קיר אמן: מדור פרידה עם נעמי גבעון

אחרי 120 קירות, דנה גילרמן נפרדת עם הקיר המורכב של נעמי גבעון

דנה גילרמן | תצלומים: טלי שני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה גילרמן | תצלומים: טלי שני

"זה המדור האחרון של קיר אמן", אמרתי לגלריסטית נעמי גבעון, בכניסה לדירתה היפה והמוקפדת במרכז תל אביב. "אז הגיע הזמן לדבר על אמנות", ענתה.

מבחינתי, המדור שהחל באוגוסט 2006 ואירח כ-120 אמנים, אוצרים וגלריסטים, שימש כלי למיפוי סוציולוגי של שדה האמנות: מעגלי חברות ("קליקות"), קשרים בין מורים לתלמידים, בין אמנים לגלריסטים ובין דורות של אמנים. תוך כדי כך הוא גם תרם לעניין מחודש בתרבות ההחלפות, בעיקר בקרב הדור הצעיר. גבעון חושבת שמשהו הוחמץ בדרך.

"להיכנס לבית ולצפות באמנות שיש בו זה לא עניין אנקדוטלי, זה עניין של אמנות", היא אומרת. "הסיפור איך הגיעה יצירה לבית מסוים אינו מסביר למה היא טובה ולמה היא חשובה. האנקדוטה לא מעניינת משום שאנחנו לא מתעניינים בביוגרפיה של האמן - את מי הכרת ועם מי התיידדת, זה לא רלוונטי - אלא בביוגרפיה של האמנות. מה אתה מחליט שהוא מספיק טוב לתלות על הקיר שלך. אני תמיד אומרת לאנשים שבמציאות הישראלית הקיר שעליו תלויה היצירה שווה הרבה יותר מהיצירה עצמה, אז הם צריכים לחשוב מאה פעם מה הם שמים עליו. אדם צריך לשים יצירה שהוא אוהב, שנחשבת באמנות".

מה זה אומר?

"שזוהי יצירה של אמן מעולה ושגם התלייה, האוצרות, תהיה מעולה. התשוקה לאמנות בחלל מגורים - שהוא בדרך כלל מצומצם בגודלו - מחייבת מיון. עבודת המיון מתנקזת לאהבת האמנות ולהבנה באמנות. לתלות יצירה על קיר זה אקט ביקורתי. זה מבטא את שיקול הדעת הגבוה או הנמוך שלך. ההחלטה הזאת מגלמת את הידע, ההבנה והטעם, שבעיני הם חשובים יותר מהכל. בדרך כלל הבחירה של המשתתפים במדור מה לתלות על הקיר נראתה מקרית לגמרי, ללא שום ביקורתיות".

ואולי בבית אתה רוצה להשיל אותה ביקורת מחייבת?

"כן, אבל אז זה לא מלמד אותי דבר על האמנות עצמה".

ובכן, איזו אמנות תלויה אצל גבעון בבית ואילו הקשרים נוצרים בין העבודות? בחלל הכניסה תלוי רישום קטן וחשוב של יצחק דנציגר, "קבר שייח" (1973). זהו רישום אחד מתוך קבוצה שרכשה מאחד מילדיו בשנות ה-80. "אמנם אני בדרך כלל מעדיפה עבודות גדולות, אבל גם עבודה קטנה יכולה לחבוק הרבה תוכן וצורה", היא אומרת. "אותו דבר מאפיין גם רישום של אוהל של גיל מרקו שני, שתלוי בסלון. גם הוא קטן במידותיו אבל הוא איקוני. הקו הראשוני ביותר של גיל התגלה בעבודה המוקדמת הזאת".

יש לה גם ציור נהדר של משה גרשוני ושלושה פסלי בטון של ארז ישראלי מתוך מיצב גדל ממדים שהוצג לאחרונה בהאג, ובו 36 נעליים צבאיות, שמתוכן מבצבצות רגליים שנגמרות בברך. בחדר השינה תלויה עבודה צבעונית וגדלת ממדים של לאה ניקל ותצלום יפה, מופשט למדי, של ענן צוקרמן, שונה לגמרי מהתצלומים המאפיינים את עשייתו.

אופן התלייה חשוב במיוחד לגבעון. "צריך לסדר את הרהיטים לחוד ואת האמנות לחוד בלי קשר ביניהם. זה גורם לתלייה גבוהה של העבודות, שמאפשרת לחוות אותן במנותק מהסביבה. אנשים עושים טעות. הם חושבים שצריך לחבר בין הציור לריהוט. אני אומרת ההיפך".

גבעון מוסיפה שתליית העבודות היא תמטית. "למשל, אפשר לראות את הקשר והחזרה בעבודות של משה גרשוני, רפי לביא, נורית דוד והמסיכה האפריקאית שמוצגת על הפסנתר. בכולם יש זוג עיניים", היא מסבירה. "העבודה הגדולה של דוד מנהלת מעין דיאלוג גם עם העבודה של משה קופפרמן שתלויה ממול - שתיהן מזכירות קצת ספר פתוח. יש גם קשר בין שתי העבודות של גבי קלזמר, שמופיעה בהן המלה 'ילד' (עבודות שהתייחסו למותו של הילד מוחמד דורה), לצד העבודה של גרשוני עם הכיתוב 'לא אבא ולא אמא'".

אותו דיאלוג אפשר לראות גם בין התצלום הנפלא של האמן הטורקי סרווט קוצ'יגיט, תיעוד מהמיצב שהציג בביאנלה באיסטנבול של רעמת שיער תלויה מהתקרה, לבין המסיכה האפריקאית שתלויה לצדו. לדברי גבעון, שתי העבודות משדרות מודרניזם אבל גם תחושה של משהו קמאי, סימבולי, רוחני.

המסיכה, אגב, היא חלק מאוסף מרתק של פריטים אפריקאיים שקיבלה מפרופסור למתמטיקה ממכון ויצמן, שהיה גם אספן. "האופן שבו האוסף הגיע אלי הוא סוג של אנקדוטה", היא מודה. "בכל פעם שהיינו אצלו, אבי אמר לו שאם ימכור את האוסף שלו - הוא מעוניין לקנות. לימים הוא נפטר והשאיר למשפחתו רשימה של כל מי שהתעניין בדברים שלו. יום אחד צילצלו אלי מהמשפחה וכך קיבלתי את האוסף".

קשה להתעלם מהעובדה שחוץ מאותו אוסף, רוב העבודות בביתה הן של אמני הגלריה שלה, מה שמעלה את הסברה שקל יותר לקנות טעם, איכות וגודל, כשהם מוצעים בזול יחסית, אולי אף ללא תמורה. "יש גלריות שהאמנים שמציגים בהן צריכים להשאיר ציור תמורת ההוצאות של התערוכה. אצלנו זה לא קיים", מבהירה גבעון. "אם אני רוצה ציור מסוים, אני צריכה לקנות אותו. אמנים נתנו לי עבודות במתנה, אבל הן לא תלויות כאן כי לא בחרתי בהן. אסור שהאנקדוטה תגבר על האמנות, האמנות תמיד צריכה להיות כשידה על העליונה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ