ירוסלב יעקובוביץ': שובו של ג'יי ג'יי

ירוסלב יעקובוביץ' מוכר בישראל בעיקר כסקסופוניסט וכמפיק שמאחורי מרגלית צנעני, שלום חנוך ואחרים. כעת, ממקום מושבו בניו-יורק, הוא מחדש את קריירת הג'ז שנקטעה שם לפני 30 שנה ומוציא אלבום חדש ומפתיע

בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

ב-21 באוגוסט 1968, כשהטנקים הסובייטיים פלשו לפראג, ירוסלב יעקובוביץ' בן ה-20 היה באחד האגפים של מתחם ארמון הנשיא, שם הוא וחבריו לתזמורת הצבאית נהגו לערוך חזרות. בדרכם התמימה יעקובוביץ' וחבריו השיבו מלחמה. הם פתחו את החלון של החדר שבו התאמנו, שלמרגלותיו ניצבו הטנקים הסובייטיים, וניגנו את המוסיקה שהיתה בעבורם (ובעבור רבים בגוש המזרחי) סמל החופש: ג'ז.

יעקובוביץ' לא זוכר מה בדיוק הם ניגנו. סביר להניח שקטעים של דיוק אלינגטון, קאונט בייסי או בני גודמן. אולי אפילו משהו של מיילס דיוויס, שעותק אחד, שרוט ללא תקנה, של תקליטו "My Funny Valentine" עבר מיד ליד בקהילת הג'ז הנלהבת של פראג והצית את דמיונם של יעקובוביץ' וחבריו. כך או כך, "התמונה שנשארה אצלי בראש היא זאת", נזכר יעקובוביץ': "אנחנו יושבים ומנגנים מול החלון הפתוח, כמה שיותר חזק, והחיילים הרוסים, שרובם היו אגב מלוכסני עיניים, מכל מיני מקומות נידחים בברית המועצות, מכניסים את הראשים שלהם בחזרה לתוך הטנקים".

הג'ז היה אהבת הנעורים של יעקובוביץ' והמוסיקה שפרנסה אותו ועשתה לו שם בשנות ה-70, אבל במשך 30 שנה, עד לשנה שעברה, הוא נטש אותה לגמרי. גם את הכלי האמיתי שלו, סקסופון בריטון, הוא השאיר מאחור. סקסופון הטנור שלו, זה שאפשר לשמוע בכל כך הרבה אלבומים ישראליים, הוא רק תחליף נחות מבחינתו. אבל בעסקי הרוקנרול, ובוודאי שבעולם הרוק הישראלי, הסקסופון הלגיטימי היחיד הוא טנור. אז יעקובוביץ' ניגן בטנור ושכח מהבריטון. עד שלפני שנתיים, במסעדה צ'כית בקווינס, הבריטון התחיל לחזור לחייו.

יעקובוביץ', שחי בניו-יורק מאז 2001, ישב במסעדה עם ג'ורג' מראז, חברו מימי פראג העליזים שנהפך לאחד הקונטרבסיסטים המעולים של הג'ז האמריקאי. יעקובוביץ' סיפר למראז שלאחרונה הוא משתעשע באפשרות לחזור לנגן ג'ז, ומראז אמר מיד: "בוא ניכנס לאולפן, ותביא את הבריטון שלך". לאולפן באו שלושה נגני-על נוספים: החצוצרן רנדי ברקר, הפסנתרן פיל מרקוביץ' והמתופף אדם נוסבאום. והתוצאה: "Coincidence", אלבום הג'ז הראשון של יעקובוביץ' מאז שנות ה-70, שמופץ החל מהשבוע בישראל. מנגינות אלגנטיות ברוח הסול-ג'ז של שנות ה-60, נגינה משוחררת ומלאת תנופה, גרוב מצוין. הפתעה גדולה בשביל מי שחשב שכל מה שיעקובוביץ' יודע לעשות עם הסקסופון זה לנשוף בו בכל הכוח כדי שישמעו אותו גם בשורות האחרונות בצמח.

גם בשביל יעקובוביץ' זאת היתה הפתעה. "מאוד פחדתי כשנכנסתי עם החיות האלה לאולפן", הוא אומר השבוע, בביקור בארץ לרגל צאת האלבום. "עברו לי בראש כל מיני הפקות חנטרישיות שעשיתי בארץ, וחשבתי, איך אחרי הדברים האלה, ואחרי כל כך הרבה שנים שלא ניגנתי ג'ז, אני יכול לנגן עם אחד כמו רנדי ברקר? איפה אני ואיפה הוא? אבל אז שמעתי את הסאונד של ג'ורג', שאני מכיר כל החיים שלי, ונהיו לי דמעות בעיניים, ופשוט נכנסתי לטריפ והרגשתי שדברים שידעתי פעם, וחשבתי ששכחתי, חוזרים אלי".

יו הב דה חוצפה

שבועיים אחרי הפלישה הסובייטית לפראג יעקובוביץ' ערק מהצבא הצ'כי וברח לישראל. הוא היה כאן שנתיים, ניגן בהפקות שהיו קרובות ברוחן לג'ז (אפשר לראות אותו בסרטון ביוטיוב, יושב מאחורי יוסי בנאי הצעיר ששר את "לא אבקש את ידך" של ברסנס), וב-1970 נסע ללמוד בבית הספר ברקלי בבוסטון. נגני סקסופון בריטון טובים היו מצרך מבוקש, ויעקובוביץ' נשלף מברקלי על ידי המתופף הגדול באדי ריץ' ואחר כך הצטרף לתזמורתו האגדית של ליונל המפטון, שם היה אחד משני הנגנים הלבנים היחידים. עמיתיו, שלא יכלו לבטא את שמו, קראו לו JJ (ראשי התיבות של שמו באנגלית), וכך הוא נודע מאז בסצינת הג'ז האמריקאית.

יעקובוביץ'. נגינה משוחררת ומלאת תנופה

כשהסתיימו סיבובי ההופעות עם התזמורת של המפטון צילצל אל יעקובוביץ' הסקסופוניסט אדי דניאלס והציע לו עבודה כנגן סקסופון טנור באחת התזמורת היוקרתיות באמריקה, זו שניגנה בתוכנית הטלוויזיה של דיק קאווט והופיעה בכל שבוע במלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק. "אבל אני לא מנגן בטנור", אמר יעקובוביץ'. "אם אתה רוצה לנגן בעיר הזאת אתה חייב לנגן בטנור", השיב דניאלס, ויעקובוביץ' קנה סקסופון זול והתייצב בוולדורף אסטוריה. כשהגיע התברר לו לתדהמתו שהוא אמור להחליף את דניאלס, הכוכב הבלתי מעורער של התזמורת. הוא נתקף אימה ובקושי הצליח לנגן.

"בהפסקה באמצע ההופעה המנהיג של התזמורת, המתופף בובי רוזנגרדן, קרא לי ואמר ‘מה זה, ילד, אין לך סאונד בכלל'. זה היה נורא. שאר הנגנים התחילו לשרוק לעצמם כאילו הם לא שומעים. החלטתי לומר את האמת והודיתי שאני בכלל לא טנוריסט ושעד אתמול לא נגעתי בכלי הזה. ואז רוזנגרדן אמר, ‘אנד יו הב דה חוצפה לבוא לכאן ולנגן עם הנגנים הכי טובים בביזנס? יפה. קיבלת את העבודה'. ואז הוא שלף 1,500 דולר ואמר ‘לך תקנה לך סקסופון אמיתי'. תראה מה זה רוחב לב. אני מקווה שהוא עכשיו בגן עדן".

יעקובוביץ' נשאר בתזמורת ארבע שנים, וגם ניגן באלבומים של פול סיימון וקרלי סיימון וליווה בהופעות את בט מידלר. ב-1978 הוא זכה במקום השלישי במשאל השנתי של המגזין "דאונביט" בקטגוריית הסקסופון-בריטון ("תאר לך: ג'רי מאליגן, פפר אדאמס ואני", הוא זורח). לקראת סוף שנות ה-70 הוחתם בחברת קולומביה כסולן והוא מדווח שאלבומו הראשון נמכר ב-150 אלף עותקים ואלבומו השני (עם ההרכב "Blast") ב-250 אלף עותקים.

אז מדוע, בעיצומה של ההצלחה, הוא חזר לישראל ב-1980? "אני דור שני", הוא אומר. "אמי ניצולת שואה, אבי נפטר כשהייתי צעיר, כך שאני בעצמי כמעט ניצול שואה. לפני שאכלתי - שואה. לפני ששתיתי - שואה. לפני שניגנתי - שואה. כשהתחתנתי הבטחתי לאמא שלי שהילדים שלי יגדלו בישראל, ולא היה סיכוי בעולם שלא אקיים את ההבטחה שלי".

מיד עם בואו החל לעבוד כמפיק בחברת סי-בי-אס. הפופ והרוק הישראלי רצו אמריקה, ויעקובוביץ' בא משם. ב-1981 בלבד הוא הפיק ועיבד אלבומים לשלום חנוך, גלי עטרי, מני בגר, שרי, יצחק קלפטר ו"פרמיירה". "חתונה לבנה" של חנוך הוא כמובן המפורסם שבהם. יעקובוביץ' נזכר בערגה בהקלטות של האלבום, אבל בדומה ללואי להב הוא ספג לא מעט אש על הצליל המחוספס של "חתונה לבנה". "מישהו כתב באחד העיתונים ששלום ‘נפל ברשתו' של ירוסלב יעקובוביץ'. קלקלתי את המלך של המוסיקה הישראלית. איזו בדיחה. כאילו ששלום הוא איזה אידיוט שאין לו שום שליטה על המוסיקה שלו".

יעקובוביץ' אומר שסגנון העבודה שלו כמפיק היה תמיד מאוד מינימליסטי וצנוע. "אני לא אחד מהמפיקים האלה שלוקחים את הזמרת לחוף הים בשלוש בלילה ומדברים אתה על אלוהים. אני עושה מוסיקה. אם הזמרת שרה לא טוב, אני אומר לה: ‘זה היה לא טוב, תנסי שוב'. זה הכל. היתה זמרת אחת שלא רצתה לעבוד אתי כי היא אמרה שאני לא מתייסר אתה מספיק. היא אמרה ‘אנחנו לא חיים ביחד, אנחנו לא נפגשים כל הזמן'. ואני אמרתי: ‘למה אנחנו צריכים לחיות ביחד? יש לי משפחה משלי'".

השורשים נכנסו לאדמה

בנוסף ל"חתונה לבנה", יעקובוביץ' גאה מאוד בעבודה המשותפת שלו עם מרגלית צנעני, בכמה אלבומים שהפיק לחוה אלברשטיין ובאלבומי הסולו שבהם הקליט גרסאות אינסטרומנטליות לשירים ישראליים. הוא לא גאה, ואפילו מתבייש, בהרבה מאוד הפקות "מגעילות" כדבריו שעשה בשנות ה-80 וה-90.

"ישראל היא מקום מאוד חומרני, ובשביל אחד כמוני שבא ממדינה סוציאליסטית זה תמיד מאוד צרם. ובכל זאת, נסחפתי לתוך זה. רצתי אחרי כלום. בשביל לעשות כסף נכנסתי לכל מיני הפקות של בולשיט שהתחשק לי להקיא מהן. דברים איומים. ובסוף גם לא עשיתי כסף. אני זוכר שעמיקם קימלמן (סקסופוניסט, ב"ש) אמר לי: ‘מה לך ולדברים האלה? אתה סקסופוניסט. תנגן, בן אדם'. ממש הזעתי כשהוא אמר את זה. זה היה כל כך נכון. פגשתי לא מזמן רב אחד בניו-יורק שאמר לי את המשפט ‘people are making a living, but they don't live'. ככה בדיוק אני הייתי".

האם ההפקות "המגעילות" גרמו לו לעזוב את ישראל ב-2001? יעקובוביץ' נע בחוסר נוחות בכסאו ואומר: "לא בדיוק". אז מה קרה? "אני לא רוצה לדבר על זה. אני אגיד כך: קרו דברים לא טובים לי ולמשפחה שלי, והדברים האלה גרמו לי להישבר. עשיתי החלטה לא נכונה ועזבתי. אני לא מבסוט מההחלטה הזאת, אבל זה קרה ואני צריך להתמודד עם זה".

בשנים האחרונות הוא כתב מוסיקה לסרט, הקים הרכב בשם "סקיילייט" ששילב רוק עם מוסיקת עולם, ולאחרונה הקים יחד עם הבנים שלו, דיוויד (במאי ועורך סרטים) ודניאל (מוסיקאי רוק), את חברת התקליטים VMM, שבמסגרתה יוצא האלבום החדש. החברה ממוקמת בניו-יורק ומקדמת בין השאר את להקת הרוק של דניאל, "Against the Wall", אבל אחת המטרות של יעקובוביץ' היא לפעול גם בישראל.

לפני כשנה הוא חיפש ארוכות זמרת ישראלית, "משהו קלאסי, בכיוון של חוה או של אסתר עופרים", ומצא את נועה רדלמן, זמרת צעירה "בלי פוזה ומניירות". הוא ביקש מרחל שפירא, חברה ותיקה, לכתוב בשביל רדלמן טקסטים והוא ובנו הלחינו והפיקו את האלבום, שאמור לצאת בקרוב בחברה שלהם. יעקובוביץ', שמחפש עכשיו כישרונות ישראליים נוספים, אומר שהעבודה על מוסיקה ישראלית ממלאת צורך נפשי שלו: "אני לא מתכנן לחזור ואני ממש לא מתגעגע לתעשייה ולקליקות. אבל אני לא יכול להתנתק מהמקום הזה. השורשים נכנסו לאדמה. ישראל חסרה לי בלי הכרה. חסרה לי טוטאלית".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ