נורית זרחי מכושפת

כש"סיפורי תנינה" הוקראו ברדיו לראשונה לפני 30 שנה, השדרנים חששו מהטקסטים הלא חינוכיים. מאז אזלו כל העותקים מהחנויות. לרגל ההוצאה המחודשת, מסבירה הסופרת נורית זרחי מדוע דווקא ילדים צמאים לקרוא על מהות החיים

מיה סלע
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע

בסיפורה של נורית זרחי "תנינה מתרגלת לרגול", שואלת תנינה, המכשפה הקוסמת: "למה לי להיות לצד המעטים המכשפים, ולא לצד הרבים, הרגילים". קורקבן, החתול שלה, אומר לה: "מזה שמתכווצים בבית לא תופשים את סודם של האנשים הרגילים. מה שצריך לעשות זה לרגול אחריהם", ושניהם יוצאים מהבית לרגול אחרי הרגילים. כעת, עם הוצאתם המחודשת של כמה מסיפורי תנינה הקלאסיים, יכולים דורות נוספים ללמוד איך לרגול.

תנינה הוצגה לראשונה בתוכנית רדיו לילדים בסוף שנות ה-70. ההקראה לוותה בחשש מצדם של אנשי הרדיו, שלא היו בטוחים עד כמה הסיפור חינוכי. ב-1978 ראה אור לראשונה הספר "תנינה" בהוצאת מסדה, ב-1986 הופיע הספר "מי יציל את תנינה" בהוצאת כתר, וכלל את סיפורי תנינה יחד עם סיפורים נוספים, וב-1993 ראה אור ספר ההמשך בהוצאת דביר, "תנינה מציצה בצלחות של אחרים". יערה שחורי, עורכת הסדרה הקלאסית של כתר, התגעגעה אל סיפורי תנינה שאזלו מן השוק והחליטה להוציאם מחדש. לרגל המאורע גם הוסיפה זרחי כמה סיפורים חדשים. השבוע יראה אור הספר החדש "מי מכיר את תנינה", המלווה באיוריה הנפלאים של אודליה ליפשיץ.

 זרחי. "זה קשה לחיות" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

הטקסטים של זרחי, סופרת ילדים, מבוגרים ומשוררת, מתאפיינים תמיד באווירת הקסם ואי הרגילות, אווירת ההיגיון המשובש כביכול, שמתגלה בעצם כישר. זרחי אינה מנמיכה את עצמה ולא מזלזלת בקהל הילדים, שכל כך הרבה ספרי נושא נכתבים בשבילם: איך להיפטר מהמוצץ, איך לצחצח שיניים ואיך להיפרד מאמא בבוקר בגן. לעומת זאת, הילדים על פי זרחי מתעניינים בנושאים פילוסופיים לכל דבר, ממש כמו המבוגרים שעדיין מרשים לעצמם.

"מה שמבדיל בין ילדים למבוגרים זו לא הרמה", אומרת זרחי. "לא מבחינה לשונית וגם לא מבחינת ההרהור על החיים. בנאדם חדש בא לפה, הוא לא יודע כלום, הוא תייר. דברים מעניינים אותו דווקא באופן הכי פרקטי: מה זה החיים, מה זה לבד וביחד, מה זה הורים, מה זה מוות, מה זה סוף ומה זו התחלה, מה צריכים ומה לא צריכים לעשות. זה קשה לחיות. ילדים מגלים את זה בפעם הראשונה וכל שנה הם חושבים שבשנה הבאה, כשאהיה גדולה בת עשר, זה יהיה יותר טוב - וזה לא קורה. דווקא שם הדיון במהות של החיים מתבקש".

אבנים בנהר

זרחי, בת 67, נולדה בירושלים. לאחר מות אביה כשהיתה בת חמש עברה לקיבוץ גבע, שם גדלה. היא כתבה יותר ממאה ספרים, זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות, חמש פעמים בפרס זאב ובארבעה ציונים לשבח על שם הנס כריסטיאן אנדרסן, בפרס ביאליק, בפרס משרד החינוך למפעל חיים ובפרס יהודה עמיחי לשירה לשנת 2007. הלשון של זרחי צבעונית, תעלולנית ומקורית, והנושאים עמוקים עד שלפעמים לא ברור מה לילדים ומה למבוגרים.

אולי המבוגרים כבר הפסיקו לעסוק בשאלות הגדולות ואינם עוצרים בשביל להיקסם משום דבר?

"נכון, הם עסוקים. בשביל ילדים זה קריטי והמבוגרים כבר מצאו אבנים בנהר והם רצים על האבנים, אבל הם לא מסתכלים על הדרך, אולי אין להם זמן וכוח".

האם הספרים שלך מיועדים לילדים יוצאי דופן?

"מה זה רגיל ומה זה יוצא דופן? עבדתי הרבה שנים עם ילדים, לימדתי סדנאות. פעם שאלתי את הילדים מי מרגיש שהוא יוצא דופן וכל הילדים הצביעו. 20 ילדים היו יוצאי דופן. אנשים, בגלל שהם חווים את עצמם מבפנים ואת האחרים מבחוץ, הם יוצאי דופן מבחינתם, מה שלא יהיה. וחוץ מזה כל אחד הוא תמיד אחר".

זרחי. "לא יודעת לסדר מזה פרנסה" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

לדברי זרחי, סיפורי תנינה אינם פוליטקלי קורקט, "אבל זה בהחלט פוליטי. זה מטפל בפוליטיקלי קורקט וזה אומר שגם הפוליטיקלי קורקט זו סטיגמה, ושצריכים לבדוק אותה מאוד ברצינות".

בסיפור "תנינה והנטביטים", למשל, אומרת תנינה שקורקבן החתול נטול ביטחון עצמי (ובראשי תיבות צבאיים - נטביט). היא הולכת אתו למכללה לביטחון לאומי. קורקבן מסרב ומסביר שהוא מפחד מהחיילים שהוא רואה, כי יש להם רובים - משמע: הם רוצים לירות. מפקד המכללה עונה שמדובר בהוצאת דיבה: "הם לא רוצים לירות, הם רק חושבים שאם במקרה יעבור מישהו שירצה לירות בהם הוא יראה את הרובים ויימנע מזה".

תנינה עונה: "עובדה שהם לא הולכים עם תותים. כי אם במקרה היה עובר מישהו עם רובה והיה רואה אנשים עם תותים, הוא היה יורה בהם ולא נרתע מהתותים, וזה שהם הולכים עם רובים אומר שהם מסרבים אפילו לדמיין שיכול לעבור פה מישהו עם תותים, וזה סימן שאין להם ביטחון לאומי ובעצם שהם נטביטים". המפקד מאיים על תנינה במשפט צבאי כאשר היא מסבירה לו ש"כשמדברים על ביטחון לא נהיה ביטחון", וש"ביטחון זה לא ממילים, זה ממה שמוטחן פנימה".

אוהבת וחייבת

ההיגיון והשפה הגמישה, מלאת ההומור והקסם של זרחי, ניכרים היטב גם בשיחה עמה, שבה היא מערבבת בטבעיות מחשבות מציאותיות ופנטסטיות. האם הראייה השונה הזאת באה לידי ביטוי גם בחיי היום-יום שלה? "זה נגלה לי לפעמים כשאני מלמדת, ואני רואה שבהתחלה לא מבינים מה אני רוצה, אבל אחר כך הם מבינים אותי ונהיים חברים לשיחה. אבל בהתחלה הם לא מבינים מה אני אומרת, ומזה אני מבינה משהו. אבל אני לא חווה את זה. יש לי שיר כזה, על שממית שאפילו שהיא שקופה היא לא יכולה לראות את עצמה".

אולי זה קשור לאופן שבו אנחנו לא תופסים את הגיל שלנו? בחוויה הפנימית שלנו עדיין יש את הילד שהיינו. הורים תמיד מספרים על ה"חוכמות" של ילדיהם, ובאיזשהו שלב החוכמות נפסקות ומתחילים החיים, הקריירה, החרדה.

"כתבתי באחד השירים שלי שהילדות זה אי באמצע החיים. זה תמיד באמצע, לטוב ולרע, הרבה גם לרע. כל העניין של להתבגר זו באמת שאלה רצינית. מה זה להתבגר? זה להבין משהו? כמה אפשר כבר להבין את העניין הזה שקוראים לו חיים? אבל בסוף זה תופס אותך בגוף. כואב פה ושם. גם את לא דומה לאנשים שמסתובבים סביבך. אני מארץ אחרת. ממדינת ישראל אחרת".

זרחי מעידה על עצמה שהיא "אדם בלי פנטסיות. היתה לי פנטסיה אחת כשהייתי ילדה", היא מספרת, "שיבואו ויגידו לי שמה שלמדנו עד עכשיו זה ממש לא נכון. שצפון זה דרום ושתיים ועוד שתיים זה לא ארבע. שעכשיו הם מבטלים הכל. זה עניין אישי ששייך לבית ולמשפחה. החוויה האישית הזאת היא מהותית ונובעת מתנאי החיים, סוג כזה של התמודדות שבילדות הוא הדרך היחידה, ואחר כך אתה נהיה כזה. זה קשור בהרבה דברים של איך מתעצבת הנפש".

זרחי עדיין מתרוצצת ומלמדת כתיבה ברחבי הארץ, כי גם מי שכתבה מעל מאה ספרים שהפכו לקלאסיקות עדיין לא מתפרנסת מהם. כשהיא נשאלת אם היא חייבת ללמד או אוהבת ללמד, היא עונה בכנות שהיא חייבת. "יכול להיות שאני גם אוהבת, אבל גם חייבת", היא אומרת. "בכלל, לא מתפרנסים מספרות ילדים. אני בכל אופן לא יודעת לסדר מזה פרנסה. בנאדם שכותב במרבית המקרים לא יכול להיות מאוד מעורה בצד הכלכלי של הכתיבה. לא כדאי לחשוב בכלל על תמיכה ממשלתית, כי זה לא יקרה. הם לא יכולים להוציא את גלעד שליט, אז הם יכולים לשלם לסופרים?"

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ