רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עתיק רחימי לא רודף אחרי עפיפונים

הוא ברח מאפגניסטאן, אבל לא מצליח להתנתק ממנה גם אחרי 20 שנה. בספרו החדש "אבן הסבלנות", הרואה אור בעברית, כותב עתיק רחימי על מולדתו מנקודת מבט מפתיעה

תגובות

עתיק רחימי לא התלבט לפני שבא להתארח ביריד הספרים בירושלים. הוא כלל לא מבין מדוע היה עליו להתלבט. המצב הפוליטי בישראל, מתברר, בכלל לא מטריד אותו. הסופר האפגני-צרפתי מישיר את עיניו הכחולות והעמוקות ואומר: "יחסית לאפגניסטאן, ישראל והפלסטינים נמצאים במצב טוב".

אין זו הצהרה של אדם תמים. עתיק רחימי, סופר וקולנוען, יודע מהן מלחמות ומהי אכזריות. אחרי הכל הוא נולד ב-1962 בקאבול, אפגניסטאן. אמו היתה מורה ואביו מושל מחוז תחת המונרכיה של זאהיר שאח. בבית הוריו, הוא מספר, היו תמיד תרגומים של ספרות זרה, של ויקטור הוגו, ג'ון סטיינבק, וירג'יניה וולף, וספרי שירה. אחרי ההפיכה הצבאית בשנת 1973 הואשם אביו במונרכיזם, נכלא לשלוש שנים, וגלה מאפגניסטאן למומבאי. רחימי הצטרף אליו אבל חזר אחרי פלישת הרוסים ב-1979. הוא למד ספרות באוניברסיטת קאבול ועבד כמבקר קולנוע. כדי שייפטרו אותו מן השירות בצבא נדרש רחימי להצהיר נאמנות למשטר הקומוניסטי ולשתף עמו פעולה. רחימי העדיף לנטוש. יריד הספרים הבילאומי 2009 - לכל הכתבות

ב-1984 הצטרף עם אשתו לעתיד לעוד 22 אנשים והם נמלטו ברגל לפקיסטאן השכנה. הם שהו בפקיסטאן כחודש, ולדבריו ראה שם את העתיד הצפוי לאפגניסטאן. הבית האפגני סבל מטרור סובייטי ואילו בפקיסטאן נתקל רחימי בטרור הטאליבן. הוא ביקש וקיבל מקלט מדיני בצרפת. "אני פליט תרבותי יותר מאשר פליט פוליטי", הוא אומר.

ב-1990 נודע לו שאחיו הקומוניסט נרצח באפגניסטאן. רחימי כבר היה עסוק אז בהתערות בתרבות הצרפתית. הוא מספר שהספרים של מרגריט דיראס היו המילון שלו. הוא השלים את לימודיו בסורבון לתואר דוקטור לתקשורת אודיו-ויזואלית, והתחיל לכתוב את ספרו הראשון "עפר ואפר" גם כתגובה למות אחיו.

רחימי בביקורו ביריד הספרים בירושלים, השבוע: "יש לי חמש דתות"

הספר ראה אור ב-1999 תורגם ל-21 שפות, והיה רב מכר גם בצרפת ובגרמניה. בעברית הוא יצא ב-2006 בהוצאת בבל. ב-2003 צילם רחימי באפגניסטאן סרט על פי הספר. הסרט הוקרן ב-50 פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם וזכה ב-25 פרסים, בהם פרס בפסטיבל קאן בקטגוריית "מבט אל העתיד".

הנפילה מגן עדן

רחימי חי בצרפת כבר יותר מ-20 שנה, ומחלק את זמנו בין פאריס לקאבול. חזותו צרפתית לגמרי. הוא חובש מגבעת ומשקפיים אופנתיים, הצרפתית שלו פאריסאית ונדמה שרכש לעצמו עם השנים את החופש לדבר על מה שאסור לדבר במולדת הישנה. לשאלה מהו בית בשבילו, הוא עונה שכאשר הוא בפאריס הוא מתגעגע לאפגניסטאן וכשהוא באפגניסטאן הוא מתגעגע לפאריס. ילדיו נולדו בצרפת, אבל הוא מדבר אתם פרסית ולוקח אותם אתו לנסיעותיו לאפגניסטאן. אלא שהבן שלו כבר לא כל כך מעוניין בשפה או בנסיעות לקאבול. "הוא אומר שהוא צרפתי", צוחק רחימי.

רחימי עצמו קשור בטבורו למולדת שלו, מולדת שהוא לא רואה אפשרות לחיות בה. לדבריו, הוא עדיין מתחשבן אתה. "יש משהו מוזר מאוד באפגניסטאן. זאת ארץ משונה. קשה לחדור אליה", הוא אומר. "בכל פעם שאני מדבר עם אנשים שם, אני מרגיש שהדימוי שיש לי על אפגניסטאן הוא חסר, שמשהו נשמט. את המורכבות של המין האנושי אני מוצא שם. זה כל כך אותנטי שזה אוניברסלי".

הוא מודה שהוא כבר חולם בלילה בצרפתית, אף שהוא עדיין עובד באפגניסטאן. בשנה האחרונה כתב אופרת סבון לטלוויזיה האפגנית ועכשיו הוא עובד על עוד אחת "זו תהיה אופרת סבון על טרור".

רחימי מספר שבאפגניסטאן הוא מוכר היטב, כותבים עליו בעיתונים ומראיינים אותו לטלוויזיה, אלא שספריו לא פורסמו שם, כך שהאפגנים לא בדיוק יודעים על מה מדובר. "בגלל זה הם עדיין לא כועסים עלי", הוא צוחק.

הספר החדש דווקא עומד לצאת לאור גם באפגניסטאן. האם רחימי חושש שגורלו יהיה כמו זה של סלמן רושדי? לדבריו הוא לא חשב על כך. "על כל פנים", הוא אומר, "זה כבר מאוחר מדי".

הוא לא מדבר בכעס על מולדתו. דומה שיותר מכל יש בו צער וחמלה אבל גם אהבה גדולה אליה. האם הוא רואה תקווה לאפגניסטאן? לדבריו, כל זמן שיש בעיות בעולם יהיו בעיות באפגניסטאן "לא יהיה שם שקט כל עוד אין שקט עולמי. כל פעם שיש מחלוקת עולמית זה נגמר באפגניסטאן".

ספרו החדש של רחימי, "אבן הסבלנות", רואה אור בימים אלה בעברית, גם הוא בהוצאת בבל, בתרגום מוצלח במיוחד של המו"לית עמית רוטברד. הספר זכה בצרפת בפרס גונקור היוקרתי לשנת 2008. זהו הרומן הרביעי של רחימי והראשון שכתב בצרפתית. את ספריו הקודמים כתב בדרי (פרסית-אפגנית).

אבן הסבלנות היא אבן שחורה, יקרה, האבן שעל פי האגדה נמצאת במכה. בגן העדן האדם ישב עליה, אבל אחרי שאלוהים גירש את אדם וחווה הוא הוריד ארצה גם את האבן כדי שבני האדם יוכלו לתנות בפניה את סבלם. "אתה מדבר אליה ומדבר אליה. והאבן מאזינה לך, סופגת את כל המלים שלך, את הסודות שלך, עד שיום אחד היא מתפוצצת. באותו יום אתה משתחרר מכל הצרות שלך, מכל הכאבים שלך", מסביר רחימי.

בספר מדברת אשה אפגנית אל בעלה השוכב פצוע קשה מפגיעת כדור בצוואר. לא ברור אם הבעל שומע אותה או לא. אולי הוא צמח. בכל מקרה הוא אינו מגיב וזאת הפעם הראשונה שהיא יכולה לדבר אליו, ולספר לו על עצמה ועל חייה, לחלוק אתו את סודותיה. סודות שקרוב לוודאי שלא היתה מספרת אילולא שכב לצדה חסר אונים. התשוקות שלה, הרעיונות שלה והמיניות יכולים לבוא לידי ביטוי רק כאשר הגבר משותק וגוסס. אבל מה אם הוא כן שומע אותה?

האשה רואה בגבר את האבן הקסומה, ה"סינגא סאבור" שלה, "אני אספר לך הכל... עד שאשתחרר מהייסורים שלי, עד שאתה...". בתחילה מתפללת האשה ומתחננת שבעלה יקום, כי מה הם חייה בלי גבר, אבל בהמשך היא מבינה שחייה עדיפים בלעדיו, ושאולי מוטב לה שיגדשו אותו הצער והכאבים שלה, עד שיתפוצץ והיא תוכל להיות חופשייה.

נשימות הגבר הגוסס

רחימי מספר סיפור על אכזריות המסורת והדת. אכזריות שמובילה למציאות אלימה שקורבנותיה העיקריים הן הנשים. אבל גם הגברים הם קורבנות של העולם העקום שהם מצייתים לחוקיו. רחימי עוסק במיניות מקולקלת ומעוותת של גברים ונשים שלא יודעים כלל רגעים של רוך ושל קרבה. הוא עוסק גם בתרבות של נקמה. זו הסיבה, לדבריו, שפעם אחר פעם אפגניסטאן נכנסת למעגלים של אלימות. העובדה שבמקום להתאבל הם מחפשים נקמה ולא מוכנים לוותר "אפילו כשהסובייטים נסוגו והותירו מאחוריהם מיליון מתים, שוב מצאנו את עצמנו במלחמה", הוא אומר.

לא מדובר בספר מז'אנר ספרות הרעלות, כמו אלה של בן ארצו חאלד חוסייני ("רודף העפיפונים", "אלף שמשות זוהרות"), שמציג לעולם את אפגניסטאן באופן פופולרי, אוריינטליסטי. לא כך כותב רחימי. כתיבתו של רחימי כמעט עירומה, אין בה את הסלסולים שמתחנפים למערב, הספר כתוב כמעט כמו מחזה לשני אנשים עם תפאורה מינימליסטית - חדר עירום, מיטה, קוראן, מחרוזת תפילה, וברקע נשמעות נשימותיהם של אדם פצוע ואשה מבוהלת ורועמים התותחים.

זו כתיבה מינימליסטית, מאופקת וחדה. יש לרחימי ניגון מיוחד, קצב מדויק, קבוע. קצב נשימות הגבר הגוסס. הלשון שלו אלימה אבל פיוטית. כשהוא נשאל על המוסיקה של המלים, הוא מספר שהוא שומע שוברט לפני שהוא כותב. תמיד שוברט.

רחימי כותב אמנם בעקבות חוויותיו כיליד אפגניסטאן, אבל הסיפור יכול למעשה להתרחש בהרבה מקומות בעולם. "השנה שבה כתבתי את הספר הזה העלתה בי הרבה שאלות", אומר רחימי. "על השיטה, על החברה, על משפחה, על יחסי מין בין גברים לנשים".

האם הספר הזה שונה מקודמיו?

"יש פה שני דברים שונים. גם כתבתי אותו בצרפתית וגם כתבתי על אשה. זה לא שרציתי. הרעיון היה לכתוב על גבר משותק ששומע אבל לא מדבר. נקודת המוצא של הספר היתה שהגבר שוכב במיטה, בלי יכולת להגיב, ואשתו שופכת עליו את כל מררתה. רציתי לבדוק איך הגבר יגיב לדברים שהיא אומרת. אבל האשה הזאת השתלטה עלי", הוא אומר ומהדק את אצבעותיו על צווארו.

האם הגברים הם להשקפתך האחראים למלחמה והנשים הן קורבנות?

"זו יותר בעיה דתית. כשהאשה סובלת אז האנושות סובלת. היא אמא, ואם אמא סובלת אז הילדים סובלים. אני משוכנע שעם סבל כזה אי אפשר לגדל ילדים בצורה סבירה. צריך להיות פמיניזציה של הדת" הוא אומר "זאת תוכנית קצת גרנדיוזית", הוא מודה בחיוך.

בתגובה לשאלה אם הוא אדם דתי הוא מצהיר: "אני בודהיסט כי אני מודע לחולשה שלי, אני נוצרי כי אני מקבל עלי את האשמה שלי, אני יהודי כי אני צוחק על החולשה שלי, אני מוסלמי כי אני נלחם בחולשה שלי, ואני אתאיסט אם אלוהים הוא כל יכול. ככה שיש לי חמש דתות".יריד הספרים הבילאומי 2009 - לכל הכתבות

*#