הסיפור המעיק של בראד פיט

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" מרוויח בקופות וחוזים לו מועמדות כמעט ודאית לפרס האוסקר. יחד עם זאת, זהו סרטו החלש ביותר של דיוויד פינצ'ר ויכולות המשחק המוגבלות של פיט בולטות בו במיוחד

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

הצופים ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", סרטו החדש של הבמאי האמריקאי דייוויד פינצ'ר, יתחלקו קרוב לוודאי לשני מחנות עיקריים. במחנה האחד יסברו שזהו סרט פיוטי ועמוק; במחנה השני יחשבו שמדובר בקשקוש יומרני. אני משתייך למחנה השני. » עילם וולמן סבל ונרדם ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"» אבנר שביט לא התרגש מ"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"

האכזבה מ"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" גדולה במיוחד מכיוון שאשתקד יצר פינצ'ר את "זודיאק", שהיה אחד הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר של השנים האחרונות.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" מרוויח בקופות וגם זכה ברובו להערכת הביקורת וחוזים לו מועמדות כמעט ודאית לפרס האוסקר; אך זהו סרטו החלש ביותר של פינצ'ר עד כה, חלש אפילו יותר מ"המשחק" ו"החדר".

הבעיה העיקרית היא שהסרט מתבסס על תחבולה עלילתית, שבעצם אינה אומרת דבר. הסרט נוצר בהשראת סיפור שפ' סקוט פיצג'רלד כתב בראשית הקריירה שלו; לא קראתי את סיפורו של פיצג'רלד, אבל ממה שקראתי על אודותיו הבנתי קודם כל שהוא קצר - בעוד שסרטו של פינצ'ר נמתח לאורך של שעתיים ו-46 דקות - וספוג באירוניה, שחסרה לחלוטין בסרט.

את התסריט כתב אריק רות, שאחראי לתסריטים של "מינכן", "עלי" ו"פוסטמן", וב-1994 זכה באוסקר על כתיבת "פורסט גאמפ". יש איזשהו דמיון בין סרטו החדש של פינצ'ר לזה של רוברט זמקיס; אבל ב"פורסט גאמפ", שהיה אף הוא סרט בעייתי, היתה השתעשעות שהקנתה לו נפח של אגדת עם. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", לעומתו, רציני להחריד. הסרט מתנהל בכבדות מעיקה ומתייחס לכל אחד ממהלכי העלילה כאילו היה אירוע הרה גורל. הרצינות הזאת מבקשת לחפות על העובדה שהסרט אינו חוקר לעומק אף אחת מההשלכות הרעיוניות והרגשיות של הסיטואציה שהוא מתבסס עליה.

איפה טים ברטון?

עלילת הסרט מתחילה בהווה וחוזרת לעבר בעזרת יומן, שקשישה, הגוססת בבית חולים בניו אורלינס שעה שהוריקן קתרינה פוקד את העיר, מבקשת מבתה קרוליין (ג'וליה אורמונד) לקרוא לה. השימוש ביומן כמסגרת לסדרה של פלאשבקים הוא רק אחת הקלישאות התסריטאיות שבסרט.

ביומן פורשת הקשישה את סיפור יחסיה עם אחד, בנג'מין באטן שמו, שנולד בניו אורלינס ב-1918. באותו זמן הותקן בתחנת הרכבת של ניו אורלינס שעון, שבמקום לנוע קדימה נע אחורה. בנג'מין, שנולד במקביל, לוקה בתסמונת דומה: הוא נולד כקשיש וככל שהוא מתבגר הוא נעשה צעיר יותר, עד שהוא מסיים את חייו כתינוק. האם התסמונת המשונה קשורה לשעון המשונה שהותקן בתחנת הרכבת? ואם כן, איך ולמה? הסרט נמנע מלענות לשאלות מהסוג הזה. במקום זאת הוא משתמש בסיפורו של בנג'מין כדי לחבר בין שני ז'אנרים: המלודרמה הרומנטית וסרט ההתבגרות, העוקב אחר הרפתקאותיו הציוריות והביזאריות של גבר צעיר.

בראד פיט וקייט בלאנשט מתוך "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". כיוונים מנוגדים

הסרט האחרון המוצלח מהסוג הזה שראינו היה "סיפורי דגים" של טים ברטון מ-2003, ואולי ברטון, או אולי גם טרי גיליאם, הם הבמאים היחידים שהיו יכולים לעשות משהו עם הסיפור הזה. בידיו של פינצ'ר הוא נעשה יומרני, כבד וסתמי.

מבט אחד בתינוק הקשיש, ואביו המבועת (ג'ייסון פלמינג), שאשתו מתה בזמן הלידה, מבריח את התינוק ושם אותו בחזית ביתה של אשה שחורה ששמה קוויני (טאראז'י פ' הנסון), המאמצת אותו לבן. עיקר העלילה מתמקד בתיאור סיפור האהבה שמתפתח בין בנג'מין לדייזי, שהיא הקשישה בעלת היומן. דייזי פוגשת את בנג'מין לראשונה כשהיא בת חמש והוא מבוגר ממנה בכמה שנים, אך נראה כגמד קשיש. איזה קשר יכול להתהוות בין גבר שעומד להיות צעיר יותר ויותר ככל שהשנים יחלפו לאשה שרק תתבגר ותזדקן? האם יש איזשהו רגע בחייהם המשותפים של שני אלה שבו הם יוכלו להיפגש כשווים ולנהל רומן? זו השאלה שמניעה את חלקו הראשון של הסרט; את חלקו השני מניעה השאלה מה השניים יעשו אחרי שזה יקרה ואת הסרט כולו מניעה השאלה למה מספרים לי את הסיפור המשונה והכלל לא מופלא הזה.

פינצ'ר מתרפק כל כך על הטריק העלילתי שמניע את סרטו, שהוא נמנע מלטפל בכל מה שהיה עשוי להעניק לתחבולה הזאת נפח ומשמעות. אפילו לרגע אחד איננו לומדים להכיר את בנג'מין ולהבין איך זה לחיות בידיעה שנולדת זקן וסופך למות כתינוק. משום כך, מה שהיה אמור להיות המרכז הרגשי של הסרט, סיפור האהבה בין בנג'מין לדייזי - שגם אותה איננו לומדים להכיר - אינו מרגש אפילו לרגע אחד.

איפה ג'וני דפ?

האם פינצ'ר ורות ביקשו להשתמש בסיפור המשונה הזה כדי לומר משהו על כוחו של הזמן החולף? על חשיבותו של התזמון ביחסים בין גברים לנשים? אם כן, הם לא הצליחו, וחלל גדול נפער כתוצאה מכך במרכז סרטם, שבו הצד הטכנולוגי, שמיועד להציג כיצד גבר נהפך מזקן לצעיר, משתלט על הממד האנושי והרגשי של הסיפור הזה.

מי שנופלים קורבן לריקנות הזאת הם בראש וראשונה שני כוכביו של הסרט: בראד פיט וקייט בלאנשט. בראד פיט מעולם לא היה שחקן מעניין במיוחד, טווח היכולת שלו מוגבל למדי, ואיזושהי אטימות שולטת בפניו וברוב הופעותיו. הדבר בולט במיוחד בסרט הזה, שבו הוא נדרש לעבור סדרה של טרנספורמציות חזותיות. יש רגעים שבהם המראה של פיט בגלגוליו השונים מעורר תחושה של צמרמורת, ולעתים גם דחייה מסוימת, אבל זה הכל.

הופעתו של פיט בסרט מורכבת מסדרה של אפקטים מיוחדים, והוא עצמו נהפך בהדרגה לאפקט מיוחד; אולי יש בכך איזושהי אמירה על מהותו ומעמדו של בראד פיט ככוכב קולנוע, אבל אם כן, לא ברור מהי אמירה זו, ואין ספק שהיא לא מנוסחת או מנומקת בבהירות. פיט אינו יודע מה לעשות עם דמותו של בנג'מין באטן (אולי ג'וני דפ היה יודע?); וככל שהדמות מתבגרת, לא רק שהיא לא מזדקנת אלא שהיא גם לא מתפתחת, והיא והשחקן שמגלם אותה נמוגים לתוך הערפול הכללי השולט בסרט.

קייט בלאנשט, אחת השחקניות המרשימות ביותר בקולנוע היום, נבלעת אף היא לתוך החלל שבאמצע הסרט; מכיוון שגם היא חייבת להיהפך מאשה צעירה לקשישה, האיפור משחק תפקיד מרכזי בהופעה שלה, ומשתלט עליה. מעולם לא ראינו הופעה קולנועית כה חיוורת וחסרת ייחוד של בלאנשט.

האפקטים והאיפור בסרט אמנם מבוצעים במיומנות, אבל זה אף פעם לא היה מספיק, בוודאי לא בסרט כה יומרני. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" נדמה כתעלול קולנועי לא מעניין במיוחד, שבסופו האדישות מנצחת והסרט נבלע אל תוך הזיכרון כיצירה ביזארית אך חסרת חשיבות.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". בימוי: דייוויד פינצ'ר; תסריט: אריק רות, על פי סיפור מאת פ' סקוט פיצג'רלד; צילום: קלאודיו מירנדה; מוסיקה: אלכסנדר דפלה; שחקנים: בראד פיט, קייט בלאנשט, טאראז'י פ' הנסון, ג'וליה אורמונד, ג'ייסון פלמינג, אלייאס קוטיס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ