התיאטרון הפוליטי של קווין ספייסי

קווין ספייסי הוא הנוכחות האמריקאית הבולטת בסצינת התיאטרון של לונדון, אך גם התיאטרון הלאומי הבריטי מציג הפקות אמריקאיות מיובאות. אף שאינן מצטיינות דווקא באנדרסטייטמנט שהבריטים אוהבים, הן מעוררות עניין

מיכאל הנדלזלץ | לונדון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ | לונדון

המסורת היא שלאמריקאים יש תיאטרון מסחרי של מחזות זמר, הרי הוא ברודוויי, ואילו לאנגלים יש תיאטרון אמנותי, בעיקר שייקספיר, אבל לא רק. כשמדובר על יחסים בין אותם שני עמים שביניהם מפרידה לשון משותפת, מקובל לחשוב על תנועה חד-סטרית: הפקות ולהקות תיאטרון מלונדון שמגיעות לביקורי תרבות בברודוויי.

ביקור קצר בלונדון הוכיח שאלה בהחלט יחסים בי-לטרליים: באולם ליטלטון של התיאטרון הלאומי האנגלי מוצג המחזה "אוגוסט, מחוז אוסייג'" של טרייסי לטס, שהועלה במקורו על ידי תיאטרון סטפנוולף משיקגו והיה להצלחה גדולה בברודוויי.

זהו מחזה רב משתתפים וגדל תפאורה על משפחה לא מתפקדת ממעמקי אמריקה. ביסודו עומדת תהייה שמביעה אחת משלוש האחיות: "אני לא יכולה להמשיך ולהנציח את המיתוסים האלה של משפחה ואחווה. כולנו רק בני אדם שחלק מהם קשורים בגנטיקה, שהיא העדפה שרירותית של תאים. זה הכל" (תרגום שלי). מכיוון שהמחזה מועלה עתה בתיאטרון הבימה, אדון בו בהרחבה אחרי שאראה את ההצגה המקומית.

קווין ספייסי (משמאל) עם דייוויד סושה בחזרה ל"The Complicit". ביקש מהקהל סבלנות

בניגוד למחזות אמריקאיים רבים שהתיאטרון האנגלי מעלה עם במאיו ושחקניו (שחלקם מאמצים היגוי אמריקאי), במקרה של "אוגוסט, מחוז אוסייג'" ייבא התיאטרון הלאומי את ההפקה האמריקאית המקורית משיקאגו על קרבה, כרעיה ושחקניה. בהצגה שנכחתי בה ישבה לידי עוזרת מנהל הבמה של ההפקה שרצה במקביל בברודוויי ורשמה הערות, כדי שהגרסה המוצגת כרגע בניו יורק תתאים לזו המקורית השוהה בלונדון (קשה מאוד להשיג כרטיסים לשתיהן).

חלק מבני שיחי הלונדונים אמרו על המחזה וההצגה שהם, לטעמם, "קצת אמריקאיים מדי". כששאלתי מה כוונתם, ולמה ציפו, שהרי זה מחזה אמריקאי על משפחה אמריקאית שמוצג על ידי שחקנים אמריקאים, השיבו לי שזה קצת יותר מדי כמו טלנובלה, עם יותר מדי בעיות: גם אלכוהוליזם, גם סמים, גם מאבק בין-דורי, גם קנאת אחיות, גם גילוי עריות, גם יחסי מרכז-שוליים בין אמריקאים לאינדיאנים. וגם שלוש שעות וחצי, עם שתי הפסקות.

כל זה נכון, במידה זו או אחרת, אבל נדמה שהבעיה קצת אחרת: התיאטרון האמריקאי הוא רגשי ואינטימי כמעט בכל: בהוויה, בכתיבה, במעורבות השחקנים, בנכונות להתפרצויות רגשיות. התיאטרון האנגלי, ובעיקר קהלו הבורגני, מקדש את האנדרסטייטמנט; את השכליות הקרירה, את יכולת הניסוח הרהוט בכל תנאי ואת גילוי הרגשות המאופק. חוויה רגשית עמוקה? כן, בהחלט, אבל לא לחשוף הכל מיד. לתת לזה לבעבע מתחת לפני השטח האלגנטיים.

היבוא האמריקאי לא מסתיים על במת התיאטרון הלאומי האנגלי; תיאטרון אלמידה הלונדוני מעלה מחזה חדש של ניל לביוט (בהבימה הציגו את מחזהו "צורה לאהבה" ועוד ערב מערכונים, ובקאמרי עדיין רץ מחזהו "שמנה"). המחזה החדש שלו, "בבית אפל-אפל", הוא בעל אופי אוטוביוגרפי וראשיתו ביחסי המחזאי עם אביו האלים. במרכז המחזה שני אחים, שאחד מהם, המצליח, מנצל את פצעיו הרגשיים של אחיו הבכור, השורד בחיי השגרה. בלב המחזה ניצב נושא הניצול (ולא רק מיני) בתוך המשפחה. ואולי גם כאן יש משהו שמרתיע את האנגלים: הנכונות האמריקאית לצלול לתוך התא המשפחתי ולתלות את כל הכביסה המלוכלכת על הבמה.

אולי התרומה האמריקאית הבולטת ביותר לעולם התיאטרון הלונדוני היא נוכחותו של השחקן האמריקאי קווין ספייסי, המכהן בשנים האחרונות כמנהל האמנותי של תיאטרון אולד ויק. באולם זה, בקרבת תחנת ווטרלו, נבנו היסודות של התיאטרון הלאומי האנגלי בהשראתה של ליליאן בייליס (שאיימה כי אם שחקנים יסטו מדרכה האמנותית רוחה תרדוף אותם מיציעי האולם), וזה היה משכנו בימיו הראשונים, בניהולו של לורנס אוליווייה, באמצע שנות ה-60.

מאז שעבר התיאטרון הלאומי בשנות ה-70 למשכנו החדש התנהלה הפעילות התיאטרונית באולד ויק בגמגומים. בשלב מסוים נמכר וחשבו אפילו להרוס אותו או להסב אותו לקזינו. ספייסי הצליח להפיח באולם חיים חדשים כמנהל אמנותי, במאי ושחקן. ההישג האחרון שלו הוא גיוס תרומה ממנהל קרן הגידור COS, מייקל הינזה, שאיפשר להפוך את המבנה המכובד לאולם זירה; הקהל יושב מכל צדדיה של במה עגולה שבמרכז. על הבמה הזאת הועלתה בשבועות האחרונים הטרילוגיה של אלן אייקבורן "The Norman Conquests", וב-28 בחודש תתקיים עליה הבכורה לעיתונאים של "Complicit" (במובן של "מעורבות" או "שיתוף פעולה") מאת המחזאי האמריקאי ג'ו סאטון, עם ריצ'רד דרייפוס, דייוויד סושה ואליזבת מקגוורן, בבימויו של ספייסי,.

דרייפוס משחק עיתונאי אמריקאי שזמן קצר אחרי 11 בספטמבר 2001 פירסם מאמר ובו תהה אם בהתמודדות עם ארגוני טרור כמו אל-קאעדה, אמריקה אינה צריכה להפסיק להיות רכרוכית ולנקוט דרכים לא מקובלות, כמו למשל עינויים, כדי להשיג מידע החיוני להגנה על ביטחונה. המאמר זיכה אותו בקיתונות של זעם מחוגים ליברליים, אם כי ברחוב אנשים ניגשו אליו והביעו את הסכמתם לדעתו.

מאוחר יותר הגיעו לידי העיתונאי מסמכים המעידים על העינויים בבית הכלא אבו-רארייב בעיראק ובמחנה המעצר החסוי בגואנטאנמו. לאחר פירסם את המידע, הוא נקרא להופיע לפני חבר מושבעים ולהסגיר את המקורות שלו, דבר המנוגד לעקרונות עבודתו.

דייוויד סושה מגלם ידיד שהוא גם עורך דין יהודי היודע לסגור עסקאות עם הממשל, והוא מנסה להציל את העיתונאי גם מבגידה בעקרונותיו וגם מהליכה לכלא. אשתו של העיתונאי (אליזבת מקגוורן, הנראית כבתו של דרייפוס) מנסה לתמוך בבעלה הנתון במצוקה, אבל גם לשמור עליו שלא יהיה גיבור בשם העקרונות.

תיאטרון פוליטי חשוב

בתחילת בהצגה שצפיתי בה, אחת מהצגות ההרצה, עלה ספייסי לבמה, הסביר כי אלה הצגות ראשונות וביקש מהקהל סבלנות וסובלנות. אכן, במשך ההצגה נזקק דרייפוס כמה פעמים לשירותי הלחשנית (ועל פי ידיעות בעיתונות, קשייו בלימוד הטקסט היו הסיבה לדחיית הבכורה בשבוע). המחזה היה מאוד "אמריקאי", כלומר רגשני, נסחף לטונים גבוהים. יכולתי לתאר לי איך מחזאי פוליטי בריטי (נניח דייוויד הייר) היה מארגן אותו. אך עם כל זאת, לי היה ברור שזהו תיאטרון פוליטי חשוב, שכלל אינו פשטני כמו שהוא נראה.

המצוקה של העיתונאי מורכבת: הדחף שלו אחרי נפילת מגדלי התאומים היה "להכניס להם" ולא לבחול באמצעים. אחר כך הוא גילה שארצו, שחרתה על דגלה ערכים כמו חופש הביטוי והגנה על זכויות האדם, גם מענה עצירים (למשל בהריגת אחד מהם לעיני חברו) וגם מסתירה זאת. הוא גם נחרד מזה וגם חרד שמא הוא עצמו אשם בכך שדברים כאלה יכולים לקרות. הוא נדרש לחשוף את מקורותיו ולבסוף נשבר ובוגד בעקרונותיו כעיתונאי - רק כדי לגלות שכל זה היתה קנוניה שנרקמה מאחורי גבו וכל מה שעשה לא שינה ולא ישנה בעצם דבר.

זה מחזה טעון, רחוק מלהיות מושלם, אבל משהו בו רוטט בלהט אמיתי, ודרייפוס, סושה ומקגוורן (וספייסי) השקיעו בו את כל כולם. הוא מיועד לרוץ עד 21 בפברואר. כדאי להציג אותו בארץ, למרות מגבלותיו, כי זו גם הזדמנות לשחקנים וגם נושא שכדאי לנו להתמודד אתו. אבל מנהלת תיאטרון בית לסין ציפי פינס, שצפתה גם היא באותה הצגה בלונדון, חשבה בהפסקה שזה לא מצדיק את הישארותה באולם. אז אני מניח שלא נראה את המחזה בבית לסין בעונה הקרובה. אבל מי יודע?

מה שכן ידוע הוא הוא שהאולד ויק מתכנן בשלוש השנים הקרובות פרויקט המכונה "גשר" ומבוסס על שיתוף פעולה של שחקנים אנגלים ואמריקאים, מהאולד ויק ומברוקלין אקדמי, בניהולו של הבמאי סם מנדס. במסגרת הזאת יועלו "גן הדובדבנים" של צ'כוב בתרגומו של טום סטופארד ו"אגדת חורף" של שייקספיר. כל זה תוכנן על סמך תרומות של בנק אוף אמריקה ואמריקן איירליינס, ויש רק לקוות שלא יקרוס במצב הכלכלי החדש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ