האורך לא קובע

אפילו השיאן הישראלי בקטגוריית "ביקורת התיאטרון הקצרה ביותר" לא הצליח להישמר מפני הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בתפקיד

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

בשבוע שעבר הזכרתי את קודמי המהולל בתפקיד מבקר התיאטרון של "הארץ", ד"ר חיים גמזו. התהדרתי בכך ששברתי את השיא הישראלי בתחום אורך הכהונה של מבקר תיאטרון באותו כלי תקשורת. על כך העירו לי שאינני מגיע לקרסוליו בתחום איכות עשייתו (ולא טענתי שאני כן) וכן שאני רחוק מהישגו בתחום "ביקורת התיאטרון הקצרה ביותר". מיכאל הנדלזלץ שובר שיאים

זאת הזדמנות לפרט קצת על אותו הישג, שהוא מרשים גם בקני מידה עולמיים, אם כי בזכרוני מאוחסן סיפור על מבקר תיאטרון אמריקאי שראה הצגה שכותרתה היתה "זבנג" ואילו ביקורתו היית "אאוץ'". ביקורתו הקצרה המפורסמת של ד"ר גמזו, שחתם על ביקורותיו "חג", התפרסמה ב"הארץ" לפני 45 שנים, ב-4 במארס 1964. תחת הלוגו "אמש בתיאטרון" צוין שהביקורת מתייחסת להצגה "סמי ימות בשש" בתיאטרון העונות, והטקסט כולו היה: "לגבי דידי היה יכול למות בחמש".

מן הביקורת הזאת זוכרים את אורכה, ואת העובדה שגמזו כתב אותה. באזכורים של הביקורת המיתולוגית מצוין שמו של עידוא בן גוריון, ובמקומות רבים נכתב בטעות שהוא כתב את המחזה שנקטל. בן גוריון ביים את המחזה, ואף גייס אליו כשחקן את סבו המפורסם והדגול, זקן שחקני הבימה, יהושע ברטונוב.

מי שכתב את המחזה הוא האנגלי קן יוז, שלימים יתפרסם כבמאי הסרט "צ'יטי צ'יטי בנג בנג". בסוף שנות ה-50 כתב יוז דרמה טלוויזיונית בת 40 דקות, "סמי", בעבור השחקן אנתוני ניולי. הדרמה עסקה במנחה של מועדון סטריפטיז, שנדרש לשלם חובות לסוכני ההימורים שלו עד לשעה מסוימת, שאם לא כן, יהרגו אותו. הדרמה זכתה גם לגרסת טלוויזיה אמריקאית עם מיקי רוני, וב-1963 הופקה כסרט, עם תסריט של יוז ובבימויו, כ"עולמו הקטן של סמי לי". ניולי נודע כשחקן, בדרן ומוסיקאי מצליח, אבל הסרט לא זכה להצלחה.

המחזה הועלה בתיאטרון "העונות" של נסים אלוני, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו במטרה להביא קהל, כי ההצלחה האמנותית של "הנסיכה האמריקאית" לא הספיקה לקיים את התיאטרון מבחינה כלכלית. כשערכתי את קובץ הביקורות של ד"ר גמזו, סיפר יוסי בנאי כי יוצרי ההצגה ידעו שמדובר בכישלון עוד לפני שעלה המסך. לדברי בנאי, בטרם החלה הצגת הבכורה אמר לו אלוני מאחורי הקלעים: "צריך לקפוץ למים גם אם הם עכורים". גם שאר המבקרים לא שיבחו את ההצגה (על אף שנחמן בן עמי בעיתון "מעריב" מצא אותה מתאימה למי שאוהב ספרי מתח) והיא הועלתה 13 פעמים בלבד.

והמספר הנוסף: שש

לא מעט בגלל ביקורתו של גמזו, הפכה השעה שש למושג בתיאטרון הישראלי. אלא שצריך להזכיר שמקור גורליותה של השעה הוא בספרו של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק", שקובע להיפגש ב"שש אחרי המלחמה". אותה שעה זכתה לרגע קסום בתיאטרון הישראלי, בהצגת היחיד של יוסי בנאי "מיומנו של ישראלי שפוי" בבית לסין, הצגה שהיא מבחר מונולוגים של דורון רוזנבלום מספרו "תוגת הישראליות". אחד מהם התחיל כך: "אתם יודעים מה השעה הכי אהובה עלי כאן בארץ? שש. השעה שש בערב. כבר בשם, אם תשימו לב, יש משהו מרגיע: שש... ששששששש..."

במחזהו של חנוך לוין "שיץ" מופיע "שיר המבשר", ששורתו הראשונה היא "בשש לפנות ערב יבוא המבשר", והוא כתב גם מונולוג "שש שעה רקובה", שהיה גם לכותרת של ערב יחיד של מרים גבריאלי מיצירות לוין. בסופו של המחזה "חפץ" של לוין, שהועלה ב-1970, אמורה פוגרה להתחתן בשעה שש בערב, וחפץ מודיע כי הוא יקפוץ מן הגג שעה לפני כן, בחמש, ומזמין את אורחי החתונה לטקס קפיצתו. המבקר חיים נגיד, בספרו "בין צחוק לצמרמורת", הביע את ההשערה כי לוין כתב את הדברים בהשראת אותה ביקורת מפורסמת של גמזו.

יוסי פולק וצבי פישזון ב"רובינזון קרוזו", 1985. האם האלימות היא חלק מההצגה?

נכון. מעולם לא כתבתי ביקורת קצרה כל כך. אבל צריך להדגיש כאן שזיכרון הביקורת הקצרה מעיב על עושר מפעלו הביקורתי (הארוך, בדרך כלל) של גמזו, וגם שלא כל כך קשה "להבריק" בביקורת קצרה וקטלנית שנגזרת מכותרת המחזה. נטלתי לידי את הפרסום של התיאטרון הקאמרי: "ג'וני הלך", ביקורת אפשרית: "שיילך לאן שהוא רוצה". "הארץ המובטחת", ביקורת אפשרית: "הבטחתם יונה". "שמו הולך לפניו", ביקורת אפשרית: "על קביים". "היה או לא היה", ביקורת אפשרית: "לא". ובהבימה "איולף הקטן", הביקורת: "אבוא שוב כשיגדל". "הזוג המוזר", ביקורת אפשרית: "והים הוא אכזר". בית לסין: "אהבה בנאלית", ביקורת אפשרית: "נכון". "אלוהי הקטל"; ביקורת אפשרית: "עדיף מיץ פטל".

ועוד דבר שחשוב לזכור: ביקורת כזאת מביעה את תחושת אוזלת ידו של המבקר, אל מול הצגה שהיא לדעתו מתחת לכל ביקורת, עד כדי כך שחסרות לו מלים להתייחס אליה. תרגיל כזה אפשר לעשות פעם אחת בקריירה ביקורתית. בזה כוחו.

מתנה בעד הביקורת

ההערה השנייה בעקבות רשימתי היתה התרעמות על כך שהזכרתי כי מי שהיכה את ד"ר גמזו בגלל ביקורת היה קצב. הכותבת תמהה מדוע מצאתי לנכון לקשור בין משלוח ידו של המכה לנחת זרועו. נכון שכל מלאכה מכבדת את בעליה, אבל לא נראה לי שאני צריך להקפיד דווקא בכבודו של מי שהכה מבקר. אם כי נכון, יש בוודאי קצבים עדיני נפש ודקי גוף, שאין קשר בין משלח ידם לנחת זרועם.

מכל מקום, גם סיפור זה ראוי לפירוט: על הצגת תיאטרון "לי לה לו" (שעל שם מנהלו האמרגן משה ואלין נקרא לאחרונה רחוב בתל אביב, בזכות מאמציו של בנו, איש הטלוויזיה דני ואלין) ב-28 במארס 1947 דווקא כתב גמזו שבחים. הוא הרחיב על הצורך בתיאטרון רוויו בידורי שבו יוכל "משורר רציני כנתן אלתרמן להשתובב בחרוז פזיז, במשחק מלים משעשע, ברמז למשהו הסמוי מעינו הרגילה של האדם מן הרחוב".

אבל גמזו ציין גם שבתוכנית הזאת של התיאטרון לא השתתפו שתיים מכוכבותיו, ג'ניה לוביץ' וטובה פירון, וכתב כי "הפזמון היפה ‘ניילון' מאת אלתרמן ‘נרצח' ממש על ידי הגברת מינה ברן, שהראתה הפעם חוסר הבנה מפתיע של הטקסט או אוזלת יד מדהימה בביצועו".

יומיים לאחר מכן ביקר גמזו אצל עמיתו לעיתון אורי קיסרי, ובהיפרדם אמר לו: "יש רגעים שאני שואל את עצמי אם כדאית כל העבודה, כל הטרחה שאנו טורחים". משם הלך לקפה "כסית", וכשיצא משם כמה דקות אחרי חצות ניגש אליו ינוש אלתר רפפורט והיכהו בראשו, בסנטרו, בבטנו וברגלו כשהוא צועק: "הא לך! הגברת ברן שלחה לך מתנה בעד הביקורת".

גמזו איבד את הכרתו, הובל לרופא ונשלח הביתה. כעבור יומיים אושפז בבית חולים הדסה ל-18 יום. התוקף נעצר והועמד לדין. כך נודע גם משלח ידו: קצב. הוא ביקש להישפט לפני שופט בריטי, או שופט עברי המשמש בסמכות שוטר בריטי. תיאטרון "לי לה לו" הוקיע בשאט נפש את ההתקפה במכתב לגמזו. אגודת העיתונאים דרשה שהתיאטרון לא יעסיק יותר את ברן (שחיה עד היום בארצות הברית). ב-22 במאי 1947 התקיים משפט בפני השופט בכור שטרית, לימים שר המשטרה בממשלת ישראל. התוקף נידון לקנס של 50 לירות ארץ-ישראליות, ולתשלום פיצויים בסכום זהה לגמזו, שתרם אותם לטובת גולי קפריסין. "אנו שמחים על קיום הביקורת", אמר השופט לנאשם, "יכולת להכות בד"ר גמזו מעל דפי העיתון, אולם בחרת בדרך גסה".

אורי קיסרי כתב מאמר על התקיפה, שהסתיים במלים: "באשר לד"ר גמזו, איני סבור שהוא זקוק להגנה או לעידוד. זה כמה שנים, שמעל במה בלתי תלויה וחופשית זו הוא מיידה אבנים אמיצות אל תוך המים העכורים של חיינו". יוסף בס הקדיש לתקרית את הקריקטורה שלו ב"הארץ", שכותרתה הקבועה היתה "בימים הללו". בציור רואים שניים מכים איש ברחוב, והוא צועק: "טעות! טעות! אני לא שוטר ולא מבקר תיאטרלי!"

זה מסוכן לבריאות

התמונה לא תהיה שלמה אם לא אזכיר את מנת האלימות שספגתי אני כמבקר תיאטרון. ב-1985, במהלך הצגת "רובינזון קרוזו" ב"בימרתף", עלה השחקן יוסי פולק אל הקהל והתחיל לנהל עמי דיאלוג באנגלית רצוצה (שהיתה שפת ההצגה, כי גיבוריה היה פליטים על אי בודד). אני התגריתי בו, והוא אחז בי וטלטל אותי בחוזקה. הוא טען שזה חלק מההצגה, ואני תמיד טענתי שלא כך הרגשתי, ולביסוס טענתי ציינתי שהוא צעק עלי בעברית. כך זכרתי את האירוע.

לאחרונה שמעתי מעד לאירוע שפולק צעק עלי באנגלית, וכך ייתכן כי הוא באמת עשה זאת במסגרת אלתור בתוך תפקידו וכי אני טעיתי בהבנת הסיטואציה. אני זוכר שהייתי די מפוחד. בביקורת הקצרה שכתבתי תיארתי את התקרית, והערתי שאינני אובייקטיווי וכי לאמיתו של דבר עלי לראות את ההצגה שנית, אך הבעתי את החשש שצפייה חוזרת עלולה להיות מסוכנת לבריאותי.

באותה שנה, בגני אולמות האבירים בעכו, בימי הפסטיבל לתיאטרון אחר, התנפל עלי שחקן (כיום עיתונאי), אחז בצווארי והביע כוונות לעשות לי דברים מסוימים. כמה חודשים לפני כן כתבתי ביקורת חריפה על ערב יחיד שלו מיצירות בקט. העדה שלי לתקרית, המבקרת שוש אביגל, הלכה לעולמה לפני כמה שנים ולא תוכל להעיד. אמנם הגעתי לעמדת המשטרה בגני הפסטיבל, אבל לא הגשתי תלונה. כן, יש סיכונים מקצועיים למבקרי תיאטרון.מיכאל הנדלזלץ שובר שיאים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ