מה הסיפור שלך אמדאוס?

ביוגרפיות הציגו אותו כבן אלוהים, בקולנוע הוא תואר כאינפנטיל אך בהפקה החדשה של הקאמרי הופך מוצרט לדמות אנושית ומורכבת. נעם בן זאב, אוהב מוצרט מושבע, עוקב אחר גלגולי דמותו של המלחין האגדי

נעם בן זאב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

בשנת 1984 נפל דבר בעולם המוסיקה הקלאסית: הסרט "אמדיאוס" של מילוש פורמן יצא למסכי הקולנוע וכבש את העולם. שמונה פרסי אוסקר הוא גרף, ארבעה "גלובוס הזהב", ועוד עשרות - פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע, סזאר הצרפתי, פרסי המבקרים בלוס אנג'לס, דונטלו האיטלקי, ואיזה לא. "אמדיאוס" נחל הצלחה אחר הצלחה, ניצחון אחר ניצחון - אבל גם הנחיל תבוסה אחת, תבוסה כבירה, מרה, צורבת: לכל אוהבי מוצרט בעולם.

הביטוי "אוהבי מוצרט" דל מלתאר מה מתחולל בנפשו של אדם שהתמזל מזלו ואימץ את המוסיקה של מוצרט אל לבו. בפשטות ניתן לומר, שלהכיר את מוצרט משמעו לרכוש חבר שבלעדיו החיים מאבדים ממשמעותם. יחד עם ההתפעמות מהגאוני והעצום, המוסיקה של מוצרט משרה תחושה של קרבה אינטימית - קרבה כה הדוקה עד שנדמה לאדם שלא מישהו אחר, זר, איזה בחור מזלצבורג לפני יותר מ-200 שנה, כתב את המוסיקה הזאת, אלא שהיא נובעת מתוכו. יותר מכך: שהיא מעפילה מעבר להיותה מוסיקה אל דרגה של תקשורת אנושית מזוקקת. מוצרט גורם אושר כמו אדם אהוב שמגלה לנו דברים על העולם ועל עצמנו, ולעולם איננו מתעייפים מלהביט בפניו, לשמוע את קולו ולהסתקרן מרעיונותיו.

איתי טיראן בהצגה "אמדיאוס". מחזה מפתיע בעל כורחו. (תצלום: ג'ראר אלון)

קל איפוא לדמיין מה הרגישו אוהבי מוצרט - האוהבים באמת - כשנתקלו בפניו האוויליות של האמריקאי טום האלסי שגילם בסרט "אמדיאוס" מוצרט אינפנטילי וגס רוח, שמצחקק ומפלבל בעיניו ומפריח נפיחות, עסוק בהפרשות גוף ובליצנות, ומקשקש את עצמו לדעת באנגלית במבטא של יאנקי ממישיגן. אמנם חמש שנים לפני בכורת הסרט כבר התוודעו רבים לדמות הנקלית הזאת במחזה שהוא התבסס עליו, "אמדיאוס" מאת פיטר שאפר שהפך בעצמו להיט תיאטרוני ענק עם יותר מאלף הצגות בברודווי ופרסים אין-ספור; אבל הסרט הוא שטבע סופית בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת את דימויו של מוצרט כאדם משולל ערכי רוח, וקיבע אותו כך במוחם של מיליונים ברחבי העולם. הדמות הזאת היתה סטירת לחי בפני אוהבי מוצרט. תחושה של השפלה ועלבון ירדה עליהם. ועם התחושה הזאת, שרק התעצמה לאורך 25 שנה, הלכתי לצפות ב"אמדיאוס" של שאפר בבימוי עמרי ניצן בתיאטרון הקאמרי.

טריילר סרטו של מילוש פורמן - אמדאוס"אהובו של האל

רבים שואלים בוודאי למה עיצב פיטר שאפר את מוצרט בדרך נלעגת שכזאת, והאם היתה זו פרובוקציה לשמה מצדו, חילול קודש להכעיס. אמנם היה לו על מה להתבסס: בין אלפי המכתבים שכתב מוצרט יש כמה עסיסיים, כמעט שופעי זימה, שכתב לבת דודתו, ובין הדואטים-קנונים לעת מצוא שהלחין בבדיחות הדעת יש כמה גסים-גרמניים שאפשר להסמיק מהם ממש. גם היבטים אלה היו בחייו; אבל האם די בהם כדי לעצב דמות לעומתית שכזאת? ואולי מדובר בסתם שחיטה צינית של פרה קדושה לצורך רווחים בקופה? התשובה לא פשוטה, וכדי להקיפה במלוא מורכבותה צריך לבחון את דמות מוצרט כפי שהתעצבה בעולם המערבי, ממותו ב-1791 ועד "אמדיאוס".

הביוגרפיה שלו מבהירה זאת: מוצרט, שכתב יותר מ-600 יצירות מופת, חי רק 36 שנה - ודי בנתונים אלה לעורר פליאה. זו גוברת והולכת כשמביטים על הילדות שלו: את יצירותיו הראשונות הלחין מוצרט כמעט בינקותו - הוא אילתר יצירות מגיל 4 ושש שנים אחר כך כבר היה נגן מושלם בכינור ופסנתר. כל אירופה חזתה בקסם כשנסע באותה תקופה עם אביו-מורו ליאופולד לאורכה ולרוחבה, מדהים את שומעיו במבחני אלתור והלחנה ספונטנית ובשחזור יצירות שלמות מהזיכרון, ומשתלט על צרפתית, איטלקית ואנגלית כמעט בו ברגע ששמע אותן לראשונה.

(תצלום: ג'ראר אלון)

הפליאה הופכת להשתאות כשקוראים שמוצרט סיים את לימודיו וזכה בדיפלומה בהצטיינות מהאקדמיה למוסיקה המפורסמת בבולוניה אחרי שלושה שבועות, במקום אחרי ארבע שנים; היא הופכת לאי-אמון כשבוחנים את כתבי היד שלו ורואים שהוא כתב אפילו את יצירותיו המורכבות ביותר ללא טיוטות, היישר לדפים נקיים בלי מחיקות ותיקונים, כולל כל קישוט וכל תו וכל תפקיד לכלי הנגינה ולקולות. והיא נגמרת בחרדה מהעל טבעי כששומעים על נסיבות ההלחנה של יצירתו האחרונה: היתה זו תפילת אשכבה, "רקוויאם", שהוזמנה ממנו על ידי שליח אלמוני באישון ליל, ואותה הלחין על ערש דווי ולא הצליח לסיימה לפני מותו. כל אלה, וקבורתו בקבר עלום, שלא נותר ממנו זכר, מעלים תמיהות אם היה בשר ודם בן תמותה כלל. אלו החומרים שמהם בונים מיתוסים, במיוחד אם כותבי המיתוסים הללו משתייכים למאה ה-19 הרומנטית בגרמניה, שסגנונה והלך הרוח שלה נבט בעשור שבו מוצרט מת.

ובאמת, אותו "אמדיאוס" פלאי - "אהוביה", בעברית - זכה לאפותיאוזיס כבן האלוהים ואהובו מפי הביוגרפים הראשונים שלו. לדידם, מוצרט היה רק אורח נטה ללון בעולמנו. חייו היו חייבים להיות קצרים, כי בן כרובים שכזה, ילד שזכה למתת אלוה של גאונות, שנגע

באמת וביופי, והביא בכנפיו מוסיקה שמיימית שהוכתבה לו מפי האל היישר לדפים נקיים בלי תיקונים ומחיקות - ילד כזה חייב היה למות בעודו משמר את האיכות הילדותית-פלאית שלו; וילד כזה לא יכול היה להסתדר בעולם פרוזאי: עובדה שהוא מעולם לא מצא עבודה. מוצרט היה מעל הפרוזאיות, ולכן מעל האנושיות עצמה; ומותו - הלוא הוא עלה בסערה השמיימה: המבשר לבוש השחורים שנקש על דלתו וציווה עליו לכתוב רקוויאם, להלחין את תפילת האשכבה שלו עצמו - האם יכול היה זה להיות מישהו מלבד מלאך אלוהים בכבודו ובעצמו?

על הדמות האגדית הזאת ביקש כנראה פיטר שאפר לקרוא תיגר.

מניפולציה גסה

אחרי שהאורות כבו באולם הקאמרי, ומוצרט בגילומו של איתי טיראן הופיע על הבמה, התברר למי שלא הכיר את המחזה והסרט שפיטר שאפר לא רק שלא ניתץ את המיתוס המוצרטי הרומנטי, אלא רקח גרסה וולגרית במיוחד שלו. ממוצרט גס הרוח ב"אמדיאוס" נשללה אולי האלוהות, אבל עוד יותר מכך האנושיות; ומי שמכיר את יצירותיו יודע שמוצרט קורן מאנושיות. זה ניכר באופרות שלו. אהבה ואירוטיקה, אומץ, ביקוש אחר האמת, הבנה עמוקה של הזולת, כנות - אלה המרכיבים של אופרות אלה. ובעזרתן אפשר להבחין באנושיות המשתקפת גם מהיצירות הכליות המופשטות: מהקונצ'רטי שלו לפסנתר, מהרביעיות והחמישיות שלו, מהסימפוניות, מהשירים, מהסונטות לפסנתר וכינור. אין גילוי אנושי מעודן יותר מזה שמשתקף ביצירות האלה, ואין כמוהן להפריך את האגדה המטופשת על האלוהות שלו.

במקום זאת בחר שאפר להנציח את האינפנטיליות של מוצרט, משמע להשאיר אותו בדיוק במקום שבו אהבו אותו אנשי המאה ה-19: כילד. לדידו של המחזאי הוא יצר דמות מוצרט ארצית, אבל למעשה נולדה תחת עטו דמות מעוקרת מכל תכונה רוחנית, מוקפאת בילדות הגאונית-המפגרת שלה; ולא רק זאת, אלא נשלטת על ידי תסביך אב וזאת כדי להקנות לה את ממד העומק החסר לה כל כך. ליאופולד, דמות מפתח בחיי בנו, מוצג ב"אמדיאוס" כצל פרוידיאני המוטל עליו ומסרס אותו: כך, במניפולציה תפורה בגסות, מציע שאפר גם פיענוח פסיכואנליטי ל"חידת מוצרט". כמה מקומם! כמה מעליב! לא פלא שהזעם שנצבר לאורך 25 שנה הפך אחרי רבע שעה של צפייה בהצגה כמעט לשנאה.

(תצלום הדיוקן: אי-פי)

אבל לפתע, בחושך, מול הבמה, משהו התחיל להשתנות. בעל כורחי, כשאני מתמרד נגדה אבל בהדרגה נכנע לה, התחילה תחושה אחרת לתפוס מקומה של הסלידה ולפוגג אותה: ההנאה. קודם כל בגלל הבמה ומה שהתחולל עליה: יופיה, התאורה, הפטנטים וההמצאות של הבימוי שרדפו זו אחר זו והדהימו והצחיקו וריתקו והיו תמיד מוצדקים ולעולם לא בנאליים או יהירים; והמשחק הווירטואוזי של יצחק חזקיה, חני פירסטנברג ואוהד שחר; ומוצרט האינפנטילי עצמו: קשה להאמין, אבל בזכות המשחק המרהיב של איתי טיראן מתחילים להתאהב אפילו בו. מתברר ששחקן יכול לדמות שאותה הוא מגלם.

בשר ודם

לא רק ההצגה - גם המחזה, ודווקא על הבמה ולא בעיבוד לסרט, מצליח להפתיע בעל כורחו. שאפר כתב את העלילה מבעד לעיניו של מלחין החצר בעל העוצמה אנטוניו סאליירי, יריבו הגדול של מוצרט בווינה, שכנראה גם חתר תחתיו ובמחזה מוצג כמי שקנאתו במוצרט העבירה אותו על דעתו והשחיתה אותו, ובעטיה הרס את חייו של מוצרט והרעיל אותו. והנה מתברר שמה שנרקח כתחבולה עלילתית מצליח להפוך את מוצרט לבשר ודם. סאליירי היה שם, דיבר עם מוצרט, הכיר אותו, היה עמית ואויב שלו, ועל כך הוא מספר ומקונן - ובזכות דמותו הופך מוצרט לקונקרטי.

גם באוטוביוגרפיה של לורנצו דא-פונטה, כותב התמלילים לכמה אופרות של מוצרט, הקטעים הכי מרגשים הם אלה שבהם הוא מספר על קשרי העבודה עם מוצרט, על שיחות זניחות אתו; וכמו שם גם כאן - לא הנפיחות של מוצרט הן העושות אותו אנושי, אלא המבט העקיף עליו. הישג כזה לא ייתכן בביוגרפיה או יצירת אמנות המציבות את מוצרט כגיבורן; ואירוני שמוסר ההשכל של המחזה הוא רומנטי מובהק: כדי לחוות את האור, כמו זה של השמש, אסור להתבונן בו ישירות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ