דני סנדרסון: עדיף מאוחר מאף פעם

המארז החדש של סנדרסון שווה את מחירו ולו רק בשביל "גודל טבעי". העובדה שהאלבום הנהדר הזה נפקד במשך 20 שנה מחנויות הדיסקים גובלת בפשע

בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

יורם צוקרמן, גיבור שירו של דני סנדרסון, כבר בן 62. חשבון פשוט: ב-1982, כשיצא אלבום הסולו הראשון של דני סנדרסון, הוא היה "בן 36 שנים, עוד חושב על הצופים, ואומרים שאני קצת מרובע". 26 שנה אחרי, אחד האנטי-גיבורים הכי מכמירי לב בתולדות המוסיקה הישראלית כבר מגרד את הפנסיה. סדר יומו לא השתנה מן הסתם. הוא עדיין קם בחמש בבוקר בקלות לבצע התעמלות, עדיין חוזר מהבינגו כדי להספיק לחדשות ולמזג האוויר, עדיין מסתרק לפני שהוא הולך לישון. הלב רוצה לקוות שהוא מצא מישהי, אולי את רותי'לה מאלבום הסולו השני של סנדרסון, זאת שנכנסת למיטה עם טוסט ותשבצים ונרדמת עם מנדלסון בפטיפון. "כאן גרים, לא כל כך בכיף, יורם ורותי'לה צוקרמן". אבל זאת בטח סתם פנטסיה. יורם צוקרמן חי לו לבדו באותה דירה ברמת גן. רותי'לה כבר לא תצוד פילים על הירקון. לסיפור שלהם אין סוף טוב. גם לא סוף רע. סוף סביר. כשהציפיות נמוכות לא מתאכזבים. סנדרסון כתב על זה הרבה שירים. דני סנדרסון רואה אור מחדש

ובכל זאת, לאחרונה חלה התפתחות משמחת בחייהם של שני הנעבעכים. חברת אן-אם-סי מוציאה סוף סוף מהדורות חדשות של ארבעת אלבומי הסולו הראשונים של סנדרסון: "גודל טבעי" (1982), "חף מפשע" (1984), "חכם על קטנים" (1987) ו"קופץ לשנייה" (1990). החדשות המשמחות באמת הן ששלושת האלבומים הראשונים רואים אור לראשונה על דיסק. לצד השמחה, יש משהו מקומם באיחור הלא אופנתי הזה: איך ייתכן שכמעט עשר שנות יצירה של אחד מענקי (אממ...) המוסיקה הישראלית לא זכו עד כה לייצוג על מדף הדיסקים? נראה שכשמדובר בסנדרסון, ההזנחה הזאת לא מפתיעה. המוסיקה הישראלית, כידוע, אוהבת את הגיבורים שלה גדולים מהחיים ורציניים להחריד. סנדרסון אף פעם לא התאים לפרופיל של כוכב הפופ המקומי.

המארז החדש של סנדרסון שווה את מחירו ולו רק בשביל "גודל טבעי". העובדה שהאלבום הנהדר הזה נפקד במשך 20 שנה מחנויות הדיסקים גובלת בפשע. יכול להיות שאני משוחד: זה האלבום הראשון שהתאהבתי בו כילד, ואהבה ראשונה לא שוכחים. בכל מקרה, להקשיב לו בפעם הראשונה אחרי יותר מ-20 שנה היתה חוויה מרנינה מאין כמוה. כל ריף, כל סולו גיטרה, כל קטע מעבר וכמעט כל מלה - הכל נותר טרי בזיכרון כאילו שמעתי את השירים לפני שלושה חודשים. זה לא מפתיע. המוסיקה של סנדרסון היתה מאז ומעולם מופת לבהירות. גם כשזה מורכב, זה נשמע פשוט.

"גודל טבעי" היה אלבום חשוב בשביל סנדרסון. אחרי "כוורת", "גזוז" ו"דודה", הוא היה צריך להוכיח שהוא יכול לעשות את זה לבד. אבל אם הוא הזיע והתאמץ בהקלטות, הדבר לא ניכר בתוצאה. "גודל טבעי" הוא אלבום קל רגליים: בלי סקציית כלי הנשיפה של "גזוז", בלי היומרה הרוקיסטית של "דודה". לא ש"גודל טבעי" הוא לא רוקנרול. הוא בית ספר לרוקנרול. אבל זה רוקנרול תמים, מחויך, קליל, אוורירי, שמושפע מהרוק הנאיווי של תחילת שנות ה-60 יותר מאשר מהרוק הדחוס והרציני של סוף העשור. השילוב בין קלילות לבין עוקץ רוקנרולי הוא סוד הקסם של "גודל טבעי". אפשר לחשוב עליו כעל ההיפך המוחלט מ"חתונה לבנה" הבומבסטי של שלום חנוך, שיצא שנה קודם לכן. בעיני הוא לא פחות טוב. אלבום קטן גדול.

האלבום הבא של סנדרסון, "חף מפשע", מעט פחות מוצלח, אבל עדיין תענוג להקשיב לו. סנדרסון, שהיה הגיטריסט היחיד ב"גודל טבעי", גייס הפעם גם את ארז נץ, אבל "חף מפשע" הוא אלבום של קלידים לא פחות מאשר של גיטרות, יותר פופ מרוקנרול, יותר דונלד פייגן מצ'אק ברי. יש בו אפילו אווירה קלה של תוגה קיומית, שסנדרסון לא טורח להסתיר מאחורי משחקי מלים ובדיחות קרש. לא משהו כבד, חלילה: תוגה נעימה כזאת. דמעה קטנטונת בעיניו של ליצן.

גם מהאלבום הבא, "חכם על קטנים", אפשר ליהנות, אבל צריך בשביל זה הרבה סימפטיה לסנדרסון. משהו באיזון העדין בין רוק לצחוק מופר כאן. שירי הדאחקות הם חלק אהוב ובלתי נפרד מהיצירה של סנדרסון, אבל בקונטקסט של אלבום חייב להיות להם משקל נגד, וב"חכם על קטנים" הוא לא ממש קיים. נדמה שזאת הפעם הראשונה שבה הצורך של סנדרסון למצוא חן מעורר הסתייגות קלה, והצורך הזה הוא אולי ההסבר לכך שלקריירת הסולו שלו נלווית תחושה של פספוס. אובייקטיווית, אין לתחושה הזאת הצדקה. סנדרסון ייצר די הרבה, מכר לא רע, ובכל אלבום שלו היה לפחות להיט גדול אחד. אבל הוא התאמץ מאוד למצוא חן - זה היה ה"חטא" שלו. אילו ההצלחה שלו היתה מסחררת, היו סולחים לו על כך. מאחר שהיא היתה לא יותר מאשר סבירה, התעוררה לעתים תחושה של חוסר נוחות.

מבחינתם של המאזינים, זה לא בהכרח רע שקריירת הסולו של סנדרסון לא המריאה לשחקים. העובדה הזאת שמרה עליו דרוך, רעב, סקרן, קשוב לנעשה סביבו, מלא אמביציה לכתוב עוד שירים טובים. את הפירות של הדריכות הזאת אפשר לשמוע ב"קופץ לשנייה", האלבום האחרון במארז. הוא לא משתווה ל"חף מפשע" וודאי שלא ל"גודל טבעי", אבל הוא הרבה יותר טוב מ"חכם על קטנים" שקדם לו וניכרת בו חזרה מבורכת של סנדרסון אל זרועות הרוקנרול, שהעמיקה באלבומיו האחרונים, "הלא נודע" ו"קונגו בלו", ומורגשת מאוד בהופעות שלו. למי שלא ראה את סנדרסון בהופעה בשנים האחרונות, זה הזמן לנסות אותו שוב. ההופעה שלו היא תענוג צרוף. מי יודע, אולי בהשראת המארז החדש הוא ישיר גם את "יורם צוקרמן".

דני סנדרסון - "גודל טבעי", "חף מפשע", "חכם על קטנים", "קופץ לשנייה". אן-אם-סי

יש חיים לפני המוות

הנה קטעים מביקורות שפורסמו על תקליטיו הישנים של דני סנדרסון לאחר צאתם:

• "סנדרסון חוזר באלבומו 'חף מפשע' לדמות המוכרת של שוטה הכפר, משקיף מן הצד על העולם ומלגלג או מתבדח על התופעות היום-יומיות שבו (...) מזלנו הוא שסנדרסון מסרב להתבגר, ובימים קשים כאלה הוא אחד היחידים שמוכיח לנו (כדבריו) שיש חיים לפני המוות, ושאפשר ללגלג עליהן ולחייך עמם. ומה צריך יותר מזה?" (דובי לנץ, "הארץ", 05.09.1984)

• "'קופץ לשנייה' חוזר על הנוסחה המוכרת של תקליטיו הקודמים של סנדרסון ונשמע צפוי במיוחד. הלחנים וההומור בטקסטים ממוחזרים. סנדרסון שר בקולו המוגבל תערובת בין רוקנרול מלודי למוסיקה מזרחית עממית, פונה למכנה משותף רחב ויוצר אלבום שדי בהאזנה אחת למצותו. למעט סאונד טוב, עיבודים מקצועיים ומספר התחכמויות בטקסטים, שעדיין מעלות חיוך קל, אין לאלבום הזה מה למכור" (אבי אפרתי, "הארץ", 26.12.1990)רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ