להיות צ'רלי קאופמן

"סינקדוכה, ניו יורק", הסרט הראשון שביים תסריטאי "אדפטיישן" ו"שמש נצחית בראש צלול", מורכב כל כך שאפילו הוא לא מסוגל להסביר את העלילה. החודש הסרט מוקרן בסינמטקים בישראל

דייוויד קאר, ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דייוויד קאר, ניו יורק טיימס

צ'רלי קאופמן, במאי הסרט החדש "סינקדוכה, ניו יורק", אינו מנסה להקשות בכוונה. עם זאת, הוא ביים סרט שרק מעטים מסוגלים להגות את שמו, סרט שבנוי על עלילה שאיש, לרבות הוא עצמו, אינו מסוגל להסביר במלואה.

אבל יותר משזו מגמתו של הסרט, זהו תוצר של אופי הסיפורים שהוא מספר. קאופמן עסוק באופן עקבי באמת, ובסרט החדש, שמוקרן החודש בסינמטקים בישראל, הוא מוכן למתוח את הזמן, לשבט דמויות ולתסכל את הצופים בניסיון להשיג משהו אותנטי.

כתסריטאי החביב על שופטי האוסקר, שכתב את "להיות ג'ון מלקוביץ'" (שהיה מועמד לפרס), "אדפטיישן" (מועמד) ו"שמש נצחית בראש צלול" (שזכה באוסקר), קאופמן כבר קנה לו מידה של תהילה. עתה, על בסיס הקונצפט של סינקדוכה - אמצעי ספרותי שבקווים כלליים הוא חלק המייצג את השלם - הוא לוקח את תחושותיו של אדם החושש להיות מיותר ופורש אותן על פני נוף רחב ידיים של דאגות אנושיות. את התסריט לסרט כתב מתוך כוונה שספייק ג'ונז, שותפו הוותיק לעבודה, יביים אותו. אבל ג'ונז היה עסוק, וקאופמן החליט - באישורו הנלהב של ג'ונז - לביים לראשונה בעצמו.

אני לא קיידן

הסרט אינו סרט ביכורים אופייני, כזה המשקף את עבודתו המגושמת של במאי טרי המגשש את דרכו באפילה. מנקודת מבט קולנועית זוהי יצירה מגובשת ופרועה, שנראה כי אנשים ידברו עליה שנים. אחד מנושאי השיחה שהסרט יעורר יהיה ללא ספק השאלה "על מה הסרט?"

הסרט מספר על קיידן קוטארד (פיליפ סימור הופמן), במאי תיאטרון המעלה מחזות אפרוריים ומדכאים בסקנקטאדי שבניו יורק. אשתו, אדל (קתרין קינר), עוזבת אותו, לא לפני שהיא אומרת לו שהוא איש קטן וחששן שלעולם לא יעשה משהו בעל משמעות.

היא לוקחת אתה את בתם הקטנה ועוברת לגור בברלין, ושם מתחילה לעסוק בציור וזוכה בפרסום בינלאומי. קיידן מתפרק, גופו בוגד בו והוא מפתח מחלות מסתוריות. הוא בטוח שהוא עומד למות ואומר למטפל שלו, "הייתי רוצה לעשות משהו חשוב כל עוד אני כאן".

כולנו היינו רוצים זאת. ביצירתו של קאופמן, התשוקה ליצור משהו טהור וחשוב אינה עניין אקדמי אלא פעילות עיקרית ויסודית. קיידן, שסכום של כסף מתגלגל לידיו, עובר לניו יורק, מוצא אסם ובונה בו דגם גדול של העיר, ואוסף של שחקנים שוטחים בו את העובדות היום-יומיות והעצובות של המצב האנושי. נוסף על כך, בסרטו של קאופמן בתים נשרפים מאליהם, שנים חולפות כהרף עין, וקיידן כמעט נבלע בעולם שהוא מנסה ליצור, ונהפך הן לאלוהי יצירתו והן לעבד שלה. רובדי העל נערמים לרגלי הצופים כמכלי פופקורן ריקים עד שהאורות עולים.

"אני לא מתכוון להסביר את הסרט. אני רוצה שאנשים יתמודדו עם השאלה הזאת בעצמם", אומר קאופמן, בן 50. "לא רק המחזה של קיידן הוא סינקדוכה, אלא כל יצירת אמנות. אין שום דרך להעביר את הטוטאליות של דבר כלשהו, לכן כל יצירה אמנותית היא במקרה הטוב ייצוג של היבט של הדבר הנחקר". הוא מסכים לאמירה שיש דמיון בין דרכו הפתלתולה של קיידן למאפיינים של סרטו שלו, "אבל אני לא קיידן. אולי הוא מייצג חלק ממני, ומבחינה זו הוא סינקדוכה שלי".

אך טבעי הוא שקאופמן יהיה מעורב בסיפורו שלו, ולו משום שב"אדפטיישן", סיפור נוסף על המאמץ ליצור משהו מלאכותי ועם זאת אותנטי, מופיעה דמות של תסריטאי ושמו צ'רלי קאופמן. "אני אוהב ליצור מציאויות מלאכותיות, מציאויות מזויפות; יכול להיות שסרט שאני מביים הוא לא שיקוף מדויק של המציאות, אבל זה מה שאני עושה", הוא אומר.

הוא אינו מתייחס לעבודתו בקלות דעת בין השאר משום שבהיותו בן 30 היה עליו להתמודד עם חיים אפרוריים, שנראו כחסרי תקווה. אחרי שביים כמה סרטים קצרים באוניברסיטת ניו יורק הוא עבר להתגורר במיניאפוליס ועבד במרתף של מחלקת ההפצה של העיתון "סטאר טריביון". "האנשים שעבדתי בשבילם היו נחמדים, אבל הייתי צריך לבוא מוקדם בבוקר ולענות לשיחות טלפון של אנשים שהעיתון שלהם הגיע רטוב או לא הגיע בכלל", הוא אומר. "היה קר, הייתי צריך לנסוע באוטובוס, וכבר הייתי בגיל שנדמה שזה מה שאצטרך לעשות כל חיי".

הוא החליט לנסות לעבוד כתסריטאי טלוויזיה. ב-1990 עבר ללוס אנג'לס והשיג עבודה ככותב לתוכנית בעלת השם הסמלי "Get a Life". כשעבד בטלוויזיה כתב את התסריט לסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'", שג'ונז ביים ושהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. קאופמן קנה לו שם כתסריטאי רב דמיון. אבל הסרט "סינקדוכה, ניו יורק" יציב לקהל אתגר קשה יותר משהציבו סרטיו הקודמים.

המעבר מכותב לבמאי הוא לפעמים זינוק מרתיע, בייחוד כשאתר הצילומים מלא עד גדותיו בכוכבים מהשורה הראשונה. בנוסף להופמן וקינר משתתפים בסרט גם מישל ויליאמס, דיאן ויסט, ג'ניפר ג'ייסון לי, אמילי ווטסון וסמנתה מורטון. קאופמן ידוע כמי שסולד מסלבריטאים, אבל כשהגיע הזמן לגייס אנשים לספר סיפור מורכב, הוא נהנה מכל רגע.

"אני מתייחס לעבודתי ברצינות רבה, ויש מערכת מטופשת שלפיה הבמאי הוא היוצר של הסרט והתסריטאי הוא בתפקיד משני", הוא אומר. "אני בחור חכם, יש לי רעיון טוב ואין מי שמכיר את התסריט טוב יותר ממני, לכן החלטתי לביים את הסרט".

ג'ונז, ממפיקי הסרט, לא פיקפק לרגע שידידו ושותפו הוותיק לעבודה יוכל לביים סרט בעצמו. "צ'רלי למד בבית ספר לקולנוע", אומר ג'ונז, "אבל מה שחשוב באמת הוא שכשהוא היה באתר הצילומים והתחיל לשאול שאלות, הוא ידע שיש לו התשובות. לשחקנים הוא כותב על דברים כלליים באופן מפורט מאוד, הוא יוצר דמויות אמיתיות ואמינות והם אוהבים לעבוד בסרטים שלו".

שחקנים כמו הופמן, למשל. "ישבנו בארוחת ערב והוא סיפר לי על דמותו של קיידן, שזה עתה מלאו לו 40 שנה ונולדה לו ילדה, והוא מגלה שהחיים מתקדמים בקצב מהיר מאוד", אומר הופמן. "אני בעצמי בן 40 ואב לילד, ולא היתה לי בעיה להתחבר למה שהוא אמר. הוא כותב אמיתי, ויש לו חמלה וכנות שגורמת לו לא להתפשר, לא להפסיק לשאול שאלות".

מול ים של פתקים

קאופמן יצר בעבר סיפורים שמתעמקים בחללים פנימיים, לעתים קרובות במוח האנושי. ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" הוא בחן רעיונות של זהות באמצעות צלילה אל מוחו של אדם אחד. ב"אדפטיישן" הוא הרשה למאבקו הבודד של סופר לעזוב את הדף ולפרוץ אל העולם. וב"שמש נצחית בראש צלול" הוא יצר עולם שבו החוויות המייחדות את בני האדם ניתנות למחיקה.

"סינקדוכה, ניו יורק" סוטה באופן משמעותי מהסרטים האלה בכך שהכאוס שבמוח מקבל ביטוי חיצוני ביצירה האמנותית של קיידן - יצירה שמשתלטת עליו. בסופו של דבר עליו לשבץ מישהו בתפקיד עצמו, והוא מוצא גבר, סמי (טום נונן), שעוקב אחריו ואורב לו כבר עשרות שנים. "אם תבחר בי תראה מי אתה באמת", מציע לו סמי. בדיוק כשנדמה שקיידן, ואולי גם קאופמן, ייקבר תחת הניתוח העצמי, מיליסנט וימס (שמגלמת בסמכותיות מלכותית דיאן ויסט) נכנסת לנעליו כבמאי ונוטלת את הפיקוד על יצירתו.

זה סרט שבו על השחקנים לדעת לא רק את מקומם הפיסי בסצינה ואת היחסים בינם לבין האחרים, אלא היכן הם בזמן ובמרחב בעולם שונה לחלוטין. זה נשמע מסובך, וזה אכן מסובך, אבל כפי שקינר, שכיכבה גם ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", מתארת את העבודה, "היה נדמה שגילו לנו סוד פנימי יפהפה".

לקראת סוף הסרט ניצב קיידן מול ים של פתקים דביקים הנפרש אל האופק, שכל אחד מהם מסמל חלק משלם גדול יותר. הוא מתבונן ואומר, "אני לא מבין למה הכל מסובך כל כך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ