הסופר הרץ למרחקים ארוכים

ארוחת ערב עם חתן פרס ירושלים, הסופר הרוקי מורקמי, המבקר בארץ

מיה סלע
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע

הוא מופתע כשאומרים לו שהישראלים קוראים במיטה בלילה, לפני השינה. הוא אומר שאצלו דבר כזה לא היה יכול לעבוד משום שהוא נרדם תוך חמש דקות מרגע שהוא נכנס למיטה. זה לא מפתיע לאור העובדה שהוא קם כל יום בארבע בבוקר, כותב ארבע שעות ואז יוצא לריצה ארוכה. "לי כבר אין חיי לילה", הוא צוחק בביישנות.

ואכן, אחד היתרונות של דייט לילי עם הרוקי מורקמי, חתן פרס ירושלים לשנת 2009 ואחד הסופרים החשובים בעולם, הוא הביטחון הגמור במועד הסיום: בתשע בערב, בכל ערב, מורקמי הולך לישון.

כך קרה גם אמש, בסיומה של ארוחה אינטימית שבה השתתפו, מלבד הסופר ורעייתו יוקו, גם הסוכנת האמריקאית שלו אמנדה אורבן, שניים משופטי הפרס, שניים מאנשי יריד הספרים וכתבת "הארץ". מקורביו של הסופר כבר רגילים לערבים המוקדמים הללו, וגם הערב, כאשר יעלה לבמה בבנייני האומה לשאת דברים עם קבלת הפרס, ברור להם שהחגיגה לא תוכל להימשך זמן רב. קריאה ביפאן להרוקי מורקמי: אל תיסע לישראל

אילו דברים ישמיע מורקמי מעל הבמה הערב? מותר לנחש מהשיחה איתו שתהיה בהם התייחסות לסכסוך הערבי-ישראלי בראיה של המלחמה האחרונה בעזה.

למרות שאינו מגדיר עצמו כסופר "פוליטי", הוא גילה בקיאות מפתיעה בפוליטיקה הישראלית ולא הכחיש את דברי מארחו, יו"ר היריד זאב בירגר, שהגדיר אותו כ"סופר שמתעניין בבני אדם באשר הם, ובצורך להגן עליהם ללא הרף".

במסעדה הירושלמית "דולפין ים" קל היה להתרשם מהפופולריות העצומה של מורקמי בישראל: מתוך חמשת המלצרים, שלושה קראו מספריו ואחת מהן אף קראה את כולם. על פי טבלאות רבי המכר, מורקמי, הוא הסופר הזר הפופולרי ביותר בארץ, ביחד עם פול אוסטר. כך זה בכל העולם, לוחשת הסוכנת אורבן המכונה "בינקי" מסוכנות ICM. לדבריה, היא קיבלה את מורקמי במתנה: "הייתי הסוכנת של ריימונד קארבר, אז עדיין מחבר עלום למדי של סיפורים קצרים, ופתאום ספריו התחילו להימכר בקצב ביפאן. שאלתי למה, ואמרו לי שזה משום שמורקמי הוא המתרגם שלו. שאלתי מי זה מורקמי? וכך הכל התחיל".

אז מי זה מורקמי? ראשית, אדם מנומס להפליא, העוקב אחרי מפלס היין בכל אחת מהכוסות על השולחן ומקפיד למלא בדיסקרטיות את החסר. שנית, סופר ענק שסקרנותו הטבעית בולטת בכל רגע ורגע בארוחה. הוא מתעניין בעברו של כל אחד מהנוכחים, מתעניין במיוחד בפרק הילדות ושותה בצימאון כל פירור מידע אישי. לעיתים קל להתפתות להאמין שאתה הסופר בעל השם העולמי ומורקמי הוא כתב העיתון שבא לראיין אותך.

אין בו שום סממן שאפשר היה לצפות לו מאדם שהפך להיות סוג של כוכב פופ ספרותי אצל קוראים צעירים ברחבי העולם. את העובדה שהוא ממעט להתראיין הוא מסביר בשנים שקדמו לפרסומו.

הוא נולד בשנת 1949 בקיוטו, בן יחיד להורים שהיו מורים לספרות יפנית בבית שהמסורתיות שלטה בו. הוא סלד ממה שייצגו המסורות היפניות ומצא לעצמו עולם משלו כשגילה קולות זרים שדיברו אליו יותר מהמסורת הישנה. הוא מספר שההורים שלו תמיד דיברו על ספרות יפנית והוא ששנא את זה קרא ספרות זרה, בעיקר סופרים אירופאיים מהמאה ה-19. הסופרים האהובים עליו היו צ'כוב, דוסטוייבסקי, פלובר ודיקנס. לאחר מכן עבר לספרות אמריקאית, ספרות בלשים ומדע בדיוני. הוא אהב במיוחד את קורט וונגוט, ריצ'רד בראוטיגן וטרומן קפוטה. "אני זוכר את עצמי קורא את 'האחים קרמזוב' ארבע פעמים ברצף", הוא משחזר. את "מלחמה ושלום", עוד ספר שהשפיע עליו רבות, הוא קרא מאוחר יותר - שלוש פעמים.

במשך שבע שנים היה לו מועדון ג'אז ואז בלית ברירה היה חייב להיות חברותי יותר ממה שהוא באמת "כשהיה לי את המועדון, זאת היתה העבודה שלי לנהל שיחות. עשיתי את זה במשך שנים, אבל אני לא אדם דברן. נשבעתי לעצמי כשסגרתי את הבר לדבר רק עם אנשים שאני באמת רוצה לדבר איתם". וכך היה. הוא כתב את ספריו המוקדמים, שלא זכו להצלחה, ויצא עם אשתו לרומא.

רק בשנת 1988, כשחזר משהות ברומא, גילה שהפך לכוכב. עד אז מכר ספרו "יער נורווגי" 3.5 מיליון עותקים. הוא מספר שבזמן שחי באיטליה חיים שקטים, החלה מתחוללת סביבו סערה ושזה לא היה לו נעים. הוא הרגיש שהוא הופך לאדם אחר. "נהייתי מפורסם אבל זה היה זיוף. החיים שלי השתנו אבל שרדתי את זה". מורקמי שרד גם בזכות העובדה שהמשיך לנדוד באירופה וכשלבסוף שב ליפאן בשנת 1990 כלכלת הבועה היפנית היתה בעיצומה.

מורקמי נזכר שכולם דיברו כל הזמן על כסף ושהוא ואשתו שנאו את זה, לכן החליטו לנסוע שוב, הפעם לארצות הברית. הכותרת במגזין יפני שדיווח על עזיבתו היתה "הרוקי מורקמי ברח מיפן".

ב-1995 שוב חזר הזוג מורקמי ליפן. הפעם, לאחר רעידת האדמה בה נהרגו 5,000 איש ואחרי מתקפת הטרור ברכבת התחתית. הוא מסביר שהכל השתנה אז, והוא מצא את עצמו בחיפוש אחר משהו שיוכל לעשות בשביל הארץ שלו ובשביל קוראיו. על אף הביקורת החריפה שלו על יפאן הוא אומר שאם פעם רצה להיות סופר גולה, היום הוא מבין שהוא סופר יפאני, שזאת אדמתו ושורשיו, שאדם לא יכול להימלט מהארץ שלו.

הוא מתעניין מאוד בגיל הקוראים הישראליים שלו, מודע היטב לעובדה שהמושג "צעירים" שונה בישראל ממה שהוא בעולם. ברחבי העולם צעירים הם בני עשרה, בארץ הקוראים של מורקמי מגלים אותו בדרך כלל בגיל מבוגר יותר. ביפאן, הוא אומר, "הצעירים כבר לא קוראים ספרים ממילא, הם רק משחקים בסלולר". בניגוד לכמה מעמיתיו הוא בהחלט לא מתכוון לעבור לכתוב רומן לסלולרי. הוא מספר בחיוך על כך שהיפאנים התלוננו על רומן עב כרס שלו שהוא עבה מדי ולא נוח להחזיק אותו ביד בנסיעה ברכבת התחתית.

הוא סיים עכשיו לכתוב ספר חדש, עב-כרס דווקא. הוא הרגיש הקלה גדולה כאשר מסר אותו למו"ל שלו, והרשה לעצמו לפיכך לראות עולם. הוא נחת בארץ ביום שישי אחר הצהריים, וכבר היה בים המלח ובמצדה. היום הוא יטייל בעיר העתיקה, בטיול המסורתי לכותל - אבל עוד קודם לכן, על הטיילת הפונה לעיר העתיקה, יוכלו ירושלמים משכימי קום לראות אותו רץ.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ