמע את המוסיקה. שיהיה מותר לצעוק ‘בראוו' באמצע היצירה על הברקה בביצוע, או לצחוק בקול רם; שהמוסיקה תהיה חיה ונושמת ואמיתית - זו האזנה בעיני. ‘קופאדם' הוא משהו כזה, יצירה חדשה שגורמת לאנשים להקשיב אחרת, שלא מתוך שאננות, ובהתאם גורמת לנו לנגן אחרת.

"שילוב האמנויות נותן גם הוא לקהל משהו להיאחז בו, וזה חשוב", ממשיך כהן. "תמיד צריך ללכת לקראת הקהל, לתמוך בו. למשל באנגליה, ‘תזמורת עידן ההשכלה' מציעה כרטיסים לסטודנטים ב-3 פאונד, בתוספת פיינט של בירה חינם בפאב מקומי אחרי הקונצרט. לפאב גם מצטרפים הנגנים ומעודדים את הקהל לשוחח אתם - על המוסיקה, על הכלים שלהם, בכלל על מה שקרה בערב. נכון שלפעמים נשמעות שם שאלות טיפשיות, אבל בעיקר השיחות הן משמעותיות - והכוונה שבסופן יגידו צעירים שלא שמעו אף פעם מוסיקה, בוא'נה אחי, הסימפוניה הזאת זה אחלה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ