עמוס עוז בן 70: כל מה שנחשב עשוי ממלים

אצל עמוס עוז, הבתים מרובי החדרים והיערות הסבוכים הם לא העיקר, אלא רק משל למורכבות הנפש והתא המשפחתי. הדבר היחיד שממשי הן המלים

ניצה בן-דב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניצה בן-דב

באחד משיאי העלילה של "קופסה שחורה", רומן המכתבים הסוחף של עמוס עוז (1987), מגיעה אילנה, גיבורת הרומן, לפתח הטירה המתפוררת ליד זכרון יעקב השייכת לגרושה, הפרופסור אלכסנדר גדעון היושב בארצות הברית. כשהיא ניצבת על מפתן הווילה הדקדנטית הנטושה, תוהה כיצד תתקבל על ידי בועז בנם שהחל לשפץ את הבית ולהפיח בו חיים חדשים, נשקפים אליה ממזרח "שלוחות הרי מנשה, מיוערות, מבליחות בהבהקים חולפים של זוהר ירקרק מרצד". לקראת סוף הרומן חוזרים שרידי המשפחה ההרוסה לחיות יחד בבית העזוב: אלכסנדר גדעון שהסרטן הולך ומתפשט בגופו, אילנה גרושתו שמטפלת בו כאם, כרעיה וכאחות רחמנייה, ובועז בנם המשותף, שצירף אליו נערות ונערים המסייעים לו בשיפוץ הבית והוא מנהל עמם חיי שיתוף, אחווה ואהבה חופשית.

»חגיגות יום הולדת 70 לעמוס עוז

»עמוס עוז בן 70: החיים שלא כמשל»עמוס עוז בן 70: לטבול את העט בקסת החיים»עמוס עוז בן 70: סיפור על אהבה והצלחה»עמוס עוז בן 70: הלוחש לנשיאים»עמוס עוז בן 70: קולות המרחבים השותקים»עמוס עוז בן 70: חייבים לכבות את השריפה»עמוס עוז בן 70: קורא בעיניים עצומות

מבית ילדותו עצום הממדים, מרובה החדרים ומשופע פינות הסתר, שעכשיו מתגבשת לה בו משפחה מורחבת המתפקדת באיזו הרמוניה מוזרה, כותב הפרופסור החולה מכתב ארוך ומשתפך לבעלה השני של אילנה גרושתו, מישל סומו, שלא צורף - או עדיין לא צורף - אל המשפחה המורחבת. במכתב זה מתאר הנוטה למות את הנשקף מחלון חדרו: "גגות אדומים בגבעה שמנגד, טווח שמונה מאות מטר מכאן. הרי מנשה. יערות ואד או עשן קל על קו האופק המזרחי".

הרי מנשה המיוערים, המבליחים אל אילנה בהבהקים חולפים של זוהר ירקרק מרצד כשהיא עומדת על מפתנו של ביתו המוזנח של בעלה לשעבר בקרבת המושבה זכרון - ומאוחר יותר הרי מנשה המיוערים הנשקפים אל הבעל לשעבר מחלון חדרו המזרחי של אותו בית, שחיים חדשים נעורים בו - הם עתה מקום ההתרחשות של "תמונות מחיי הכפר", ספרו החדש של עמוס עוז (2009).

אל לב הירוק העז הזה של הרי מנשה, שנראה ב"קופסה שחורה" ממרחק מה אפוף אד או עשן קל, מסתנן עתה הסופר, וכשם שמצא במרתפי הזיכרון והתודעה של הבית שליד זכרון תיבות פנדורה שכוחות הנפתחות בזו אחר זו, כך הוא מוצא בבתים הישנים של תל אילן, הכפר הטובל בירק של הרי מנשה, מרתפים אפלים האוצרים בחובם סודות מחפירים. צמחייה סבוכה מכסה על בתים אלה, שהם בני מאה שנה ויותר, אבל מי שמבקיעים אל הסבך וחודרים דרכו אל הבתים מרובי המסדרונות, החדרים והדלתות - מוצאים בהם סבך מסוג אחר: משפחתי, נפשי, תודעתי, וגם לשוני.

יערות ובתים, בתים ויערות, בית רוחש סודות כמו יער, ויער עבות שצמחייתו הירוקה הולכת ונעשית קרובה אל השחור כמו מרתף של בית, הם חלק מהמטען הנפשי הארכיטיפי שנושא עמו עמוס עוז מאז ומעולם. יערות, שלגים ואחו הם ביצירתו סינקדוכה לאירופה, ארץ מובטחת אסורה, מחוז כיסופים של הוריו; ובתים כבדים, עתירי חדרים, מרובי כוכים ומבוכים, עם עליית גג אפלולית למעלה ומרתף חשוך למטה, מעוררים אצלו צביטת געגועים להוויה רחוקה, לא ישראלית ביסודה.

מה יעשה איפוא אדם שגופו ומושאי כתיבתו הם כאן במזרח, ונשמתו הארכיטיפית היא שם בסוף מערב? מה יעשה אדם שנולד וגדל בירושלים המנדטורית בדירת קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כ-30 מטרים רבועים גודלה, והוא מתגעגע געגועים מטאפיסיים עזים לבית גדל-ממדים שדומה ליער עבות? מה יעשה אדם שמשני החלונות המסורגים של דירת ילדותו הפונים מזרחה "רואים רק ברוש מאובק וגדר של אבנים לא מסותתות", בעוד הוא, אביו ואמו מתאווים לראות מבעד לחלונות ביתם יער אוקראיני ירוק?

עמוס עוז, בעל הדמיון והכישרון, שיודע להפוך חלומות, דמיונות ומאוויים לסיפורים, הפך דירה לטירה וברוש מאובק ליערות גשם. אותו חלון ירושלמי שממנו נשקף הברוש המאובק של ילדותו הועתק לטירה בזכרון יעקב, וממנו נשקף עתה יער. היער נקרא "יערות הרי מנשה", אבל למעשה זה יער עבות הלקוח מעולם הסיפורים והדמיונות שלו ושל אמו. עמוס עוז הירושלמי, הקיבוצניק, הישראלי כל כך, משעבד צמחים, חיות, אקלים, מבנים וצורות חיים לנופי נפשו הארכיטיפית. הוא מייבא את אירופה לארץ ישראל.

איור: עמוס בידרמן

בתים גדולים ויערות סבוכים הם שתי דוגמאות לאירופיות המקננת במעמקי ישותו, ולכן הבית שבשנת 1976 מתכנסים בו רסיסי המשפחה ההרוסה של "קופסה שחורה" הוא טירה רוסית שמוקמה ליד זכרון יעקב, והכפר הטיפוסי שנועד לייצג את ישראל השוקעת של הזמן הזה הוא כפר פסטורלי טוסקני-פרובנסלי שהתמקם לו בלב היערות של הרי מנשה. תושבי הטירה המשתקמת של "קופסה שחורה" צפו בעיני הבשר לעבר ההרים המיוערים של הרי מנשה, אבל ספק אם צפו בעיני הרוח את העתיד להתמקם בהם מקץ שלושים שנה: כפר עמוס עוזי טיפולוגי, ישראלי ואוניוורסלי כאחד, שתושביו מחצינים עולם פנימי רדוף שדים של הסופר ושל כולנו.

זר שאיננו זר

"האיש הזר לא היה זר", במלים מסקרנות אלה מתחיל "תמונות מחיי הכפר" (2009). אבל כפי שהאיש הזר איננו זר, גם קובץ סיפורים זה מתגלה עד מהרה כזר שאיננו זר. מאחורי הפנים הזרים או מתחת להם נרמז רישום עמום של פנים מוכרים. נראה שכפר פסטורלי, שדייריו מצטרפים למשפחה מורחבת שבין בתיה ובתוכם צפונים סודות אפלים המאיימים לקעקע את יסודות הבית, הוא מוטיב עמוס עוזי מובהק, שניתן לזהות ברבות מיצירותיו. "תמונות מחיי הכפר" משרטט סקיצות, רישומים של סיפורים שהכרנו. כל אחד מהסיפורים מתכתב באופן זה או אחר עם כמה יצירות קודמות של עוז, ובו זמנית מצטרף אל שאר הסיפורים בקובץ כדי ליצור עמם רומן רטרוספקטיווי המבליע בתוכו מוטיווים, נושאים, נופים, דרכי תיאור ומרחבים האופייניים לעולמו האישי והספרותי של מחברם.

אחדות המקום והזמן, תחושת האין-מוצא המשותפת לכל הגיבורים הנעים מסיפור לסיפור, וגם שמות שבעת הסיפורים המופיעים בבינוני רבים - "יורשים", "קרובים", חופרים", "אבודים", "מחכים", "זרים", "שרים" - תורמים לכך שסיפורי "תמונות מחיי הכפר" יתלכדו למסכת מודולרית גמישה שניתנת לפירוק ולהרכבה. הלא הכותרת "יורשים" יכולה להתאים גם לתוכנו של הסיפור הנושא את הכותרת "אבודים", והכותרת "אבודים", בדומה לכותרות "קרובים" ו"חופרים" ובעיקר "זרים", יכולה להתאים לכל אחד מהסיפורים. רק הסיפור האחרון לא מתחרז עם הסיפורים שכותרתם הוא הווה מתמשך (present continuous), כי הוא מעין אפילוג עתידני-אפוקליפטי הממזג בתוכו את כולם, ונותן להם מבע שמעבר למקום ולזמן.

בסיפור "יורשים", הראשון בסיפורי הקובץ, מסתנן וולף מפציר אל ביתם של אריה צלניק ואמו רוזליה צלניק בת ה-90 ומנסה לרשת אותו. תמונת הסיום מוצאת את שלושתם במיטה אחת: הישישה מוקפת משני צדיה בשני הגברים המתעמתים על הירושה.

כבר ברומן הראשון של עוז, "מקום אחר" (1966), הסתנן זר שהוא קרוב משפחה, משמע "זר שאיננו זר", לקיבוץ מצודת רם הממוקם בקצווי הגיא הירוק, שבתיו ערוכים "בתבנית סימטרית מחמירה" ו"רובם מפוארים בגגות אדומים, אדום-צוהל ולא אדום-ייני". מבעד למעטה ההרמוני ומשובב הלב של הבתים, הדשאים והעצים הגיחו יצרים רעים ונעשו מעשים קשים שהרסו משפחות, והתושבים האבודים הסתדרו מחדש בשלשות ארוטיות ואפילו ברביעיות. את הזר שאיננו זר ואת המשולש הארוטי האופייני לעוז ניתן למצוא גם ב"מנוחה נכונה" (1982).

הפרק השני של הרומן פותח במלים: "אותו ערב הגיע אל קיבוצנו איש זר". הזר, ששמו עזריה גיטלין, ניצול שואה המנסה למצוא לו מקום בקיבוץ, הוא היפוכו המובהק של יונתן ליפשיץ, בן הקיבוץ המבקש לעזבו. בחנופה ובהתרפסות, הדומים כל כך לדברי החלקלקות של וולף מפציר מהסיפור המאוחר "יורשים", מתנחל הזר בקיבוץ, במשפחה ובמיטה של יונתן ליפשיץ. ייתכן שרימונה, אשתו של יונתן שנעשית גם אשת חיקו של עזריה הזר, היא גלגולה המוקדם של רוזליה צלניק בת ה-90 שאל מיטתה חדרו בנה והזר הבא לרשת את ביתה.

גם אילנה מ"קופסה שחורה" מוקפת בשני גברים: בעלה הנוכחי ובעלה לשעבר. בעלה הנוכחי, מישל סומו, הוא הזר המבקש מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים לנכס את רכושו וביתו של הבעל לשעבר. בסופו של הרומן אמנם איננו מוצאים את השלושה במיטה אחת, אבל הבעל לשעבר, שחזר אל בית ילדותו, מזמין את סומו לבית שבו יוכלו שלושתם להתמזג. מיזוג כזה, מסתבר, אינו זר לאילנה ולבעלה לשעבר, כי באחד ממכתביו הראשונים אליה הוא מזכיר לה את הלילות שבהם "כבר התחלנו את ואני לשלהב את עצמנו במשחקי השלישי במיטה. אף כי טרם יצאנו אז משלב ההזיות". נראה שההזיות מקבלות מימוש גרוטסקי ב"יורשים", כשהאשה היא כבר ישישה בת 90, וגם שני הגברים שמצטרפים למיטתה הם מי שמיטב שנותיהם מאחוריהם.

בית מרובה חדרים, מסתורי משהו, טובל בירק, ומשולש רומנטי המורכב מאשה ושני גברים, הם גם נתוני הפתיחה של הרומן "לדעת אשה" (1989). יואל רביד מתמקם בבית מידות תל אביבי בשכונת וילות ירוקה בשם רמת לוטן, שאליו הוא עובר מבית דירות ירושלמי לאחר שאשתו, עבריה, נפטרה ממכת חשמל. עמה מת גם השכן מהדירה שמעבר לקיר, שאולי היה מאהב שלה. בהמשך הרומן מסתבר שמשולש רומנטי מרומז זה אינו אלא פתיח למשולשים משפחתיים עתירי משמעות מהעבר הרחוק, שרישומם על חיי הגיבור לא פג: לאמו של יואל רביד היו שני בעלים, ולא ברור ליואל, סוכן חשאי, מי משניהם היה אביו. בו זמנית מתהווים ברמת לוטן עצמה משולשים משפחתיים ורומנטיים, שהם ככל הנראה חלק מגורל חייו של הגיבור.

בתים מרובי חדרים ויערות סבוכים, שבאלה וגם באלה ניתן ללכת לאיבוד ולהסתבך,- הם ביצירתו של עוז מטאפורה לא רק לנפש האדם אלא בעיקר ליחסים המסובכים בתוך המשפחה, המתרחבים למשולשים רומנטיים כאובים ולפעמים גם למשפחה מורחבת, שדווקא ממנה מהבהב אור התיקון. עוז בבגרותו נתן עיצוב אמנותי מאופק לדברים המיוחסים ב"סיפור על אהבה וחושך" לסבו מצד אמו: "אבל מה גיהנום? מה גן עדן? הלא זה הכל רק בפנים. בתוך הבית. גם גיהנום גם גן עדן אפשר למצוא בכל חדר. מאחורי כל דלת. תחת כל שמיכת זוג". ואכן בסיפור "חופרים", שבו כביכול חופרים תחת יסודות הבית, ובסיפור "אבודים", שבו מבקש יוסי איש הנדל"ן לקנות את הבית הישן והמפותל של אלדד רובין, הסופר הנכה שגר בו בעבר, נדמה שאימי השואה שעליהם כתב הסופר עדיין מתרחשים, במרתף או באחד החדרים האחוריים.

אבל יותר מאשר משמשים הבתים והיערות מטאפורה לנפתולי נפש האדם וליחסים הקשים בתוך המשפחה, הם מטאפורה ללשון הבית והיער של עמוס עוז. בלשון זו, שיש בה מרתף ועליית גג ותועפות של מלים יעריות, הוא הקים בתים עם גגות רעפים וארובה שמעולם לא ראה, והצמיח סביבם או בקרבתם יערות עבותים שבהם מעולם לא תעה. בל נטעה, עמוס עוז נתן בו זמנית, ואולי בעיקר, עיצוב ספרותי מופלא, אותנטי וקורע לב לשכונת ילדותו כרם אברהם בירושלים (שב"מיכאל שלי" היא נקראת מקור ברוך). בתי הדירות האפורים, צריפי הפח הבנויים בחצרות ועל הגזוזטרות הנושנות, גרמי המדרגות המעוקלים התלויים על צדי הבתים וחבלי הכביסה העמוסים - זוהי ירושלים של עמוס עוז, והיא לכאורה אנטיתזה לבתים הפרטיים של מצודת רם, של זכרון יעקב ושל תל אילן.

100 לתל אילן

אבל אחרי הכל, לא הבתים והיערות הם העיקר אלא מה שמסתתר בנבכיהם. לכן תל אילן יכולה להיות גם מטונימיה לתל אביב. הכפר הדמיוני בלב הרי מנשה הלא נוסד לפני מאה שנה, והעיר העברית הראשונה חוגגת עכשיו מאה שנה להיווסדה. ריח הזקנה העולה מהבתים הישנים, הרקב שפושה בהם, כרישי הנדל"ן שעטים עליהם והיורשים המפוקפקים המבקשים לרשת אותם משותפים למרחב הכפרי והעירוני של תל אילן ותל אביב, ששמותיהם מציעים קרבה צלילית וסמנטית. שני המקומות כאחד נוגעים במים וברוח של מה שמתרחש פה ושם בארץ ישראל, ובעצם בכל מקום אחר.

מכל מקום, עוז, שנולד לפני 70 שנה בדירה דחוקה בשכונה עלובה ועשה בהן את שנות ילדותו המעצבות, נתן עיצוב מופלא הן לדירה ההיא והן לנפשו שיצאה ממנה - ועדיין יוצאת אל בתים אחרים הממוקמים בשדות זרים. וכך הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך": "כל שנות ילדותי הראשונות גרתי בשכונת כרם אברהם בירושלים, אבל חייתי לא שם אלא בשיפולי יער [...] אני במזרח ולבי בסוף מערב. או בירכתי צפון [...] בלי הרף הייתי תועה, מסוחרר, ביערות וירטואליים, יערות של מילים, בבקתות של מלים, באחו של מלים. ממשות המלים דחקה הצידה את החצרות מוכות השרב, את סככות הפח המעוקמות שנדבקו לבתי האבן, את הגזוזטראות העמוסות גיגיות וחבלי כביסה. מה שהקיף אותי לא נחשב. כל מה שנחשב היה עשוי ממלים".

ממשות המלים של איש המלים, שהקימה לנו בתים ופיארה אותם בגג רעפים אדום, לא אדום-ייני אלא אדום-צוהל; ממשות המלים שהפכה עבורנו ברוש מאובק ליער שירקותו המרצדת עמוקה וקרובה אל השחור; ממשות המלים ששלהבה את דמיוננו במשחקי השלישי במיטה, והוא, השלישי, הינו כמדומה זר שאיננו זר - ממשות זו חזקה פי כמה מהממשות עצמה.

ניצה בן-דב היא פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה

»חגיגות יום הולדת 70 לעמוס עוז

»עמוס עוז בן 70: החיים שלא כמשל»עמוס עוז בן 70: לטבול את העט בקסת החיים»עמוס עוז בן 70: סיפור על אהבה והצלחה»עמוס עוז בן 70: הלוחש לנשיאים»עמוס עוז בן 70: קולות המרחבים השותקים»עמוס עוז בן 70: חייבים לכבות את השריפה»עמוס עוז בן 70: קורא בעיניים עצומות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ