רואה החשבון שלה משתגע

אחרי שהיתה כתבת אופנה, מעצבת אופנה ומרצה לאופנה, אילה רז גילתה את התכשיטים. מכיוון ש"הגלובליזציה הפסיקה לספק את הסחורה", כאבחנתה, לעיצוב הישראלי יש סיכוי "לייצר את הנישה שלנו בעולם"

יובל סער
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל סער

בוקר אחד החליטה אילה רז להתחיל לעצב תכשיטים. אחרי שהיתה בין היתר עיתונאית אופנה בשנות ה-60, מעצבת אופנה וראש המגמה לעיצוב אופנה בבית הספר שנקר, היא הביטה באקראי לפני שנתיים במגירות החומרים בחדר העבודה שלה, בחוטי הברזל, בחרוזים ובשאריות הבדים, ובגיל 65 החליטה להתחיל לעצב תכשיטים. "אני, שהנחיתי דורות של סטודנטים בקורס חשיבה עיצובית, מעצבת עכשיו מבלי לחשוב", היא כותבת בקטלוג התערוכה שלה, שתיפתח ביום חמישיבגלריה פריסקופ בתל אביב.

בעודה יושבת בחדר העבודה שלה, בין קלטות וידיאו ממוספרות בקפידה, קלסרים רבים ומגירות מלאות עד להתפקע, מוסיפה רז: "תכשיטים הם חלק מעולם האופנה, זה לא שפתאום התחלתי להתעניין באלקטרוניקה. העיצובים הראשונים היו די צפויים. נפגשתי עם שרי פארן (אוצרת התערוכה והבעלים של גלריה פריסקופ, י"ס) והראיתי לה את התכשיטים. היא אמרה לי שזה יופי של דברים ושאני בטח אוכל למכור אותם, אבל אם אני רוצה תערוכה אני צריכה להשתולל. אחרי שקיבלתי ממנה את האישור, הפסקתי לחשוב במונחים של מעצבת אופנה, שצריכה לבדוק אם התכשיט לא כבד מדי, אם הוא נוח וכן הלאה".

אילה רז ותכשיטים בעיצובה: "מה שעושה את החפץ זה לאו דווקא החומר, אלא העיצוב". (תצלום: תומר אפלבאום)

התוצאה היא קולקציית תכשיטים מורכבת מבחינה צבעונית ומבחינת החומרים שבהם השתמשה רז: חוטי ברזל, זכוכית, מחרוזות מפורקות, קריסטלים של שנדלירים, בדים ועוד. רז חיקתה תהליכים ששאובים מעולם הטקסטיל כמו אריגה, טוויה ורקמה. מבחינה זו, הצליחה לאמץ את מה שלימדה את הסטודנטים שלה: לאבד את הפחד מעיצוב, את החשש לקלקל חומרים יקרים, או לשלב חומרים שלכאורה אינם מתאימים.

"מעצבי האופנה רואים דברים באופן קצת שונה, לאו דווקא למה שהתכוון מי שיצר את האובייקט", היא אומרת. "הם רואים את הפוטנציאל שיש באובייקט, ומבחינה זו יש בנו משהו כפייתי. עיצוב יכול לקחת את הדברים הכי פשוטים וחסרי ערך ולהפוך אותם למשהו אחר לגמרי. רואה החשבון שלי משתגע מזה. הוא רואה קבלות בסך עשרות שקלים ולא מבין איך אפשר למכור את זה בהרבה יותר. הוא לא מבין שמה שעושה את החפץ זה לאו דווקא החומר, אלא העיצוב".

רז מספרת שתמיד אהבה ליצור: בגדים, סריגים, אהילים, בובות ועוד. את קריירת הכתיבה שלה החלה כעיתונאית אופנה בעיתון "על המשמר" בשנים 1964-1965. גם בכתיבה היא רואה יצירה, בין שזו כתיבה עיתונאית ובין שאלה ספרי הילדים שהיא מתעתדת לכתוב. כך גם התיעוד והמחקר, כפי שעשתה לפני יותר מעשור כשהוציאה לאור את הספר "חליפות העתים" (ידיעות ספרים, 1996). הספר, שסיכם 100 שנות אופנה בארץ ישראל, הוא אחד המסמכים היחידים שמתעדים את הנושא.

מדוע לדעתך כמעט שאין תיעוד של עולם האופנה הישראלי?

"אני חושבת שהדבר נובע מכך שעדיין יש הרבה אנשים, חלקם גדולים וטובים, שחושבים שאופנה זה שטויות, ויש להם סיבות טובות לחשוב ככה. אמצעי התקשורת, ובמיוחד הטלוויזיה, מבליטים את הצדדים הפחות חשובים של התחום - את הדוגמניות ואת הרכילות. בעולם מתייחסים לאופנה כפן של תרבות שאפשר לקרוא דרכו אנשים ותופעות היסטוריות או תרבותיות - החל בחברות פרימיטיוויות שבהן ביגוד הוא כמו תעודת זהות שמעידה על מצב משפחתי ומצב כלכלי, ועד החברה הארץ-ישראלית, שלבשה בגדי חאקי בשנות ה-40. לא מפני שהיו חייבים, או כי לא היה משהו אחר, היו הרי אנשים שיכלו להרשות לעצמם ללבוש בגדים אחרים. אבל זו היתה חברה שנלחמה להקים מדינה. נסו לדמיין עם שנלחם על החירות שלו בבגדי ערב".

מה ההבדל בין עיתונות האופנה של פעם לבין זו של היום?

"אין הבדל. זה נראה אז בדיוק כמו שזה נראה היום. סיקרתי תצוגות אופנה שהתקיימו ברחובות אלנבי ודיזנגוף בתל אביב. העורך היה יכול להחליט שמשהו לא ייכנס כי הוא היה בורגני מדי - בכל זאת ‘על המשמר' - אבל העיקרון היה זהה: סקירה, ניתוח של דגמים וכן של הבדים והחומרים".

לאחר שלמדה בקורס ערב לעיצוב אופנה של מכון היצוא במכללת אורט, החליטה רז שעליה ללמוד את התחום בצורה מסודרת יותר, וסיימה תואר ראשון באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם. לאחר מכן חזרה לישראל והמשיכה לעצב במפעלי אופנה קטנים עד שעברה ללודז'יה ב-1978 ולאתא ב-1983. את סגירת אתא ב-1985 היא זוכרת כאירוע טראומטי. "אתא נחשבה לספינת הדגל, אף אחד לא חשב שיתנו לה להיסגר. זה לא כמו מה שקורה היום בעולם".

באותה תקופה גם החלה ללמד בשנקר, ובהמשך מונתה לראש המגמה לעיצוב אופנה, תפקיד שמילאה במשך שבע שנים. עד אשתקד עוד המשיכה ללמד במשרה מלאה, אולם השנה החליטה להסתפק בהרצאות אורח ולהקדיש את זמנה לפעילויות אחרות.

האם קיים בכלל "עיצוב ישראלי"?

"אני חושבת שכן. מה שמאפיין את העיצוב הישראלי הוא אלתור, יצירתיות לא קונוונציונלית, שמרשה לעצמה לעשות דברים לא מקובלים, ממש כמו האופי הישראלי: לעגל פינות, לא לגמור עד הסוף, לא כל כך חשוב איך שזה נראה. אני לא אומרת את זה בנימה ביקורתית, אלא מתוך הבנה שאלה המרכיבים הייחודיים שלנו וצריך לדעת להוציא מהם את המיטב. ביום שבו נזהה את האמירה שלנו ונזקק אותה, נוכל לייצר את הנישה שלנו בעולם".

מתי זה יקרה?

"אני לא רוצה לנחש מתי, אבל אני חושבת שיש סיכוי טוב שזה יקרה. הגלובליזציה הגיעה לנקודה שהיא כבר מפסיקה לספק את הסחורה, הכל נהיה צפוי ודומה, אבל הקסם של האופנה הוא בלא צפוי ובחדש. אנחנו רואים יותר ויותר סגנון אישי שאינו מקבל את התכתיבים בסגנון ‘הקיץ כולנו נלבש ירוק'".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ