עלילות שפרה

ש. שפרה לא מתחרטת על אף אחד מהמפגשים הגורליים של חייה: עם המיתוס של אישתאר ותמוז, עם העורך הראשון יונתן רטוש, עם האהוב מתי שמואלביץ. המשוררת והמתרגמת עטורת הפרסים מוציאה עכשיו ספר ילדים שני המבוסס על סיפורי המזרח הקדום, ומוחה על "היהודיזציה המוחלטת" שעברה התרבות המקומית

מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק

הביוגרפיה שלי, אומרת המשוררת והמתרגמת ש. שפרה, היא ביוגרפיה של לא: "לא גדלתי במעברה, לא גדלתי בבית של ניצולי שואה, אבא שלי לא היה חבר מפא"י, לא לבשתי חולצה של השומר הצעיר, הייתי חברה בבני עקיבא עד שנעשיתי אדם חופשי, כך קראו פעם לחילוני. מימי לא השתתפתי בהפגנות ולא השתייכתי לחבורות. כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל לא רקדתי ברחוב. הייתי בת 17 בערך, בביתו של החבר הראשון שלי שהיה גם מורה שלי ושמעתי מאהלר. ההמון, פניו עכשיו לכאן ועוד רגע הם יהיו במקום אחר. זה מאוד מפחיד אותי. האיש שלי היה ימני, העורך הראשון שלי היה כנעני, אז מה הפלא שאני מרגישה שאני עותמנית בכלל".

בימים אלה רואה אור ספר הילדים שכתבה, "עלילות אנזו הנשר הגדול" (הוצאת עם עובד), ספר שני בסדרה של אפוסים ומיתוסים לילדים. הראשון היה "עלילות גילגמש" (משנת 2000) שלווה בציורים של מנשה קדישמן ועליו זכתה בפרס זאב ובפרס אנדרסן. את הספר החדש איירה הציירת כריסטינה קדמון. שניהם הם חלק ממפעל חיים מרתק הכולל תרגום יצירות מן המזרח הקדום. "שנים אחדות אחרי שתירגמתי את היצירות הגדולות, לא הניח לי הרעיון לספר אותן לילדים", היא אומרת. "מה שנראה לי נפלא כל כך בסיפורים הקדומים הוא המעוף על כנפי הדמיון עד השמים, ואיזה ילד אינו חולם על מעוף כזה. שני אחי בקטנותם רתמו תרנגול הודו לבסיס של עגלת תינוק וניסו לעוף מעל גג הבית".

עבודת התרגום של ש. שפרה הנחילה לה במשך השנים שורה של פרסים. האנתולוגיה משירת המזרח הקדום "בימים הרחוקים ההם" (עם עובד, 1996), שעליה שקדה במשך 15 שנה עם פרופ' יעקב קליין, זיכתה את השניים בפרס טשרניחובסקי לתרגום. באנתולוגיה מופיעים מיתוסים, אפוסים ומחזורי שירה כגון עלילות גילגמש ושירי תמוז ואישתאר שתורגמו מאכדית ושומרית. ב-2004 זכתה בפרס נשיא המדינה והאוניברסיטה העברית על מכלול יצירתה וב-2007 בפרס ברנר למפעל חיים. המלחין גיל שוחט הלחין את מחזור "שירי בת שבע" שלה לאורטוריה שבוצעה ב-2005 בארצות הברית, ובשנה שעברה ראה אור ספרה "המלים ככישוף והכישוף שבמלים: שיחות על ספרות המזרח הקדום" (בהוצאת משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת). בימים אלה עורך פרופ' דן מירון כרך של מבחר משיריה.

החורף לאהבה, הקיץ לסטוצים

בצד תרגומי היצירות מהעולם העתיק, ועבודתה כמורה, התקיימה כל השנים השירה שלה. היא פירסמה שישה ספרי שירה, תמיד חושפנית ואמיצה. ב-2001 כתב נתן זך: "אם על ספרה הקודם של ש. שפרה ('חצבים נרות נשמה') כתבתי ששיריה 'חזקים, חושפניים, קשים, עזי פנים ועזי אמת... מה אומר על ספרה 'אשה שמתאמנת בלחיות'? ... אחד מספרי השירה הנפלאים ביותר שקראתי זה זמן רב". הסופר חנוך ברטוב כתב: "שפרה היא גם שפחת העברית וגם ממלכותיה".

נראה כי גם שירתה וגם העניין שלה בעולם העתיק נובעים מאותה תשוקה. כשהיא נשאלת על משיכתה לעולם העתיק היא אומרת שהשאלה צריכה להיות הפוכה: "איך זה שאין לכלל האנשים בארץ התשוקה הזאת. טשרניחובסקי תירגם ב-1924 את 'עלילות גילגמש', שזה האפוס הראשון הנפלא בעולם, גם אלתרמן הכיר בגדולתו וראה בו קרבה גדולה לספרות האבסורד המודרנית. כי במה הוא מתעסק? בחיפוש של האדם אחרי הנצח ובהכרה שבסופו של דבר 'האדם קצובים ימיו וכל אשר יעשה רק רוח'. אנחנו קשורים אל התרבות העצומה הזאת באין-ספור קשרים. דרך השפה, דרך הלשון, דרך היסטוריה משותפת; הרי היה לנו אתם מגע במשך כמה מאות שנים, שהסתיים בכיבוש ובגלות. בבבל היה המרכז היהודי הגדול והיו כל מיני זיקות בינינו לבינם, וכמובן הקירבה הגדולה של התנ"ך. אנחנו בטוחים שאתנו התחיל הכל. שלפני היות התנ"ך לא היה כלום.

            ש. שפרה  ברישום של צילה בינדר (תצלומי רפרודוקציה: דניאל צ'צ'יק)

"הקשר הגדול שלי לספרות הזאת הוא בעובדה שהיא נכתבה במקום הזה. היא קשורה ללא ספק באטמוספירה, באקלים, במחזוריות של כמישה וצמיחה, כמישה וצמיחה. אני קשורה למחזוריות הזאת באופן חושי עמוק ביותר. בשבילי, כשהיה יורד גשם זה היה הזמן לאהבה. הופעתי פעם לפני תלמידים בכיתה ו' או ז' ודיברנו על המחזוריות הזאת ואז ילד אחד קם ואמר שהוא חושב שהחורף זה הזמן של האהבה והקיץ זה הזמן של הסטוצים. מובן שכל הכיתה התפוצצה מצחוק, אבל הילד הקטן הזה תפס את המחזוריות הזאת".

פרדוקס הזוגיות

היא ילידת 1931 אבל גילה אינו ניכר לא במראה שלה, לא בחיוניות שלה ולא בנוכחות שלה. היא בת המקום מדורי דורות, משפחתה חיתה בירושלים לפחות מאמצע המאה ה-19 ("ט"ס אליוט, שלא היה כנעני, אמר שהשירה היא האמנות המקומית ביותר מכל האמנויות, אני כל כך מזדהה עם האמירה הזאת").

היא נולדה וגדלה בבית דתי בבני ברק לאחר שאביה, שהיה מורה בבית ספר, "ברח" מירושלים כי "לא אהב את הכוללים וכל חלוקת השלל הזאת. אבא שלי היה ללא ספק האיש שעיצב את חיי". כל מה שקרה מאז ועד היום, היא אומרת, מייצג את המדינה והחברה שלנו: "כשאני הייתי תלמידה בגימנסיה דתית, מורה הביא בצד סיפור המבול את 'עלילות גילגמש'. לאן זה נעלם? אנחנו עברנו תהליך קיצוני של יהודיזציה מוחלטת". מפעל התרגום שלה נועד, כך נדמה, להשיב את הגלגל לאחור. "הגעתי לזה בכעס", היא אומרת, "בתחושה של המראות שכבר ראית, של דז'ה-וו. התחלתי לקרוא וללמוד אכדית ושומרית בבר אילן, אבל בעיקר למדתי בעצמי".

בראשית שנות ה-50, היא מספרת, כתבה מחזור גדול של ארבעה שירים שקראה להם "קינה על מות החורף". "הבאתי אותם לרטוש, שהיה האיש שראה את השירים הראשונים שלי וגם הביא אותם לדפוס, והוא מחק ומחק ומחק ונשאר רק שיר אחד קטן. אני לא ידעתי לקרוא למיתוסים האלה בשם, אבל בעצם כתבתי קינה על מות התמוז. התמוז הוא אחד הסיפורים המרכזיים במיתוס המסופוטמי, שתפס את מותה של הצמחייה ותירגם אותה למותו של האל. ובעצם הרגשתי את הסיפור אבל לא היו לי המלים, לא ידעתי שזה הדבר. וכך חייתי את זה במשך די הרבה שנים לפני שבאמת הכרתי את זה".

מתי שמואלביץ. כבר לא סוד                            ש. שפרה בצעירותה

המשורר יונתן רטוש גם ערך את ספרה הראשון, "שיר אשה", שראה אור בשנת 1962. "אפשר לראות בו את ידו הקשה של רטוש", היא אומרת. "הוא תמיד אמר, 'מה שאת יכולה להגיד בשלוש מלים אל תגידי בארבע', אבל בסוף אתה מגיע למצב שאתה עומד מול דף ריק. אחר כך השתחררתי ממנו והפסקתי להראות לו שירים".

את רגע ההבנה העמוקה של התרבות העתיקה היא קושרת בסיפורים של נסים אלוני דווקא. "התוודעתי לזה ממשית כשכתבתי ספר על סיפוריו, שנקרא 'בין תנור לבריכה' (מ-81'). הסיפור 'להיות אופה' מספר על מפגש של ילד ושל זקנה עיוורת במאפייה. הילד אומר על הזקנה: כשהיא תמות ישימו את גופתה בקירות התנור כי בלעדיה יתפורר הלחם. אמרתי לעצמי, מאין הגיע אליו הרעיון? הלכתי לחפש בכל מיני לקסיקונים של סמלים ונתקלתי בסיפור בריאת העולם האכדי שנסים לא הכיר, שמספר איך בראשית היה היקום כולו עשוי משני יצורים אדירים שכולם מים. אחת נקבה שקראו לה תיאמת והיא תהום המקראית, והאחר שהיה המים המתוקים. יש שם מלחמה בין האלים הצעירים ואחד מהם הורג את תיאמת וחוצה את גופה. מחלקה העליון הוא בורא את השמים ומחלקה התחתון בורא את הארץ. אז יכול להיות שפמיניסטיות אמרו שזה סיפור שוביניסטי; אני לא הייתי מתייחסת בזלזול לחשיבה שהעולם, החומר של העולם, הוא בעצם גוף של אלה נקבית".

את המפגש שלה עם המיתוס של אישתאר ותמוז, אלי הפריון והאהבה, היא מכנה מפגש גורלי. והיא מפרטת: "יום אחד הגברת הזאת אישתאר - שלא במקרה נהפכה לדגם להרבה תנועות פמיניסטיות בעולם, חוץ מאשר כאן - מורדת בחוקי האלים שאסרו על אלי השמים לרדת לשאול ועל אלי השאול לעלות לשמים. היא יורדת לשאול ואז הוא בחוץ לבדו ואין פריון. האלים מסרבים לעזור לה. זה נוגע כמעט לכל אחת מהנשים שאני מכירה. את שוברת את החוקים של המשחק, תשלמי. רק אל אחד מצליח להחיות אותה, אבל מי שיוצא מהשאול חייב להביא תחליף. היא יוצאת לחפש תחליף, פוגשת את בעלה-אהובה לבוש בבגדי תפארתו עושה חיים, ומה היא אומרת? 'אותו! קחוהו!' והוא יורד לשאול במקומה. את הדגם הזה לא תמצאי באף סיפור. תמיד האשה נשארת בשאול, כאן הוא נשאר והיא בחוץ. זה סיפור אדיר, שתפס את הפרדוקס העצום שבעצם הקיום הזוגי. את העימות הבלתי פוסק".

מגורשת מגורשת

את עטיפת ספרה הראשון, שבה נראית חצי צללית של גבר, ציירה צילה בינדר, שעליה אומרת שפרה כי היתה "אחת משתי נשותיו של אלתרמן. היא סיפרה לי שאלתרמן, אחרי שקרא את השירים שלי, אמר לה: 'חצי את הגבר לשניים'. האשה נשענת על חצי גבר, ונדמה לי שאפשר לומר שיש בזה ללמד לא רק על השירים שלי אלא גם על המשורר שאמר את הדברים".

גבר חצוי היה גם חלק מחייה שלה: זהו מתי שמואלביץ, בעלה המנוח, שמת לפני 13 שנה. הוא היה איש לח"י, מוציא לאור ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי מנחם בגין. הוא גם היה גבר נשוי כשנפגשו לראשונה. "זה כבר לא סוד. בשנים ההן לא הלכתי בתלם", היא אומרת. "התחתנתי אתו אחרי 12 שנות היכרות שבהן הוא היה נשוי לאשה אחרת. היינו ביחד משנת 1952, הוא היה מבוגר ממני ב-12 שנה. אלה שנים מאוד מהותיות בחייה של אשה".

                  יונתן רטוש. שלוש מלים עדיפות על ארבע (תצלום: ליהיא מן-לפיד)

על הפרק הראשון של יחסיהם היא אומרת: "אני חושבת שאנחנו מביטים גם היום על מה שקראו פעם 'הסמטה האחורית' בצורה לא נכונה. יש משהו בסיטואציה הזאת שהוא ניסיון להשיג חופש וחירות, לחזור בלילה למיטה שלך, לבית שלך, לחדר שלך, או למשפחה שלך. תמיד רואים את זה הפוך. אני יצאתי לעולם ורציתי לבלוע אותו. אנחנו מביטים על כל העניין הזה מנקודת ראות שהיא לא לגמרי מאוזנת, וברור כשמש שיש לזה גם כל הצדדים הבלתי נעימים, בלשון המעטה. אם לא חיים בבית אחד, אז אתה נשאר באיזשהו אופן קצת מהצד. אין לך בית, אתה ניתק. אל תשכחי שזה לא היה אז בכלל כל כך מקובל וצריך היה בכל זאת להיות אנשים פתוחים כדי לקבל את זה. גם היום זה בטח לא פשוט. זאת דרך אחרת של קיום נשי".

בספר שיריה "משי לחשת לי" שראה אור בשנת 2007 (זמורה-ביתן) היא כותבת, 45 שנים אחרי (בשיר "מגורשת"): "פילגשות היא מצב קיומי תמיד / מאוימת להיות מושלכת קחי / מזודה ותלכי מכאן, אשה עם ילד / לא מגרשים בנקל, אשה בעלת / בית לא מגרשים בנקל, אבל אשה / בת בלי ילד, בת בלי בית, כמה קל / להגיד לה הרי את מגורשת מגורשת מגורשת".

היום היא אומרת שהיא תופשת את עצמה יותר כגילגמש, "גבר אבסולוטי. מאוד הייתי רוצה להיות אנכידו הנשי יותר, זה שמת באמצע הדרך". אלא שמלאכת החיים, הצורך להתפרנס, לשרוד, לא תמיד מאפשרים זאת: "לדאבוני הרב, כשאתה נמצא בתוך עולם שבו אתה יוצר וכותב ואתה צריך לצאת החוצה - זה לא קל. לפעמים אני אומרת, מי צריך את זה בכלל. גם את העיסוק במלים אנחנו תופשים לא נכון. אני מרגישה שאני במאבק בלתי פוסק בין חיים למלים. בסופו של דבר מלים הן לא חיים, במלים יש משהו עקר. אתה תמיד מן הצד. פעם היו ימים שהייתי אומרת, 'שילך הכל לעזאזל', הולכת לשפת הים, סופגת קצת שמש, שוחה במים, מה אני צריכה לשבת פה בחדר הסגור הזה. אלתרמן תיאר את תהליך הכתיבה כמו רצח אח".

הכתיבה לילדים שונה, היא אומרת. "שירה בשבילי זה לא עניין שאתה קם בבוקר, יושב לשולחן וכותב שירים. כתיבה בשבילי זה עניין מאוד פיסי, אני לא כותבת ביד אלא בגוף. הדבר היחיד שאני עושה מתוך נינוחות ואהבה אדירה זה מה שעשיתי לילדים, זה רגע של שקט בתוכי. זאת אתנחתה גדולה מעצמי. כל שאר הדברים הם מאמץ אדיר".

האם יש בה חרטה על משהו? "אין לי חרטה על שום דבר ואגיד לך למה. אני בחרתי. הסיבה שמרדתי בעולם הדתי שממנו באתי היתה שתפשתי שבעצם אני אדם בוחר, במסגרת הזאת של היחסים שביני לבין הריבונו של עולם ובעיקר לנוכח מגילת ההתנהגות שהוא שלח לי מלמעלה, שלא מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. אני לא תולה את כל מה שעברתי בחיי - והם לא היו חיים קלים - לא בהורים שלי ולא באף אדם אחר. כל מה שעשיתי היה מבחירתי. הכישלונות הם שלי, לא שקל לי לחיות עם עצמי. הרי ברגע שאתה נושא בכל האשמה זה לא קל ולא פשוט. אבל אני לא יכולה להתחרט על כלום".

חדר העבודה שלה עמוס לא רק בכתבים אשוריים ואכדיים, ספרי פרוזה ושירה, אלא גם בשלל תמונות וחפצים. "כל חיי נמצאים בחפצים", היא אומרת. בין השאר היא מראה "תמונה של מתי מהימים שישב בבית הסוהר על רצח ברנדוט שהוא לא היה אשם בו"; תמונה של אביה בירושלים מתקופת מלחמת העולם הראשונה; וגם את אוסף הקופסאות שלה: "החולשה הגדולה שלי. קופסה זה כל כך אשה, תמיד מסתיר משהו"; רישום דיוקן שלה שרשמה צילה בינדר: "היא רשמה אותי בכסית ללא ידיעתי. כשהייתי בת 22. כשהתחתנתי היא נתנה לי את זה במתנה". ודיוקן של אישתאר בדמות פטרונית של הזונות, עירומה וזקופה. "תראי את הגוף שלה", היא אומרת בהתפעלות, "היוונים לא מציגים ככה גוף של אשה, הגוף של הגבר הוא שנחשף בעירומו המלא. וכאן היא במלוא הדרה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ