בלי דרמות מיותרות

במופע החדש "מחקרים בטלקינסיס" מתעקש הבמאי אריאל אפרים אשבל לאתגר את הקהל. על התיאטרון הרפרטוארי אין לו הרבה מלים טובות

רוני דורי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוני דורי

בעבודתו החדשה של במאי התיאטרון אריאל אפרים אשבל, "מחקרים בטלקינסיס", משתתפים 16 שחקנים ורקדנים. למרות זאת, אשבל - שההצגה "גרעינים" בבימויו זכתה ב-2003 בפסטיבל עכו - אינו מגדיר את המופע הנוכחי, שיעלה בבכורה מחרתיים בתיאטרון תמונע בתל אביב, כמופע מחול או הצגת תיאטרון, אלא כפרויקט או אירוע.

צפייה בחזרה ובקטעי וידיאו שהועלו ליו-טיוב מגלה עבודה שמהלכת בין גבולות הז'אנרים. יש שיגדירו אותה ניסיונית, אבל בשביל אשבל, ששואב השראה מהבמאי האוונגרדי האיטלקי רומיאו קסטלוצ'י, היא מובנת מאליה. "הערבוב בין האמנויות כבר מוטמע בנו", הוא אומר, "בדור שלפנינו קראו לזה בין-תחומי. היום אנחנו כבר לא קוראים לזה ככה כי זה כל כך ברור".

"מחקרים בטלקינסיס" לא מנסה לספר סיפור. גם אין בה טקסט. היא מורכבת מרצף של סצינות, קצרות יותר או פחות, שנבנו ממשימות שאשבל הטיל על 16 המשתתפים. "אני יוצר תיאטרון שאין בו דרמה", הוא מסביר, "לכן גם הכלים התנועתיים חשובים. הפרמטרים הצורניים בונים את האירוע". כך, בסצינה שמכונה "דודות", המשתתפים מתהלכים בחדר ומציקים זה לזה בצביטות, טפיחות ועוד בלי שזע איבר בפניהם. בסצינה אחרת, "יו(בל) הפנר", נראה השחקן יובל מסקין יושב על כיסא, כאשר המשתתפות ניגשות אליו, כל אחת בתורה; זו מניחה עליו יד, אחרת מתיישבת למרגלותיו ומניחה ראש על ברכו.

אשבל, בן 26, נולד בתל אביב ולמד במגמת התיאטרון של תיכון עירוני א'. שתי הצגות בפרויקט הגמר, "קוראז'" על פי "אמא קוראז'" מאת ברכט ו"הדיבוק - בין שני עולמות" מאת אנ-סקי, התקבלו לפסטיבל עכו. הוא השלים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, וכעת לומד לבי-אי כללי ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הוא גם מעצב תאורה, דרמטורג (בין היתר ל"מונגר" מאת ברק מרשל ולפרויקט הרב-תחומי "One Dimensinal Man" מאת דניאל לנדאו), ומנהל אמנותי של פסטיבל המחול "אינטימדאנס" בתיאטרון תמונע. זה כמה שנים שמפעל הפיס תומך ביצירתו.

קצת עמוס, לא?

"גם אותי זה מבלבל. אני מאוד אוהב להיות פלטפורמה לאנשים אחרים, להסתכל על עבודות שלהם ולנסות לעזור, בין היתר כי זו הפרדה מוחלטת ממה שאני עושה. אולי יש לי איזה פיצול אישיות, המון אריאלים קטנים כאלה בתוך הראש, יש לפחות שישה כאלה".

חרדות עמוקות

על "מחקרים בטלקינסיס" - שבו משתתפים רקדנים כמו ליאו לרוס (עד לאחרונה רקדן בבת שבע), אריאל כהן (רקדן ביצירתו של ברק מרשל, "מונגר") ורותם תש"ח - עבד שנה וחצי. את השם בחר בגלל רצונו לשנות משהו בתודעת הקהל, ובגלל משיכתו לתדמית המפוקפקת של הטלקינסיס. המופע מבוסס על מופע קודם של אשבל, "גרילה", שיטת אימפרוביזציה פיסית-תיאטרונית המבוססת על עקרונות מוסיקליים בביצוע 20 משתתפים.

מתוך "מחקרים בטלקינסיס". דימויים שנוצרים מרגעים פשוטים

"בתיאטרון, דווקא ככל שהז'אנרים מתקרבים זה לזה, יש פחות חופש פעולה", הוא אומר. "כמו במחול, גם כאן לא חייב להיות סיפור. התיאטרון נשלט על ידי המלה, וחלק מהניסיון שלי להשתחרר מזה היה ללכת לסימנים המוסיקליים ולתנועות. הפרויקט הזה נמשך שנה ועורר בי צורך לסדר דברים. יש אצלי פינג פונג תמידי בין הרצון לעשות בלגאן לבין הרצון שהדברים יהיו בשליטה".

איך נוצר המופע החדש?

"במשך כמעט שנה עשינו חזרות פעם בשבוע. נקודת המוצא היתה הפעולות הכי פשוטות, שכרוכות בשימוש פיסי באדם השני, כמו למשל כאילו להסתרק במסרק שנמצא בידו של הפרטנר שלך. דימויים שבנויים מרגעים מאוד פשוטים. היתה גם נקודת מוצא אחרת, של לעמוד על הבמה ולא לעשות כלום. זה, למשל, נגע בחרדות הכי עמוקות של כולנו, כי בשבילנו, לעמוד על במה ולא לדעת מה לעשות זה הדבר הכי נורא שיש. פעם בחודש הכנסנו קהל. לאחרונה היתה לנו תשוקה לסדר את זה ולהופיע. אז פינינו שבוע חזרות לקראת הופעות. הקמתי קבינט שכולל כמה מהמשתתפים במופע, התחלנו להיפגש על בסיס שבועי ולכתוב את הכל. מאז הכל רץ".

האם חשוב שהקהל יכיר את עבודותיך הקודמות?

"אנשי תיאטרון ושחקנים שונאים את העבודות שלי, זה לא מה שלימדו אותם בבית ספר, אז דווקא במובן מסוים קהל לא מיומן יכול ליהנות מהעבודות שלי יותר".

מתגעגע לשערוריות

אין לך שאיפות להציג בהבימה?

"אשמח להציג בהבימה אם זה יהיה בהקשר הנכון. אני לא חושב שטענת ה'זה מה שהקהל רוצה' היא אמיתית. הקהל יודע להתמודד עם מה שנותנים לו. מדי פעם כשאני הולך לראות הצגה בתיאטרון הרפרטוארי אני לא מבין את זה בכלל. זירת התיאטרון היתה מאוד סוערת בעבר, היו חנוך לוין ונסים אלוני, היתה אווירה של דיון, שערוריות. זה לא סוג הדיון שמעניין אותי, אבל זה לפחות דיון. מבאס אותי שמה שמעורר דיון זה נושא ההצגה ולא ההצגה עצמה. אני אוהב תיאטרון ושונא תיאטרון, אוהב מחול ושונא מחול, אני מרגיש שאני משתמש בהם והם משתמשים בי, השחקנים שלי, כולנו באים להיפגש ברגע הזה של התיאטרון, אף אחד לא בא לנצח או להפסיד או להגיד משהו למישהו".

אתה מתייחס לתיאטרון כאל אירוע.

"אני רואה בתיאטרון מדיום שהוא אירוע ואירוע שהוא מדיום. אנשים עולים על במה ומבצעים משימות, כדי שלא יהיה להם זמן לעשות דברים אחרים. דווקא מהבחינה הזאת זה מאוד קרוב למחול. אני מעמיס עליהם נתונים שבכל פעם מחדש הם צריכים לבצע אותם. התהליך נוצר בכל פעם מחדש על הבמה".

איך אתה מצליח להחזיק אנסמבל של 16 פרפומרים?

"זה טירוף אבל גם תענוג כי כולנו נהנים מהיצירה. זה המפתח. אין בזה כסף, יוקרה או תהילה".

מצב התיאטרון העצמאי רע מאוד, לדעתו. "אם אתה לא להקה מסודרת אז אין סיכוי לעשות דברים יותר מתוחכמים משני שחקנים וספסל. 95% מההצגות בפרינג' נראות כמו תיאטרון רפרטוארי עם תקציב נמוך. לפני 25 שנה זה לא היה כך. המכבש הקפיטליסטי השמרני של ימינו מורגש שם. כאופוזיציונר מושבע של התיאטרון אני מבקש להגיד שיש פה קונפליקט, לא הכל יכול להיות על מי מנוחות, שבסוף כולם ימחאו כפיים ונלך לאכול סושי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ