כיצד ייזכר פול שרדר?

האם הסרטים המעניינים שביים שרדר ייזכרו כמו התסריטים שכתב בתחילת דרכו?

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

מראיין שביקר פעם אצל פול שרדר במשרד, דיווח שעל שולחנו של שרדר, בזמן הראיון, היו מונחים ה"וראייטי" ו"ההוליווד ריפורטר", עיתוניה של תעשיית הבידור האמריקאית, אנתולוגיה של מאמרים על קולנוע מאת תיאורטיקנים צרפתים - ותנ"ך. השילוב הזה מייצג אולי יותר מכל את הניגודים והפרדוקסים שמאפיינים את דמותו של פול שרדר, שקשה עדיין לשער כיצד ההיסטוריה של הקולנוע האמריקאי תתייחס אליו בעתיד. האם הוא יזכר בראש ובראשונה כתסריטאי של כמה מהסרטים החשובים ביותר שהופקו החל משנות ה-70, ובראשם שלושה סרטים שביים מרטין סקורסזי: "נהג מונית" ב-1976, "השור הזועם" ב-1980 ו"הפיתוי האחרון של ישו" ב-1988? או כבמאי, שכל סרטיו היו מעניינים מבחינה זו או אחרת - אפילו החלשים שבהם - אבל אף אחד מהם אינו מתקרב בחשיבותו והשפעתו לשלושת הסרטים הראשונים ששרדר וסקורסזי יצרו יחד (הם עבדו יחד שוב ב-1999, אך התוצאה, "לגעת במוות", למרות היותה יצירה טיפוסית לשני היוצרים האלה, עדיין לא זכתה להערכה שמגיעה לה).

ואולי שרדר ייזכר כתסריטאי-במאי, שילוב נדיר למדי בנוף של הקולנוע האמריקאי, מכיוון שניתן למתוח קו ישר מהסרטים שהוא כתב לאחרים לסרטים שהוא עצמו ביים (לא תמיד על פי תסריטים שהוא עצמו כתב); מ"נהג מונית" ל"Hardcore", שהוא ביים ב-1978 (בישראל ניתן לסרט השם העברי הבלתי אפשרי "כרך למבוגרים בלבד"); מ"השור הזועם" ל"ג'יגולו אמריקאי", להיטו הגדול ביותר, שהופק באותה שנה, וממנו אל "Light Sleeper" שהוא ביים ב-1992 (ולא הופץ בישראל); ומ"הפיתוי האחרון של ישו" אל "אדם בן כלב", עיבודו לספרו של יורם קניוק, שעלה אתמול על האקרנים בישראל. אדם בן כלב - לפרטים נוספים ומועדי הקרנהאדם בן כלב - אבנר שביט חושב שעדיף היה לגנוזאדם בן כלב: אותה מנגינה ארורה

שרדר נולד ב-1946 בגראנד ראפידס שבמדינת מישיגן למשפחה קלוויניסטית דתית. הוא לא ראה סרט עד שמלאו לו 18, והוא זוכר עדיין את התקפת החרדה שתקפה אותו לפני שהוא נכנס לצפות בסרטו הראשון: קומדיה לא מזיקה לחלוטין, "הפרופסור המפוזר", בהפקת חברת וולט דיסני. הוא למד תיאולוגיה באוניברסיטת קלווין, אך משם עבר ללמוד קולנוע ביו-סי-אל-איי, האוניברסיטה של דרום קליפורניה. הוא התקבל ללימודים בהמלצתה של מבקרת הקולנוע האמריקאית רבת ההשפעה פולין קייל, שהיתה לפטרונית שלו, ושיכנעה אותו להפוך למבקר קולנוע.

היחסים ביניהם נותקו כאשר קייל ביקרה קשות את סרטיו הראשונים כבמאי: "אנשי הצווארון הכחול" ב-1978, סיפורם של שלושה פועלים בתעשיית המכוניות האמריקאית (ריצ'רד פריור, הארווי קייטל ויפת קוטו), שמחליטים לנקום באיגוד המקצועי שאמור לשרת אותם, ו"Hardcore", סיפורו של אב (ג'ורג' ס' סקוט), שמחפש את בתו שהלכה לאיבוד בתעשיית הפורנו, והופך תוך כדי חיפוש אחריה למכונת נקמה חסרת רסן. אלה סרטים הרבה יותר טובים מכפי שקייל ומבקרים נוספים טענו בזמנם.

שרדר ערך כתב עת לקולנוע ושמו "סינמה" וכתב מאמרים על קולנוע שהתפרסמו בכתבי עת שונים - בין השאר הוא פירסם מאמר רב השפעה שעסק במרביביו הנרטיוויים והסגנוניים של הפילם נואר. ב-1972 הוא פירסם ספר, שעדיין נוהגים להשתמש בו במחלקות הקולנוע השונות באוניברסיטאות, שעסק בסגנון הטרנסצנדנטלי, שאיחד לטענתו בין יצירתם של שלושה מהבמאים המוערכים עליו: רובר ברסון הצרפתי, קרל תאודור דרייר הדני ויאסיז'ורו אוזו היפאני.

ב-1975, הוא ואחיו ג'ונתן כתבו את התסריט לסרטו של סידני פולאק "היאקוזה", בכיכובו של רוברט מיצ'ם כמי שמנסה להציל את בתו של חבר, שנחטפה על ידי ארגון הפשע היפאני. הסרט נחל כישלון קופתי, ושרדר טען שידיים נוספות התערבבו בעשיית הסרט והרסו את מה שהוא ואחיו כתבו, אך הדלתות בהוליווד נפתחו לפניו, ובריאן דה פלמה הזמין אותו לכתוב את התסריט של סרטו "Obssession", מעין וריאציה על "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק. גם הסרט הזה נכשל בקופות, אך "נהג מונית", שהופק במקביל זיכה אותו בהכרה (למרבה הפליאה, אף שהסרט היה מועמד לאוסקר, לא סקורסזי כבמאי ולא שרדר כתסריטאי לא זכו במועמדויות; שרדר לא היה מועמד לאוסקר מעולם).

תודעה במשבר

סרטיו של שרדר הן כתסריטאי והן כבמאי הם קשים. אולי בגלל מוצאו ואולי בגלל אישיותו עוסקים מרבית סרטיו בייסורים ובהקרבה, בחטא ובעונש - ויותר מכל בגאולה. בסרטיו המעניינים ביותר הוא מנסה לחדור לתודעתה של דמות במשבר, בין אם זה טראוויס ביקל (רוברט דה נירו), גיבור "נהג מונית", שחזר מווייטנאם אל התופת של ניו יורק; הג'יגולו האלגנטי בגילומו החלקלק של ריצ'רד גיר ב"ג'יגולו אמריקאי", שמבקש להיגאל מהעולם שבו הוא פועל; הסופר והמחזאי היפאני יוקיו מישימה, שאת סיפורו חייו והתאבדותו הציג שרדר ב-1985 ב"מישימה", אחד מסרטיו השלמים ביותר; פאטי הרסט, היורשת החטופה שעברה לכאורה לצדם של חוטפיה ב"פאטי הרסט" ב-1988 (וזהו אחד המקרים המעטים שאשה היא גיבורת סרט של שרדר); ישו ב"הפיתוי האחרון של ישו", שבהיותו צלוב הוזה כיצד חייו היו נראים אילו היה סתם אדם מן היישוב (זה היה ההיבט של הסרט שגרם לכך שעורר מהומה רבה כל כך בזמנו).

דמויות מתייסרות נוספות בסרטיו של שרדר הן סוחר הסמים ב"Light Sleeper", בגילומו של וילם דפו - שגם גילם את דמותו של ישו בסרטו של סקורסזי ומגלם כעת את דמות מפקד מחנה הריכוז ב"אדם בן כלב" - שמבקש אף הא להיגאל מהמציאות המסואבת שסובבת אותו; גיבור הסרט "פגיעה" מ-1998 אינו מצליח להשתחרר מהצלקות הנפשיות שאביו המתעלל הותיר בו (ניק נולטי זכה במועמדות לאוסקר על תפקידו בסרט; ג'יימס קובורן זכה באוסקר משנה על הופעתו בתפקיד האב); שחקן סדרות הטלוויזיה בוב קריין (גרג קניר), שאת סיפור חייו והירצחו תיעד שרדר ב-2002 בסרטו "אוטו פוקוס" (וילם דפו הופיע גם בסרט הזה בתפקיד החבר שמדיח את קריין מדרך הישר ומנווט אותו אל מותו האלים); וכעת, אדם שטיין (ג'ף גולדבלום), ניצול שואה, ב"אדם בן כלב".

רשימת סרטיו של שרדר כוללת גם סרטים משונים, כגון "אנשי החתול" מ-1981 בכיכובה של נסטסיה קינסקי, שנכשל בזמנו אך עם השנים מתגלה כיצירה בעלת עוצמה ניכרת, וגם כאלה ששום דבר כנראה לא יציל אותם ממעמדם השולי ביצירתו של שרדר, למשל, "תשוקה זרה" מ-1991, שהתבסס על תסריט של הרולד פינטר ותיאר כיצד זוג בריטים (רופרט אוורט ונטשה ריצ'רדסון), שנופשים בוונציה, נופלים במלכודתם של כריסטופר ווקן והלן מירן. בסרט הזה השתלטה הפרוורטיות האורבת בבסיס כל אחד מסרטיו של שרדר על כל חלקה טובה. היכן נמצא "אדם בן כלב" בסכמה הזאת? אי שם בין סרטיו המעניינים של שרדר למביכים.

אלימות ומלנכוליה

שרדר שייך לדור יוצרי הקולנוע שהגיחו לקדמת הקולנוע האמריקאי בשנות ה-70 הסוערות והמהפכניות, אך הוא עצמו נדחק לשוליים. האם זה קרה בגלל חוסר נכונותו להתפשר, חוסר רצונו של הקהל לקבל את סוג הסרטים שהוא מביים, או איזשהו יצר של הרס עצמי שקיים בו, בדומה למרבית גיבורי סרטיו? בכל מקרה, במסיבת העיתונאים שהתקיימה עמו בפסטיבל הסרטים האחרון של חיפה, שבו הוא התארח לרגל הקרנת הבכורה המקומית של "אדם בן כלב", הוא התחמק בחוסר סבלנו ואפילו בכעס מכל ניסיון לשוחח עמו על התקופה שבה הוא החל ליצור.

מרבית סרטיו האחרונים של שרדר הופקו מחוץ לממסד ההוליוודי, וכמה מהם אף לא הגיעו להפצה בישראל, אף שעל הנייר, לפחות, הם נשמעים מעניינים: למשל, סרט ושמו "Forever Mine" מ-1999, בכיכובם של ג'וזף פיינס וריי ליוטה, שאמור להיות מעין מותחן מלודרמטי רומנטי, ו-"The Walker" מ-2007, בכיכובם של וודי הארלסון, כריסטין סקוט תומאס ולורן באקול, שבו שרדר חזר כנראה לעולם של "ג'יגולו אמריקאי" דרך סיפורו של נער ליווי שמעורב בפרשת רצח.

האם הגאולה אפשרית בקולנוע של פול שרדר? סרטיו אינם מספקים תשובה חד משמעית לשאלה הזאת. הם מתארים מאבק קשה, ספוג באלימות ומלנכוליה, שאם הוא מסתיים בגאולה הוא גם מרגש מאוד. זה לא קורה הרבה בסרטיו של פול שרדר, אבל כאשר זה קורה יש לזה עוצמה קולנועית עזה, שמעידה בכל פעם מחדש על הכישרון והתבונה של היוצר הזה, שהוא מעין רץ קולנועי בודד למרחקים ארוכים מאוד.אדם בן כלב - לפרטים נוספים ומועדי הקרנהאדם בן כלב - אבנר שביט חושב שעדיף היה לגנוזאדם בן כלב: אותה מנגינה ארורה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ