אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אני בעד הביצה

נאומו של הסופר היפאני הרוקי מורקמי אתמול בטקס בבנייני האומה שבו הוענק לו פרס ירושלים

תגובות

באתי היום לירושלים כסופר, כלומר כאדם שמלאכתו היא טוויית שקרים. סופרים אינם היחידים שמספרים שקרים, כמובן. גם פוליטיקאים עושים זאת, כפי שכולנו יודעים. דיפלומטים ואנשי צבא מספרים מפעם לפעם שקרים משלהם, וכמוהם גם אנשי מכירות של מכוניות משומשות, קצבים ובנאים. אבל השקרים של סופרים שונים מאחרים: איש אינו מותח עליהם ביקורת בגינם. נהפוך הוא: ככל שהשקרים של הסופר גדולים ומוצלחים יותר וככל שכושר ההמצאה הבא לידי ביטוי בהם רב יותר, כך גדלים הסיכויים שהוא יזכה לשבחים מהציבור ומהמבקרים. מדוע כאלה פני הדברים? קריאה ביפאן להרוקי מורקמי: אל תיסע לישראלמורקמי ריגש את הקהל בנאומו נגד השיטההרוקי מורקמי: הסופר הרץ למרחקים ארוכים

תשובתי היא זו: כשהסופר מספר שקרים מוצלחים, כלומר כשהוא טווה בדיות שנראות כאמיתיות, הוא יכול להביא אמת למקום חדש ולהאיר אותה באור אחר. ברוב המקרים, כמעט בלתי אפשרי לתפוש אמת בצורתה המקורית ולתאר אותה במדויק. לכן אנחנו מנסים לפתות את האמת להגיח ממקום מחבואה ואז מנסים לאחוז בזנבה - להעביר אותה למקום בדיוני, להלביש לה צורה בדיונית. כדי להשיג זאת עלינו לבדוק היטב תחילה היכן מקומה של האמת בתוכנו. זו דרישה חשובה ליצירת שקרים טובים.

אבל היום אין לי שום כוונה לשקר. אנסה להיות כן ככל שאוכל. מעטים הימים שבהם איני עוסק בסיפור שקרים, והיום הוא יום כזה.

אספר לכם איפוא את האמת. לא מעט אנשים יעצו לי שלא לבוא לכאן, לטקס שבו יוענק לי פרס ירושלים. היו שאף הזהירו אותי שיטילו חרם על ספרי אם אבוא. הסיבה לכך היא כמובן הקרב האכזרי שהיה בעזה. האו"ם דיווח שיותר מאלף איש מצאו את מותם בעיר הנצורה, ורבים מהם היו אזרחים לא חמושים, ילדים וזקנים.

פעמים רבות מאז נודע לי על זכייתי בפרס שאלתי את עצמי, אם הנסיעה לישראל וקבלת פרס ספרותי בזמן כזה היא הדבר הנכון לעשותו; אם יהיה בכך כדי ליצור רושם שאני תומך באחד הצדדים בסכסוך, שאני מצדד במדיניותה של אומה שהחליטה לשלח רסן מעל כוחה הצבאי העצום. זה רושם שאיני מעוניין ליצור, כמובן. איני מצדד במלחמות בכלל, ואיני תומך באומה כלשהי. באותה מידה גם איני רוצה שספרי יוחרמו.

לבסוף, לאחר שחשבתי לעומק, החלטתי לבוא לישראל. אחת הסיבות להחלטתי היתה שרבים כל כך יעצו לי שלא לעשות זאת. אולי, כמו סופרים רבים אחרים, אני נוטה לעשות את ההיפך הגמור ממה שאומרים לי. אם אומרים לי - ובייחוד אם מזהירים אותי - "אל תיסע לשם", "אל תעשה את זה", אני נוטה לרצות "לנסוע לשם" ו"לעשות את זה". זה טבעי, אפשר לומר, כסופר. סופרים הם זן מיוחד. הם אינם יכולים לתת אמון בדבר שלא ראו במו עיניהם או נגעו בו במו ידיהם.

ולכן אני כאן. החלטתי לבוא לכאן במקום להישאר במקום שהייתי בו. החלטתי לראות במו עיני, במקום שלא לראות. החלטתי לדבר אליכם במקום שלא לומר דבר.

אין בכך כדי לומר שאני כאן כדי להעביר מסר פוליטי. אחת מחובותיו החשובות ביותר של סופר היא לנקוט עמדה בסוגיה מה טוב ומה רע; אבל כל סופר יחליט באיזו צורה יביע את עמדותיו. אני עצמי מעדיף להפוך אותן לסיפורים - סיפורים שנוטים אל הסוריאליסטי. ולכן אין בכוונתי לעמוד כאן לפניכם היום ולהעביר מסר פוליטי ישיר.

ואף על פי כן, הרשו לי להעביר מסר אחד, אישי מאוד. זה דבר שתמיד נוכח במחשבתי כשאני כותב את יצירותיי. מעולם לא הרחקתי עד כדי לכתוב את הדברים על פיסת נייר ולהדביק אותה על הקיר; הם חקוקים על הקיר במחשבתי, ואלה הם, פחות או יותר: "כשביצה נשברת על חומה בצורה וגבוהה, תמיד אעמוד לצדה של הביצה".

כן, גם אם החומה צודקת מאוד והביצה שוגה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר יצטרך להחליט מה צודק ומה לא צודק; אולי הזמן או ההיסטוריה יעשו זאת. אילו היה סופר שמסיבה כלשהי היה כותב יצירות שמצדדות בחומה, מה ערך היה ליצירות כאלה?

מה המשמעות של המטפורה הזאת? מבחינה מסוימת, הכל פשוט וברור. מטוסי קרב וטנקים וטילים ופצצות זרחן לבן - הם החומה הבצורה והגבוהה. הביצים הם האזרחים הלא חמושים שנמחצים ונשרפים ונורים למוות. זה פירוש אחד של המטפורה.

אבל זה לא הכל. יש לה משמעות נוספת. חישבו על זה כך: כל אחד מאתנו הוא בעצם ביצה. כל אחד מאתנו הוא נפש ייחודית ללא תחליף, הנתונה בקליפה שבירה. זה נכון לגבי, וזה נכון לגבי כל אחד מכם. וכל אחד, במידה זו או אחרת, ניצב מול חומה גבוהה ובצורה. לחומה יש שם: זו "השיטה". השיטה אמורה להגן עלינו, אבל לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה, ואז היא מתחילה להרוג אותנו ולגרום לנו להרוג אחרים - בקור רוח, ביעילות, בשיטתיות.

יש לי רק סיבה אחת לכתוב ספרים, והיא להעלות אל פני השטח את כבודה של הנפש הפרטית ולשפוך עליה אור. מטרתו של סיפור היא להשמיע צפירת אזעקה, להפנות זרקור אל השיטה כדי למנוע ממנה ללכוד את נפשותינו ברשתה ולבזות אותן. אני מאמין בכל לבי שתפקידו של הסופר הוא לנסות ללא ליאות להבהיר את ייחודה של כל נפש פרטית באמצעות כתיבת סיפורים - סיפורים של חיים ומוות, סיפורים של אהבה, סיפורים שגורמים לשומעיהם לבכות ולרעוד מפחד ולרטוט מצחוק. לכן אנחנו ממשיכים, יום אחר יום, לרקוח בדיות ברצינות גמורה.

אבי מת בשנה שעברה, בן 90. הוא היה מורה בגמלאות וכוהן בודהיסטי במשרה חלקית. בזמן לימודיו לתואר אקדמי הוא גויס לצבא ונשלח להילחם בסין. כילד שנולד לאחר המלחמה הייתי רואה אותו בכל בוקר, לפני ארוחת הבוקר, נושא תפילות ארוכות בכוונה רבה לפני המזבח הבודהיסטי שבביתנו. יום אחד שאלתי אותו למה הוא עושה זאת, והוא אמר לי שהוא מתפלל למען האנשים שמתו במלחמה. הוא מתפלל למען כל האנשים שמתו, אמר, בין שהיו לנו ובין שהיו לצרינו. כשהייתי בוהה בגבו כשכרע מול המזבח, הרגשתי את צל המוות המרחף סביבו.

אבי מת, והוא לקח עמו את זיכרונותיו, זיכרונות שלעולם לא אדע מה הם. אבל נוכחותו של המוות שאפפה אותו עדיין קיימת בזיכרוני. זה אחד הדברים המעטים שירשתי ממנו, ואחד החשובים ביותר.

יש רק דבר אחד שאני מקווה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, פרטים שמתעלים מעבר ללאום ולגזע ולדת, ביצים שבירות הניצבות מול חומה בצורה הנקראת "השיטה". לכאורה, אין לנו שום תקווה לנצח. החומה גבוהה מדי, איתנה מדי וקרה מדי. אם יש לנו תקווה כלשהי לנצח, היא צפונה באמונה שלנו בייחודיות הגמורה ובחוסר התחליף של נפשותינו ונפשותיהם של אחרים, ובחום שייווצר כשנאחד את נפשותינו.

חשבו על כך לרגע. לכל אחד מאתנו יש נפש חיה וממשית. לשיטה אין נפש כלל. אסור לנו להניח לשיטה לנצל אותנו לרעה. אסור לנו להניח לשיטה לקבל חיים משלה. לא השיטה היא שיצרה אותנו, אלא אנחנו יצרנו את השיטה.

זה כל מה שרציתי לומר לכם.

אני אסיר תודה על הזכייה בפרס ירושלים. אני אסיר תודה על כך שאנשים במקומות רבים בעולם קוראים את ספרי. ואני שמח שהיתה לי ההזדמנות לדבר אליכם כאן היום.

כתבות שאולי פספסתם

*#