הבהוב שעתו היפה

60 שנה חלפו מאז פירסם חיים גורי את ספרו הראשון. כעת הוא מוציא ספר שירים חדש, תוסס ועכשווי. אחרי שנים של כתיבת שירים אישיים, הוא אומר, הגיע הזמן לחזור ל"אנחנו"

אלי אליהו | תצלום: דניאל צ'צ'יק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי אליהו | תצלום: דניאל צ'צ'יק

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה שְׁעַת הַחֶסֶד, שֶׁתָּבוֹא.

אָז הַשְּׁכוּחִים וְאַף הָאֲבוּדִים יִהְיוּ לִרְצוּיִים

וְלֹא יוֹסִיפוּ לְצַעֵר אוֹתָם וְיִמָּצֵא לָהֶם מָקוֹם.

אָז הָאָלוּם יָשׁוּב לְהִשָּׁמַע וְהַנִּסְתָּר יוּאַר לְהֵרָאוֹת.

כִּי לֹא שָׁוְא דִבְּרוּ כָּל הַצְּרוּדִים הָהֵם,

כָּל הַמְהַמְּרִים בִּפְרוּטָתָם הָאַחֲרוֹנָה עַל הָאֶפְשָׁר,

כִּי לֹא שָׁוְא חָזְרוּ, כְּתֻכִּי סַבְלָנִי וּמְמֻשָּׁך,

עַל כָּל שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה שֶׁלֹּא לְהֵאָמֵר

וְאַף פֵּרְשׁוּ, הוֹבְרֵי שָׁמַיִם, אוֹתוֹת וְסִימָנִים.

לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁהַנִּדַּחַת, הַשְּׁכוּחָה בַּצִּפֳּרִים,

תּוֹלִיך אָז אֶת הַקּוֹל, בַּלְדָּרִית מֻתֶּשֶׁת, רִחוּפִית.

נֵדַע שֶׁתַּם מוֹעֵד, שֶׁבָּאוּ הַיָּמִים הָאֲחֵרִים.

מתוך "עֵיבָל"

כשחיים גורי, ברגע נדיר מאוד, מתקשה להיזכר בפרט כלשהו או בציטוט כזה או אחר, חשה אשתו עליזה לעזרתו. אין פלא. כבר 61 שנה שהם יחד, נפגשו בעיצומה של מלחמת העצמאות, לצד מיטתו של קצין שרגלו נקטעה בקרבות. היא היתה קצינת סעד וגורי סגן מפקד פלוגה בפלמ"ח.

אבל גורי, משורר הבלורית והמקטרת, לרוב לא מתקשה לזכור. אולי להיפך. הוא מתקשה לשכוח. וכעת, כשהוא מתקרב לשנתו ה-86, הזיכרונות האלה רבים, רבים מאוד. 60 שנה חלפו מאז פירסם את ספר השירה הראשון שלו, "פרחי אש" (ספרית פועלים), וכעת הוא מפרסם ספר חדש ששמו "עיבל" (הקיבוץ המאוחד), כשמו של הר הקללה שמופיע במקרא.

למה עיבל? למה הר הקללה?

"הספר הזה הוא מעין סיכום של חיים שלמים. ספר של חשבון נפש. והקללה היא קללה של חיים אכזריים, טרגיים, חיים של דם וחרב. מלחמות, שנאה, כישלונות. חיים של סתירות".

אפשר לשער כמה פצועה וחבולה נפש משורר שנקלעה שלא בטובתה לארץ של מוות ואש. לעת של גרדומים ומקלעים, שואה ומחתרות. אדם שנולד למשפחה פציפיסטית ובסופו של דבר השתתף בארבע מלחמות. האם יכול היה לנהוג אחרת מי שנולד בעת ההיא וחונך כפי שחונך גורי?

בסוף אחד משירי הספר כותב גורי: "והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו,/ המשיכה לנדנד, שהכל היה יכול להיות אחרת על ההר ההוא,/ אילו רק שמענו בקולה". לדבריו, ההיסטוריה מלאה במשפטי תנאי. החרטה היא איפוא מוטיב מרכזי בספר. כמוטו לפני אחד השירים בחר גורי לשים משפט מפיה של אמו, גילה גורי: "ההבדל בין אדם לאדם הוא במספר רגעי החרטה שבו".

"'עיבל' הוא ספר שעבר אין-ספור שינויים", מספר גורי, "אני עצמי נבהלתי מכתב היד. הראיתי אותו לידידי מנחם ברינקר (חתן פרס ישראל בחקר הספרות העברית והכללית, א"א) והוא אמר לי, 'גורי אל תשנה שום אות. השירה תמיד באה מהמכאוב ומההעדר'".

נשמה רזרבית

יש משוררים שכתבו את הטובים בשיריהם בנעוריהם, יש כאלה שהשתבחו עם השנים. גורי, לעומת זאת, כתב שירים נפלאים בצעירותו, וממשיך וכותב שירים נפלאים לא פחות בערוב ימיו. בספר החדש ניכרים מצד אחד חוכמת החיים והפיכחון של אדם מבוגר, ומצד שני זהו ספר חי, תוסס ועכשווי, ויש בו תשוקה ולהט כשל משורר צעיר. אולי משום שגורי מעולם לא ניסה להנהיג מהפכות פואטיות, אבל תמיד ידע להתחדש. תמיד היה קשוב לשינויים הפואטיים של כל תקופה.

חיים גורי. חיים של סתירות

בספריו שילב תמיד סלנג ושפה יום-יומית עם שפה גבוהה ומלים מקראיות. גם בספר החדש אפשר למצוא צירופים כמו "נשמה רזרבית" ומלים כמו זרג, קיטש, ייפויי כוח, לצד מלים כמו תועפות, תלאה ותלאובות. ישנם בספר צירופים כמו "הזמן זעום העפעפיים" ו"סוסיו קסומי החלחלה", לעומת ביטויים כמו "שמו פס עלינו". ואפשר למצוא בו לא מעט משפטים מעורבים כמו "שאשוב ברוורס אל הבהוב שעתי היפה". "השירה משתנה כל הזמן", אומר גורי, "גם שינויים צורניים, סגנוניים, שינויים של אסכולות, אבל גם בשל החיכוך בהיסטוריה". וכך, לצד יכולת מופלאה לצטט בעל פה קטעים שלמים משירת קודמיו, גורי גם מקפיד להתעדכן מפעם לפעם בקולות הדור החדש ומבקש שישלחו לו חוברות של שירה חדשה. לדבריו, הוא מוצא לא מעט דברים טובים, "זה כמו לזהות אריג טוב, די למשש קצת וכבר אתה יודע". אבל מצד שני הוא גם נתקל בדברים שמעוררים בו רתיעה גדולה.

מה מרתיע אותך?

"מפחיד אותי אובדן הרצף האסוציאטיווי, שפה רדודה, ללא הרבדים שמעשירים אותה. אובדן לשון המראות. אנשים שכותבים בלי להכיר מה שכתבו לפניהם. כאילו הם ראשונים בעולם. הרי איש לא נולד מהים. זו כתיבה של אגו, זו לא שירה. זה משהו שאפשר לכתוב לחבר'ה אבל זה לא יכול להשאיר חותם, או לדבר אל הדורות הבאים. שירה, גם כזו שיש בה הומור, היא דבר רציני ויש להתייחס אליה כך".

לבטיו של הטייס

נהוג לומר שמשוררים כמו גורי ובני דורו כתבו שירה קולקטיווית, לאומית, עד שבא נתן זך והחל לדבר בקול האישי, קולו של היחיד. גורי אינו מסכים לתיאור הזה של המהלכים הפואטיים, לפחות לא באופן גורף. לדעתו, יש בזה משהו כוזב. "משוררים בני דורי כתבו כל חייהם שירה אישית מובהקת", הוא אומר. "אמיר גלבוע, ע' הלל, עוזר רבין ואחרים. היה גם זה וגם זה, גדולי המשוררים העבריים לדורותיהם נהגו כך".

אז זך לא שינה דבר?

"אין ספק שזך משורר חשוב מאוד בשירה העברית. שירתו ומאמריו חוללו שינויים של צורות וטעמים. קראתי עכשיו את 'כל כתביו', וצודק אריאל הירשפלד בדברים שכתב. כשקוראים את כל המכלול מבינים את הרצף והכוח של השירה הזו. אבל כמה מהתופעות הפוסט-זכיות צימצמו את המרחב השירי. זך לא אחראי לזה. אבל זה קרה וזה לא דבר טוב. שירה צריכה שכל האפשרויות יהיו פתוחות לפניה".

והיום, אתה כותב שירה אישית או את שירת הרבים?

"אחרי שבשנים האחרונות כתבתי שירה אישית מאוד, בספר הזה אני חוזר גם לקול הרבים, או כפי שאני קורא לזה 'גוף ראשון רבים'. אני לא מדבר בשמו של איש. אין לי ייפוי כוח. כמו שאני אומר באחד השירים, 'לא אוכל להיות לפה לאילמים האלה' (עמ' 41), אבל יש בי הצורך לנסות".

על הצורך הזה גורי תוהה כל חייו. "זה משהו שלא הצלחתי לעמוד עליו: מה הופך אדם למשורר", הוא אומר. "עמוס עוז אמר פעם שכל כתיבה מקורה באיזה פצע. זה נכון, אך רבים הפצועים ומעטים המשוררים. את התעלומה הזו של הכתיבה לא פתרתי מעולם".

הוא אינו מתרפק על העבר, אבל בהחלט כואב את אובדנה המוחלט של תחושת היחד, תחושת שותפות הגורל, האחווה. "מה המשמעות של כל תוכניות הריאליטי האלה?" הוא שואל, "'הישרדות', 'האח הגדול', השמנים האלה שמנסים לרזות ('לרדת בגדול'), בכולן מנצח האחד שגורף את כל הקופה. האחד שגובר על האחרים. ואיך הוא עושה את זה? בכל מיני שקרים, נכלולים ומעשי נבלה כלפי החברים שלו. זו הפרטה גמורה. אני מרגיש שעברנו מימים קשים לימים רעים".

הוא אומר שאינו חומק מהפוליטי, אבל נזכר שעיתונאי שאינו רוצה לנקוב בשמו בא לדבר עמו מבלי שקרא את הספר שלכבודו התקיים הראיון, והשאלה הראשונה שהפנה אל גורי נגעה לפרשת סבסטיה (גורי היה שותף לניסוח הסכם הפשרה עם אנשי גוש אמונים). גורי מספר כי לא היסס ומיד קם ועזב את השולחן.

ובכל זאת, עולה כעת השאלה של טוהר הנשק. יש כזה דבר בעיניך "צבא מוסרי"?

"למרבה הצער והבושה, בכל מלחמות ישראל קרו הדברים האלה, פגיעה באזרחים ובשבויים, ביזה ושאר מעשי נבלה. העניין הזה תמיד היה קיים. גם במלחמת העצמאות נעשו מעשים שאלתרמן כינה אותם 'פשעי מלחמה'. אך היה גם ההיפך הגמור. בזמנו שמעתי על טייס אחד במלחמת לבנון הראשונה. הוא טס מעל אחד מאזורי הקרבות, והירוקים, חיילי הקרקע, ספגו אש כבדה וזעקו אליו בקשר לעזרה. אבל הטייס ביקש מהם נקודות ציון מפורשות ולא הסכים לירות סתם כך לתוך אזור מיושב. בתחקיר הוא הכה על חטא ואמר, 'מי שם אותי מלך ממית ומחיה, הירוקים קוראים לעזרה ואני לא עוזר'? וזו השאלה: כמה 'מותר' להרוג כדי להציל את אנשיך? צבא צריך לשמור על אמות מוסר אנושיות ככל האפשר. מוסר הוא דבר שמעל למלחמה זו או אחרת".

ניכר שיש לגורי עוד הרבה מה לומר, אבל עליו להגיע לקול ישראל. אחרי הראיון ברדיו, ייסע להשתתף בכנס לכבוד הספר בבית ביאליק. יום מפרך למדי. לפחות בעיות חניה אין לגורי. מותר לו לחנות חינם בכל חניוני "אחוזות החוף" בתל אביב. אחרי הכל הוא אזרח כבוד של העיר. מי אמר שלא משתלם להיות משורר.

איך עברו הזמנים בשדותיו

חיים גורי נולד באוקטובר 1923 בתל אביב. הוא למד בבית הספר החקלאי כדורי שבגליל התחתון ובתום לימודיו הצטרף לפלמ"ח. בשנת 1947 נשלח להונגריה לארגן ניצולי שואה לקראת העלייה לארץ. במלחמת העצמאות היה סגן מפקד פלוגה בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. בשנת 1949 פירסם את ספרו "פרחי האש" ומאז פירסם עוד 14 ספרי שירה וכן ספרי פרוזה, מאמרים, פזמונים, תרגומים ואוטוביוגרפיה ספרותית. במשך שנים היה מזוהה יותר מכל עם שירים כמו "באב אל-ואד", "שיר הרעות" ו"הנה מוטלות גופותינו", שנעשו אבני דרך בעיצוב אתוס הרעות והגבורה של צה"ל. הוא למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים והשתלם בספרות צרפתית בסורבון בפאריס.

שנים רבות עסק בעיתונות, תחילה בעיתון "למרחב" ואחר כך ב"דבר". השואה השפיעה מאוד על יצירתו. כעיתונאי סיקר את משפט אייכמן ופירסם לאחר מכן את הספר "מול תא הזכוכית", אחר כך יצר טרילוגיה תיעודית על השואה שכללה את הסרטים "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". הסרט הראשון, מ-1974, היה מועמד לפרס האוסקר לסרט תיעודי. לאחרונה קיבל הסינמטק את הזכויות על הסרטים מקיבוץ לוחמי הגטאות. הם עברו המרה דיגיטלית וגורי ערך אותם מחדש.

ב-1988 זכה בפרס ישראל לשירה. כיום הוא מתגורר בירושלים עם אשתו עליזה. יש להם שלוש בנות, נכד וחמש נכדות. השנה, לכבוד שנתו ה-85 של גורי, החליטה הוצאת אבן חושן להוציא לאור את "ואת שיחת היום בתוך דמי", מהדורה ביבליופילית של 85 שירי אהבה שכתב גורי במשך השנים. הספר, בתוספת רישומים של הצייר אביגדור אריכא, יודפס ב-85 עותקים בלבד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ