עידן רייכל: עצור ומבוית

לרייכל אין טיפת הומור, בלוך לכאורה התבגר אבל לא באמת השתנה והרמן ואטון הם פנינה מוזיקלית ששווה להניח עליה יד

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

ליוני בלוך יש אלבום חדש. גם לעידן רייכל. זה טוב ויפה (בעצם, זה לא כל כך טוב וגם לא מאוד יפה), אבל מי שמחפש סימנים לקיומה של יצירה בעלת עומק באזורים הרגישים והמהורהרים של המוסיקה הישראלית הצעירה, מוטב שיתעלם מיחסי הציבור המשומנים של שני האלבומים הבינוניים האלה ויטה אוזן לדיסק אחר שיוצא בימים אלה. שיריו לא ייכנסו לשום פלייליסט, אף שהם נגישים ברובם, ויוצריו, אוריאל הרמן ואהוד אטון, הם אלמונים. ייתכן שיהיה צורך לעבור בכמה חנויות תקליטים עד שיימצא עותק מהאלבום שלהם, אבל המאמץ ישתלם: "חצאי צבעים, חצאי קולות", 13 לחנים חדשים לשירי רחל, הוא פנינה מוסיקלית.

אטון הוא קונטרבסיסט ג'ז, הרמן הוא פסנתרן קלאסי, שניהם סטודנטים באקדמיה למוסיקה בירושלים, והמפגש בינם לבין שירי רחל הוביל למפץ יצירתי בעוצמה של שמונה בסולם רכטר-קנר או וירצברג-גלבץ. מוטב לעת עתה לא להשוות את "חצאי צבעים, חצאי קולות" ל"14 אוקטבות" או "בציר טוב", אבל כמה מהאיכויות של האלבומים ההם מצויות ללא ספק גם באלבום הזה. הבולטת שבהן היא האיזון העדין בין הלחנה אמנותית לבין כתיבה של שיר פופ. הלחנים של אטון והרמן לא הולכים בתלם: כמעט תמיד יש בהם איזו קומה נוספת, סמויה או מפורשת. ועם זאת, הם אף פעם לא נשמעים כמו שיעורי בית בקורס לקומפוזיציה. הם קליטים יחסית, ניתנים לזמזום, מתענגים על המורכב אך מוקירים את הפשוט.

לחנים טובים זה לא מספיק. מה שהופך את "חצאי צבעים" מאלבום בעל נתוני פתיחה מצוינים לאלבום המממש את מלוא הפוטנציאל הגדול שלו הוא האנסמבל המעולה שמקיף את שני היוצרים. ההפקה המוסיקלית הופקדה בידיו החכמות של עדי רנרט. בין הנגנים אפשר למצוא את רע מוכיח, ערן וייץ, זהר פרסקו, אסף רוט, פיטר רוט וגידי רז. וחשוב מכל: הזמרים. נבחרת ווקאלית כל כך מרעננת לא הופיעה מזמן באלבום ישראלי: הנשמה של איילה אינגדשט (שמככבת בארבעה שירים), החומרה של אלי מגן, החספוס של אבי בללי, העדינות של אלי דג'יברי, הצהלולים ההודיים המקסימים של ליאורה יצחק (שזכורה לטוב מ"חליפות" של "הדג נחש"), ולצד השמות המוכרים האלה עוד שלוש זמרות אלמוניות וטובות - ליאן אהרוני, סיוון טלמור ונתי רוזנטל הנהדרת בעלת הקול העמוק והכהה.

אין כמעט רגע דל באלבום הזה, ואין שיר שדומה לזה שלפניו או אחריו. אינגדשט כמעט נעלמת ב"אושר שלו" מאחורי עננת צליל חלומית, כאילו היתה ג'ולי קרוז בפסקול של דייוויד לינץ'. אבל בשיר הבא, "הנה אקח", היא שרה כמו זמרת הסול שהיא באמת: חזק, עמוק ופתוח. זה ההבדל בין רגע החסד הדומם של השיר הראשון ("לא צריך לשאול, לא צריך לענות / הבט, הקשב") לבין הפעולה המניעה את השיר השני ("הנה אקח את מבט עיניך / הנה אקח וצררתי בשיר"). ובחזרה למצב של אי פעולה, והפעם ללא שום חסד, ב"הצדק את הדין", אולי המעולה בשירי האלבום. "הצדק את הדין, הלב הנכנע / הצדק את הדין גם הפעם / לא מרד, לא זעם", כתבה רחל, ואטון הלחין במונוטוניות מודעת לעצמה, המשקפת השלמה עם גורל מר. הביצוע של בללי מדוד ועם זאת עז מבע, והשילוב בין חליל (פניני גרובנר), שני קונטרבסים (אטון ומגן) וכלי ההקשה של זהר פרסקו כמעט עוצר נשימה.

             אוריאל הרמן (מימין) ואהוד אטון. פנינה מוסיקלית (תצלום: טס שפלן / ג'יני)

הסתייגות אחת מסופו של האלבום: אטון והרמן יכלו לוותר על הלחן החדש ל"ואולי" (הוי כנרת שלי), שמנסה משום מה להישמע כמו זמר עברי ישן אך לא מגיע לקרסולי המקור של יהודה שרת. השיר הזה שוחרר כסינגל, והוא עלול ליצור את הרושם ש"חצאי צבעים, חצאי קולות" הוא אלבום שירי משוררים מיושן וחסר ייחוד. האמת לא יכולה להיות שונה יותר. אל תשאירו את הדיסק הזה על המדף.

עובד על עצמו

יוני בלוך התלונן לא מזמן, שכשיצא האלבום הראשון שלו המבקרים ספרו כמה פעמים הופיעה בו המלה "אני". באלבום השלישי של בלוך, "על מי אני עובד", המלה "אני" מופיעה בערך 167 פעמים, אבל הפעם גם למלה "את" יש ייצוג אסטרונומי, כפי שאפשר לצפות מאלבום שמבקש לתאר בפרוטרוט רומן שקרס.

לכאורה, בלוך התבגר. לא רק על עצמו לספר הוא יודע, אלא גם עליה, ועליהם. אבל למעשה, שום דבר לא השתנה. רוב שירי האלבום הם מעין מכתבים ששורבטו בשעת כעס והונחו ליד דלתה של האהובה הנוטשת. עוד מעט היא תפתח את הדלת, תקרא בהם ותאמר לעצמה: "כל כך ילדותי, כל כך מרוכז בעצמו. איזה מזל שעזבתי אותו".

מכתבים של אדם מרוכז בעצמו, ואפילו ילדותי, יכולים להיות מסמך מרתק, בתנאי שהם מציגים בכנות ובכישרון את פיסת המציאות שהובילה לכתיבתם. אבל בלוך וברק פלדמן, כותב המלים העיקרי של האלבום, לא מספקים את הסחורה. אולי הם לא רוצים. כל שירי האלבום, מהראשון ועד האחרון, סובבים סביב סיפור האהבה שהחמיץ, אבל בסיום האלבום אנחנו לא יודעים דבר על סיפור האהבה הזה. גם על הבחורה אנחנו לא יודעים. היא לא באמת שם. רק הוא. נרגן, כועס, מדוכא, שמח לאיד, מקווה שאולי בכל זאת... למי אכפת, בעצם? אם בשניות הראשונות של האלבום, לשמע השורה הנהדרת "אני מרגיש שהלב שלי עומד להתפוצץ", נדמה היה שבפעם הראשונה אפשר יהיה ליצור קשר רגשי עם אלבום של יוני בלוך, כבר באמצע האלבום ברור לחלוטין שגם הפעם זה לא יקרה.

ל"הלב שלי עומד להתפוצץ" יש לחן מפואר. בלוך מסוגל לכך ביום טוב. יש עוד כמה שירים באלבום שאם מבודדים אותם מתוך סאגת ההתחשבנות העקרה של בלוך עם אהובתו, הם עומדים יפה בזכות עצמם. "שיר אחר" הוא דואט סופר-אלגנטי עם יעל קראוס, "תמונה מטושטשת". הדואט מולחן להפליא, העיבודים של כלי המיתר והנשיפה מקוריים ויפים כמו תמיד אצל בלוך, אבל זה כמו סיפור שכל משפט בו מנוסח להפליא, ובכל זאת הוא לא מניע בך שום גלגל. נדמה שהקללה שרודפת אחרי יוני בלוך מאז שפרץ לתודעה לא מרפה ממנו גם באלבומו השלישי: "כן, הוא בחור מוכשר, אבל..."

איפה הדם לעזאזל?

בניגוד לאלבום של בלוך, המלא בקריצות ובתפניות אירוניות, באלבום החדש של עידן רייכל אין כצפוי טיפת הומור. ובכל זאת, יש משהו משעשע במפגש עם הטקסטים של רייכל, שמציירים שוב ושוב אותה תמונה: אדם שבמשך זמן רב הסתגר בתוך עצמו מרגיש פתאום צורך לצאת אל העולם, לפרוץ את מעגל בדידותו, להתנסות ולהעז. אם מה שמניע את האלבום הוא הדחף לצאת מהבית, שואל את עצמו המאזין, איך זה שהאלבום נשמע כל כך מבוית? איפה "לעשות קצת רעש"? איפה "מקום יותר בוער"? איפה "כתמים של דם וחבלות"? לכל המאוויים האלה, שמשובצים בשיריו החדשים של רייכל, אין זכר במוסיקה.

ייתכן שרייכל חושב שבשיריו החדשים נושבות רוחות של חופש ושחרור, אם כי קשה להאמין בכך. וייתכן שהאלבום נשמע עצור ומבוית מפני שרייכל מעוניין שהתשוקה "לעשות קצת רעש" תישאר בלתי ממומשת. כך או כך, אם יש משהו קיצוני באלבום הזה, זאת הנעימות שלו. היה כבר מי שכתב שזה אלבום מיינסטרים טוב. קשה לא להסכים אתו. הלחנים נאים (נדמה שרוחה של נעמי שמר מרחפת מעל כמה מהם), העיבודים אינטליגנטיים, וכל פרט תפור בקפידה יתרה. העניין הוא שכאשר מדובר במיינסטרים של המיינסטרים, אין לרוב סתירה בין "אלבום טוב" ל"אלבום משעמם".

שני שירים בלבד מצליחים לעורר עניין אמיתי. שניהם אינם בעברית. הקול השביר של הזמרת הברזילאית מיירה אנדראדה מעניק ל""Odjus Fitxadu נפח רגשי (וכלי ההקשה הנהדרים של רוני עברין טוענים אותו בתנופה קצבית שקטה). ושמעון בוסקילה שר כמו גדול, בערבית, את השיר שבלית ברירה נכנה "יא מאמא" (שמו האמיתי של השיר מופיע באלבום רק בערבית). זה שיר שהוא לגמרי ישראלי ולגמרי ערבי, והעובדה שאין שום התנגשות בין שתי הזהויות הופכת את הקטע היפה הזה ליפה עוד יותר.

אוריאל הרמן ואהוד אטון - "חצאי צבעים, חצאי קולות: פרויקט שירי רחל"; תובנות ועוד

יוני בלוך - "על מי אני עובד"; אן-אם-סי

הפרויקט של עידן רייכל - "בין קירות ביתי"; הליקון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ