למה שקעה התזמורת האנדלוסית?

תמיכת הממסד בתזמורת האנדלוסית עלתה על זו שקיבלו כל הגופים המבצעים בישראל חוץ מהפילהרמונית. אז למה היא שקעה במקום לפרוח?

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

אחד הניסיונות החתרניים ביותר בתולדות התרבות הישראלית בא אל קצו בשבוע שעבר: התזמורת האנדלוסית הישראלית מאשדוד, שאיתגרה במפעלה הייחודי את התרבות המוסיקלית האירופוצנטרית השלטת בישראל, נסגרה. נגניה ועובדיה, שהעזו למחות בקול רם ואחר כך אף לשבות בגלל תנאי העבודה המשפילים שלהם, פוטרו בהינף יד אחרי חודשים של מאבק.

ולא הממסד האשכנזי הוא שהתנכל לתזמורת ופירק אותה: דווקא הנהלתה שלה ועיריית אשדוד - בתוכן אישים שהיו ממקימי "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ומייסדי התזמורת עצמה, כמו המנכ"ל מוטי מלכא וראש העירייה יחיאל לסרי - הם שהביאו לבסוף לסגירתה. כך מצאו עצמם יוצאי מרוקו ו"רוסים" יוצאי ברית המועצות, כולם נגנים בתזמורת, בסירה אחת: אלה ואלה מדוכאים ומושתקים.

מבט על התזמורות האחרות בישראל מראה שדיכוי אוכלוסיית הנגנים לא התחיל ולא נגמר בתזמורת האנדלוסית. מקבלי משכורות מינימום (באנדלוסית לא הגיעו אפילו לזה) אפשר למצוא גם בתזמורות הסימפוניות של ירושלים וראשון לציון; משלימי הכנסה כמאבטחים בלילה יש גם בין הנגנים בתזמורות אחרות. יש מכנה משותף לכולם: אף על פי שהקדישו את כל חייהם, מילדותם, לפיתוח האמנות שלהם, והיה עליהם להצטיין כדי להתקבל כנגנים מקצועיים; ואף שמקצועם הוא דרך חייהם - הם משתכרים שכר עוני.

קונצרט מחאה של התזמורת האנדלוסית בשוק הכרמל בתל אביב בשבוע שעבר. קריאת תיגר תרבותית. (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

הסיבה ידועה: למרכולת שהם מציעים אין ביקוש במציאות הישראלית של היום. מוסיקה קלאסית, מערבית או מזרחית, שכמהה אל העומק מעבר למי האפסיים התרבותיים שהחברה כאן מדשדשת בהם, היא מוצר זניח בסל הצריכה הישראלי, ומתוקצבת בדלות, בהתאם.

אבל למעשה, האנדלוסית לא קופחה: תמיכת הממסד בתזמורת (3.2 מיליון שקל) היא הגדולה ביותר בקרב כל הגופים המבצעים בישראל למעט התזמורת הפילהרמונית, והיתה אמורה להביא לשגשוגה ולא לשקיעתה. בתוספת ההכנסה העצמית הגדולה שלה בשנה וחצי האחרונה, ופריחתה במאות קונצרטים באולמות ובבתי הספר ברחבי הארץ, נגניה היו אמורים ליהנות ממשכורות הנגנים הגבוהות בישראל. השאלה למה בתנאים האלה התזמורת הידרדרה וקרסה - שנויה במחלוקת.

דרישתה של התזמורת האשדודית להגדירה "קלאסית" היתה מוצדקת, כי המוסיקה שניגנה היא קלאסית לכל דבר: היא מבוססת על מערכות מורכבות ועתיקות יומין של ארגון צלילים וקצב, מנגינות וסולמות וצורות מוסיקליות קבועות, ויש לבצעה בידי אנשי מקצוע - בנגינה ושירה.

המוסיקה הזאת נולדה בימי הביניים, בתקופת תור הזהב בספרד המוסלמית, כמוסיקת החצר של הממלכה הערבית באנדלוסיה שבדרום ספרד. היהודים השתתפו אז בכל מגוון היצירה האמנותית, ולאחר גירושם נשאו אתם מוסיקאי החצר שביניהם את מסורתם למרוקו. היחס הסובלני שזכו לו שם, בתקופות שונות ובחבלי ארץ שונים, הביא לשגשוג תרבותי ול"תור זהב" כלשעצמו.

המוסיקה האנדלוסית שיקפה תחילה את העירוב שנוצר בספרד בין המסורות המוסיקליות הערביות העתיקות לבין מוסיקת הקודש היהודית; ולבסוף התעצבה במרוקו, מתוך יחסי הגומלין בין תושביה היהודים לבין אחיהם המגורשים שמקרוב באו, ובינם לבין התרבויות המרוקאיות-ערביות בקרבן חיו.

אין כמעט צורך לומר שהתרבות המוסיקלית הזאת לא היתה כלל חלק מהאתוס הציוני. היא לא נכנסה לקאנון המוסיקלי שהגדיר "ישראליות" מהי, דוגמת הזמר העברי. היא לא נלמדה ולא הונחלה בבתי הספר - גם לא לילדי המשפחות יוצאות מרוקו עצמם. בשיעורי המוסיקה לימדו את "ארבע העונות" של ויוולאדי ולא נובות אנדלוסיות, שירי שוברט ולא פיוטי ר' דוד בוזגלו. לכן הקמתה של התזמורת האנדלוסית, שביקשה לשמר, לטפח ולהפיץ את הרפרטואר התרבותי של הקהילה שלה - ובדרך גייסה נגנים מערביים, "רוסים", כהשלמה לנגנים בכלים מזרחיים אותנטיים בחטיבת כלי הקשת - היתה קריאת תיגר תרבותית אמיתית.

(תצלום: דניאל צ'צ'יק)

קונצרטי הפתיחה של התזמורת החדשה ב-1994, בקונסרווטוריון שטריקר בתל אביב, הפליאו: אבי אמזלג ניצח אז על התזמורת שניגנה אוניסונו, משמע מנגינה אחת בכל הכלים בלי ליווי ובלי הרמוניה, בסאונד מיוחד, במלודיות מורכבות, בהבעה רגשית עמוקה; ובאחד הקטעים הצטרף פייטן ששירתו עוצרת נשימה, אמיל זריהן. היופי היה חסר תקדים.

הממסד האשכנזי חיבק את התזמורת. קברניטיה ידעו לנווט במסדרונותיו ולפתוח את ברזיו. רק כעשור חלף והיא כבר הוכרזה ככלת פרס ישראל. התמיכה בה נסקה וסכומיה עקפו את כל התזמורות הסימפוניות כמו ירושלים, ראשון לציון וסימפונט רעננה שמספר נגניהן כמעט כפול משלה, את כל התזמורות הקאמריות הדומות לה; והיא קיבלה יותר מפי 10 מגופים ייחודיים כמו אנסמבל המאה ה-21 ותזמורת הבארוק. ובכל זאת, כפי שהתפרסם בתקשורת, התגלה פתאום לפני כשנתיים וחצי גירעון עצום במאזניה. חילופי מנכ"לים שעוררו תרעומת עצומה וטענות הדדיות הביאו לפירוקה: הנגנים קבלו על ניהול כושל שהביא לביטול הזמנות לקונצרטים ועל יחס מחפיר, ההנהלה - על מרד נגנים והתססה של ההסתדרות. תהיה הסיבה לפירוק אשר תהיה, ברור כי התוצאה היא לא פחות מאסון תרבותי.

רגשות אשמה קלאסיים

בינואר לפני שנה החל כריסטיאן לנדר, צעיר קנדי שעובד במשרד פרסום, בכתיבת בלוג: רשימה של פוסטים קצרים, שלה קרא "דברים שאנשים לבנים אוהבים" (Stuff white people like). אחרי זמן קצר כבר נרשמו 20 מיליון כניסות לבלוג שלו, והוצאת "רנדום האוס" הזריזה שילמה לו מקדמה של שש ספרות לכתיבת ספר באותו השם - רב-מכר שיצא לאור ביולי. לנדר עדיין לא הפנים את הצלחתו: בהרצאות הוא שב ואומר שאינו אלא "סתם אידיוט בעל בלוג", ומצלם במצלמה דיגיטלית קטנה את הקהל מהבימה "כדי שיאמינו לי שנאמתי לפני כל כך הרבה אנשים".

ומה אוהבים בני המעמד הבינוני הלבן? לדעת לנדר - בין יותר מ-100 הפריטים שכבר מנה - הם אוהבים לשחק משחקי ילדים אף שהם כבר מבוגרים; הם אוהבים צעיפים, חברים הומואים, זיכרונות מרים מהתיכון, בקבוקי מים מינרליים, ולהיות האדם הלבן היחיד בסביבה; והם אוהבים ללמוד בחו"ל, להתגרש, רפואה אלטרנטיווית, מיחזור, להתנצל, סושי, שני שמות משפחה, לשפץ את הבית, לשנוא את הוריהם, שיהיו להם ילדים מחוננים, תה, יוגה ופסטיבלי קולנוע.

את הפוסט ה-108 שלו מקדיש לנדר למוסיקה הקלאסית. תעשיות שלמות מבוססות על רגשות אשמה של לבנים, הוא כותב, כמו סדרת "פינגווין קלאסיקס", ביצי חופש; אבל כולן מחווירות מול המוסיקה הקלאסית. הלבנים לא באמת מקשיבים למוסיקה קלאסית, לדבריו, אבל נורא רוצים שאנשים יחשבו שהם נהנים ממנה.

מצחיק. אבל אולי בכל זאת יש בזה משהו? הלוא ידוע שאחת ההגדרות למוסיקה קלאסית, והיא אינה אירונית, היא "גברים לבנים מנגנים לקהל לבן מוסיקה מאת גברים לבנים"; ואם בהגדרה "לבנים" מתכוונים לבני התרבות האירופית ההגמונית השלטת, הרי בישראל מתורגמת אבחנה זו ל"אשכנזים". הפעם הראשונה שהשוואה מעין זו עלתה בדעתי היתה לפני כמה שנים בעת קונצרט, שבו פנה המנצח בדברים לקהל, ותיבל אותם בבדיחה, דווקא מוצלחת: הוא סיפר אותה, המתח גבר, ולבסוף שורת המחץ היתה "א-גוישע קופף!" - וביידיש: "ראש של גוי". הקהל געה בצחוק - אבל איך ידע המנצח שקהלו מורכב מעדות אשכנז? ואיך קרה שצדק? האם אירוע זה מחזק את הטענה שמוסיקה קלאסית היא אליטיסטית, ויכולה להיות מובנת רק לקהל אירופי מהמעמד הבינוני?

מיליוני פסנתרנים וכנרים סינים וקוריאנים, מיליון ילדים מוונצואלה, ילדים מג'נין ורמאללה ובני נוער מכל שכבות החברה בישראל, המנגנים בתזמורות ושרים במקהלות קלאסיות, מוכיחים שמדובר במיתוס. ההבנה וההזדהות עם מוסיקה קלאסית אינן תלויות במוצא אתני ובמעמד ובגנטיקה: הן תלויות בנגישות. אין כבר תרבויות "טהורות". בעולם של היום כולם יצירי תרבויות מעורבות, ואוזני כולם כרויות. בבתי הספר, בגני הילדים - אילו היו מלמדים את מנעד המוסיקה מוויוולאדי ועד האנדלוסית, אילו היו פותחים נתיבי צליל לכל תרבויות הארץ, היו נוכחים איך החברה משנה פניה. זה לא מאוחר להתחיל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ