ז'נט אורדמן: הבלרינה מלונדון מיניסטור

הרקדנית ז'נט אורדמן הקדישה את כל חייה ל"בת דור" - הלהקה ובית הספר למחול שהקימה בתמיכת הברונית בת שבע דה רוטשילד. את הסרט התיעודי על פועלה, "הדיווה", יזמה אחייניתה, אבל זה לא יהיה סרט מטעם. "אם רקדן יגיד משהו על המגלומניה שלה, נשאיר את זה", אומרת המפיקה יעל פרלוב

רוני דורי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוני דורי

בתחילת פברואר ימלאו שנתיים למותה של הרקדנית ז'נט אורדמן, מהדמויות הבולטות והמורכבות ביותר במחול הישראלי. אורדמן היתה אשה לא קלה, היא היתה כל כך שנויה במחלוקת עד שבין אוהביה יש גם היום כאלה המסרבים להתבטא באופן חיובי על אודותיה בעיתון, מחשש שייצא עליהם קצפם של שונאיה. "טוטאלית", "פנאטית", "מגלומנית" - אלה המלים שאנשים משתמשים בהן תדיר כדי לתאר אותה. סרט תיעודי חדש עליה, "הדיווה", שהפקתו החלה לפני חודשיים, מבקש לספר את סיפור חייה, העשייה שלה ואישיותה רבת הניגודים, לרבות הקשר המיוחד שלה עם הברונית בת שבע דה רוטשילד. הסרט, בבימויה של רות ולק ובהפקת יעל פרלוב ויריב מוזר, מיועד לשידור בערוץ 2 עוד השנה. את הפקת הסרט יזמה אחייניתה של אורדמן, מרסיה אורדמן רינדלר, והיא גם העמידה לרשות יוצרי הסרט את הארכיונים הפרטיים של אורדמן שאותם ירשה. הצילומים עצמם יחלו בעוד חודש, להוציא שלושה אירועים שחייבו תיעוד: הלווייתה של אורדמן, שהתקיימה לפני חצי שנה בלבד משום שתרמה את גופה למדע; ביתה בשכונת נאות אפקה, יום לפני שהיה אמור להיהרס; וכן ראיון קצר אך מפתיע בכנותו עם ז'קלין רבקה לואיז דה רוטשילד, אחותה בת ה-97 של בת שבע דה רוטשילד המנוחה. "היא האחות היחידה שנשארה בחיים", אומרת ולק, "והיא הסכימה להתראיין רק בתנאי שנשלח אליה את השאלות מראש. ברגע שניתן האישור טסתי ללוס אנג'לס ל-48 שעות כדי לראיין אותה". הרקדנית והכוריאוגרפית ז'נט אורדמן מתה בגיל 73רקדני בת דור הפגינו ביום חמישי נגד סגירת הלהקהרקדני להקת המחול בת דור יפוטרו

"זה לא סרט על העבר אלא על ההווה", אומר מוזר. "לב הסרט הוא השפעתה הגדולה של אורדמן על המחול הישראלי, שהולכת ומתבררת בשנים האחרונות דרך ההצלחות של תלמידיה, ואישיותה היוצאת דופן, על כל המרכיבים הגלויים והנסתרים שלה". מנהרה ישר לעבודה

ז'נט אורדמן נולדה בגרמיסטון שבדרום אפריקה בשנת 1934 וגדלה ביוהנסבורג. בגיל צעיר איבדה את אמה, וחונכה בידי אם חורגת - חברתה הטובה של אמה שנישאה לאביה. היא החלה לרקוד בגיל צעיר, ובגיל 14 כבר זכתה בתפקיד הראשי בבלט "ג'יזל". ב-1954 נסעה להשתלם ברויאל בלט בלונדון, ועם סיום לימודיה החלה משתתפת באופן קבוע במופעי בלט, בהפקות מחול לטלוויזיה ובמחזות זמר. ב-1964 ביקרה בישראל כרקדנית בלהקת מחול בריטית והופעתה זכתה בשבחים. כשהלהקה התפרקה כמה חודשים אחדים אחר כך, היא באה להשתקע בתל אביב ופתחה סטודיו נחשב להכשרת רקדנים.

ז'נט אורדמן. תפקיד ראשי כבר בגיל 14 (תצלום ארכיון באדיבות מרסייה אורדמן רינדלר)

בשנת 1965 ביקרה דה רוטשילד בסטודיו שלה, מלווה במרתה גרהם. דה רוטשילד התרשמה עמוקות מאורדמן ומינתה אותה למנהלת חזרות ב"בת שבע", להקת המחול שהקימה שנה קודם לכן וסבלה אז מבעיות משמעת רבות. אבל המינוי התגלה עד מהרה ככישלון. "היחסים בין ז'נט אורדמן לרקדנים הלכו והידרדרו", כתבה רינה גלוק בספרה "להקת המחול 'בת שבע', סיפור אישי 1964-1980". "הרקדנים המרדניים סלדו מהאמצעים המשמעתיים שז'נט הפעילה, מאופן ניהול החזרות ומניסיונותיה החוזרים של בת שבע דה רוטשילד לשכנע את הכוריאוגרפים שילהקו את אורדמן ביצירותיהם". דה רוטשילד שרתחה על היחס לאורדמן הפסיקה לתמוך ב"בת שבע" והקימה את להקה "בת דור" היריבה. בחירת שם הלהקה, שהוא חיבור השמות של שתי הנשים, תרמה לשמועות בתעשייה על היחסים ביניהן. הן גם התגוררו יחד באותו בית, אם כי בחדרים נפרדים, עד מותה של הברונית בשנת 1999.

להקת "בת דור" קבעה את משכנה בלונדון מיניסטור בתל אביב ופרחה שם: היא שכרה את שירותיהם של כוריאוגרפים מהשורה הראשונה, כדוגמת חוזה לימון, ג'ון באטלר, ג'ין היל סאגאן ועוד, ובית הספר שלה העסיק את טובי המורים מכל רחבי העולם. ב-30 שנותיו העמיד בית הספר רקדנים וכוריאוגרפים רבים, ובהם עידו תדמור, נעמי פרלוב, נירה פז, יחזקאל לזרוב ודוד דביר. בשיאו למדו בו 600 תלמידים. "השיעורים שם היו מפוצצים, אי אפשר היה להכניס סיכה", אומרת יעל פרלוב, מפיקת הסרט, שלמדה אצל אורדמן תקופה קצרה. "שיירות של ילדים בכל הגילים היו נכנסות לשם בבוקר ויוצאות בלילה. בתי הקפה מסביב היו מלאים ברקדניות שבאו בהפסקות לשתות את המיץ גזר שלהן".

"ז'נט לא היתה אשה קלה או נעימה", אומר ורדי, "אבל לזכותה ייאמר שהיא דבקה בשלה. לא תמיד האמנתי בדרך העבודה שלה - עובדה שעזבתי את הלהקה שלה אחרי זמן קצר, אבל היא פתחה דלת ליוצרים צעירים, וסיפקה עבודה להמון אנשים, ובנדיבות. בית הספר שלה היה מצוין".

ופז מוסיפה: "עצם העובדה שאדם עובד במשך 40 שנה, זה אומר שמשהו עובד בסדר, גם אם יש דברים לא טובים. אני בהחלט מברכת על זה שעושים עליה סרט. לא הכרתי אותה באופן אישי, אבל רקדתי לצדה שלוש וחצי שנים. 'בת דור' תרמה רבות למחול בישראל. עצם זה שנפתח כאן בית ספר למחול לא היה עניין של מה בכך. הלוואי שהיום היה לנו בית ספר כזה".

בועה לשתיים

אורדמן היתה השליטה הבלעדית ב"בת דור". היא כיהנה כמנהלת האמנותית, כיכבה בכל התפקידים הראשיים, בחרה כוריאוגרפיות לפי טעמה, ואיתרה תלמידים בכל מקום, בחתונה או על חוף הים. הטוטליות שלה הכתיבה סדר יום שיש בו מקום רק למחול, לבת שבע דה רוטשילד ולכלבים שלה. היא נהגה להתעורר בשמונה בבוקר, אחרי שלוש שעות שינה, להאכיל את הכלבים ולצאת ללונדון מיניסטור, שם שהתה עד הלילה. אחד האנשים שוולק ריאיינה לסרט סיפר שהיו אומרים בצחוק שאילו רק יכלה, היתה אורדמן בונה מנהרה מהבית שלה עד "בת דור". התשוקה שלה, שהתאפשרה בזכות המימון של דה רוטשילד, סייעה בבניית קריירות של רבים - אם בריקוד, אם בהוראה, ולעתים גם בתחומים תומכי ריקוד, כמו רפואה אורתופדית.

מנגד, היו רבים שהתנגדו לסגנונה הקפדני מדי, שנראה להם אנכרוניסטי. אחרים ליגלגו על התעקשותה לרקוד את כל התפקידים הראשיים גם בגיל מבוגר .

"הן חיו במין בועה", אומרת ולק על אורדמן ודה רוטשילד, "הן וגם כל הקומפלקס שהן בנו. 'בת דור' התנהלה וסיירה בעולם בתנאים שרקדנים לא מכירים עד היום. בשנות ה-60 הן היו מסתובבות באירופה ובניו יורק עם הפרוות שלהן, מחפשות מורים, קונות ציוד. מעבר לכסף, שהוא מרכיב מאוד מרכזי, המקצוענות והטוטליות של ז'נט זה משהו שאי אפשר לעמוד בפניו. היתה בה איזו תרכובת הומנית שאנשים לא מבינים: היא גידלה את התלמידים שלה ללהקות, אבל מי שלא מצא את עצמו, היא סללה עבורו דרך אחרת".

אורדמן ודה רוטשילד. שם הלהקה הורכב משמות שתיהן (תצלום ארכיון באדיבות מרסייה אורדמן רינדלר)

לוולק ולפרלוב חשוב להדגיש שהסרט, אף שהיוזמה לעשותו באה מהאחיינית, לא נועד להאדיר את דמותה של אורדמן. "'דיווה' הוא לא סרט מטעם, והבהרנו את זה מלכתחילה", אומרת ולק. "בינינו לבין מרסיה אורדמן רינדלר יש קשר של אמון הדדי, היא נותנת לנו כבוד, ובפירוש לא באנו לכער אף אחד. זו יוזמה שלה, אבל ההפקה היא הפקה ישראלית, אנחנו גייסנו כסף. היו לנו כמה פגישות אתה לפני שיצאנו לדרך. ארכיוני שנות ה-70 אמנם הגיעו ממנה, אבל יש לנו ארכיונים נוספים".

לדברי אורדמן רינדלר, אחייניתה של ז'נט אורדמן ופרופסור לספרות אנגלית המתגוררת במרילנד ארצות הברית, היוזמה נבעה מרצונה לשמר את זכר דודתה. "קשה לשמור את הפוקוס על מה שמישהו עשה, והבחנתי שלא שודר משהו כזה", היא אומרת בעת ביקור בישראל. "זה נשמע לי כמו רעיון טוב מאוד - סרט דוקומנטרי לא רק על ז'נט אלא גם על כל עשיית המחול בישראל. הרי הכל התחיל כשהיא הגיעה לארץ. אמנם לא הכל התחיל בזכותה - אבל חלק גדול מזה כן". היא איתרה את פרלוב, מוזר וולק, והעניקה להם תקציב התחלתי לכתיבת סינופסיס. כעת נתמכת ההפקה על ידי הרשות השנייה והקרן החדשה.

האם היא חושבת שז'נט אורדמן היתה רוצה שיפיקו סרט עליה? "בוודאי", אומרת אורדמן רינדלר. "רבים ראו בה דיווה ותו לא, מישהי מפונקת עם דעות נוקשות, הגם שמאוד מקצועיות. הייתי רוצה שיראו בה את מה שהיא באמת היתה - אשה אכפתית, שעזרה לאנשים להפוך לטובים מאוד במה שהם עושים. אני נחושה בדעתי לגרום לסרט הזה לקרות".

תרבות שלא קיימת

כשפרלוב וולק נשאלות איזה חלק מהסרט יוקדש לאורדמן כמורה ואיזה חלק להיותה רקדנית מבצעת, עונה ולק: "זה משהו שנוכל לדעת רק בשלב מאוחר יותר, כשיסתיימו הצילומים".

"אנחנו לא נסלף", מבהירה פרלוב, "אם רקדן יגיד משהו בעניין המגלומניה שלה, אנחנו נשאיר את זה. אבל חייבים להודות שהיו תפקידים שרק היא יכלה לעשות - התפקיד של אדית פיאף, למשל".

עם מותה של הברונית דה רוטשילד בשנת 1999 נפסקה הזרמת התקציבים הסדירה ל"בת דור" והמפעל הלך והתמוטט. דה רוטשילד אמנם איפשרה ללהקה להשתמש בשלוש הקומות בלונדון מיניסטור כמה שנים נוספות, אבל התקווה שהמדינה תתחיל לתקצב את "בת דור" נכזבה ובשנת 2006 נסגרו הלהקה ובית הספר שלידה, לאחר ניסיונת נואשים של אורדמן להצילם. היא עצמה מתה זמן לא רב אחר כך.

"היום מדובר בעיי חורבות, לא נשאר כלום מהסטודיות האלה", אומרת פרלוב, אבל מדגישה שבכל זאת יצלמו שם. "הקריירות של האנשים שצמחו שם ממשיכות לשגשג ולזרוע זרעים", אומרת ולק. "רק חשוב שיזכרו את המקום. אורדמן הביאה לפה תרבות של מקצוענות ומשמעת שלא היתה וגם כמעט לא קיימת כבר".רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ