הנביעה הפנימית של אריה ארוך

אריה ארוך, מני סלמה ואבי סבח בבית האמנים בירושלים

סמדר שפי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

חמש שנים אחרי התערוכה הרטרוספקטיווית המאכזבת של אריה ארוך במוזיאון תל אביב, מוצגת בבית האמנים בירושלים תערוכה לציון 100 שנה להולדתו, שאצרה תמנע זליגמן. זו תערוכה קטנה מאוסף מוזיאון ישראל ומאוסף משפחת ארוך, ויש בה ריכוז של עבודות יפות המבהירות היטב את מרכזיותו של ארוך בתולדות האמנות המקומית.

אם בעבר הוצג ארוך כמי שהתפתחותו היא מן הפיגורטיווי למופשט, סיפור של "התקדמות" אל המודרני, הבינלאומי, הרי במבט של היום בולטת האחדות בעבודתו, השפה הפנימית שפיתח. כשמשווים, למשל, את "אוטובוס בהרים" מ-1955 ל "סירה" מ-1968, רואים שהקו האישי המובהק של ארוך ניכר כבר בציור המוקדם יותר.

בתערוכה יש תחושה של התמקדות ובחינה של האיכות המיוחדת הזאת, למרות העדרן הבולט של העבודות הקאנוניות של ארוך, "רחוב אגריפס" ו"הנציב העליון". ארוך יצר בטכניקות רבות - צבעי שמן, עפרונות, גירי פסטל שמנוניים, הדבקה (קולאז') על עץ ועל נייר, תבליטים ושיעתוקים, והעבודות מצליחות להפגיש משחקיות של שרבוט עם חיפוש קדחתני אחר מה שניצב בקצה הקו, מה שהוא מעט מעבר למה שניתן לתאר. עבודה כמו "דף מתוך 'יוליסס' מאת ג'יימס ג'ויס" (1972), שצוירה בצבעי שמן ועיפרון על עץ שנתיים לפני מותו של ארוך, מראה עד כמה, למרות ההשפעות של ראושנברג וההערצה הגלויה לדושאן, היתה לארוך נביעה פנימית; ומדוע הוא, יותר מרבים מהאמנים הישראלים בני זמנו, ראוי להיזכר לא רק בשל תפקידו ההיסטורי באמנות המקומית, אלא בזכות איכותו המהותית.

אריה ארוך, סירה, 1968

בצמוד לתערוכתו של ארוך, בקומה השנייה של בית האמנים, מוצגת "ז.כ.ר", תערוכת היחיד של מני סלמה. סלמה אמנם זכה להכרה - כבר ב-1992 קיבל את פרס שר החינוך והתרבות לציור ולפיסול - אך בעשור האחרון כמעט לא הוצג ועבודתו אינה מוכרת. העבודות המוקדמות בתערוכה הן מסוף שנות ה-80 וחלק ניכר מהן נעשו בשנים האחרונות ממש. מבחינות אחדות הוא מתקשר למסורת של ארוך באמנות מקומית - למשל בעבודה על מצעים שמצא; אך שלא כמו ארוך (או רפי לביא, עידו בר-אל , ציבי גבע ואחרים), אצלו המצעים הם בדרך כלל קטנים ועדינים, בעיקר כריכות ספרים דהויות ומהוהות. הרישומים המרשימים באיכותם, בדרך כלל בעיפרון ולעתים גם בגרפיט, נראים כזיכרון של רישום, כנוכחות חמקמקה, מאוימת ומאיימת.

השלד והגולגולת חוזרים שוב ושוב בעבודותיו של סלמה, כמו ממנטו מורי (זיכרון המוות) שאינו מניח. לולא התאריכים שמצוינים ליד החתימה, קל היה לטעות ולחשוב שמדובר בגוף עבודות השייך לראשית המאה הקודמת במרכז אירופה. הזיקה לעבודות של אגון שילה ואלפרד קובין, שני אמנים אוסטרים ילידי הרבע האחרון של המאה ה-19, היא בקו הרישומי ובתחושת הדחיפות, שנלווה לה ריפיון הכניעה לנוכחות האין סופית של המוות. בעבודות הקטנות מסתתר עולם הקרוב לזה ששירטט חנוך לוין במחזותיו יותר מלכל יוצר ישראלי חזותי. סלמה אינו מביע חמלה או חסד ליציריו. הדימויים ענוגים וקשים במידה שווה והעדר הסיפוריות מונע אפילו את ההסחה שיש בהתבוננות בעבודות כמו "זוועות המלחמה" של גויה. סלמה, שכאמור לא הרבה להציג, מצטייר בתערוכה כאמן המתרכז בנושא מוגבל אחד, אבל ייתכן מאוד שהתחושה הזאת נובעת מכך שהאוצר משה קרון נשבה בקסמי קו אחד מסוים.

אבי סבח, זוכה הפרס ע"ש אסנת מוזס לשנת 2008, מציג בקומת הכניסה תערוכה יפה של ציורים בצבעים עזים של אדומים וכתומים שיוצרים אסוציאציות מידיות לאש ולגוף. התחושה היא של בירור וחיפוש דרך שהיא מעבר ליצירת מראה מוגמר של עכשוויות וברק מתחכם. סבח מהלך בין רגישויות שמתקשרות לגוגן ומונק לא פחות מאשר לציור ישראלי. הוא מודע היטב לחספוס ולעוצמת הקול הגבוהה ביצירותיו, ומסקרן לראות לאן יתפתחו.

אריה ארוך, אוצרת: תמנע זליגמן; מני סלמה - "ז.כ.ר", אוצר: משה קרון; אבי סבח - תערוכת יחיד לזוכה פרס מוזס; בית האמנים, רח' שמואל הנגיד 12 ירושלים. שעות פתיחה: יום ראשון 16:00-19:00, יום שני, שלישי, חמישי 10:00-13:00, 16:00-19:00, יום שישי 10:00-13:00, שבת 11:00-14:00. עד 13.12

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ