לא רוצים להיות נחמדים לילדים

למרות קהל קוראיו הצעירים, גם בגיליון ה-100 מגזין "עיניים" לא מתפשר על איכות. "אנחנו לא מלטפים את הנושאים, שיהיו חמודים בשביל הילדים", אומר העורך תמיר ראונר

רונית רוקאס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס

בזמן שבעיתון "עולמו של דיסני" בוחשים בחייה של ג'יימי-לין ספירס, בלי להזכיר במלה את התינוקת שילדה זה לא כבר, וב"ראש אחד" שואלים מי שווה יותר, רן דנקר או יהודה לוי (נחשו את התשובה), מגזין הילדים "עיניים" מתעלם מהזמזום האין-סופי שמייצרים גיבורי תרבות לדקה וממשיך בשלו: מציב בשער תמונה מיוסרת של האמן ברטולומה אסטבן מוריליו מ-1670, מזמין את הקוראים לצייר ולצלם על פי הוראות מדויקות, שואל מהו תפקידה של המדינה במאבק בעוני, ומאייר הכל באיורים יפהפיים, לא מתיילדים.

המגזין, שיוצא לאור מאז 1994, יחגוג בחודש הבא את הופעתו של גיליון ה-100, אירוע שאינו מובן מאליו בעולם שבו ילדים טובעים בתוכניות ריאליטי. כל גיליון עוסק בנושא אחד בתחום התרבות, במובנה הרחב ביותר - שפה, זמן, גוף, משפחה, אדמה, שוקולד - ובכל גיליון נפגש העורך תמיר ראונר עם 15-17 ילדים, מקוראי העיתון, לשיחה על הנושא העומד במרכזו. "בסוף כל שיחה כזאת אני מנצל את ההזדמנות ושואל את הילדים מה הם חושבים על העיתון", מספר ראונר, "לפעמים קורה שילד נותן הצעה ואני מיישם אותה בעיתון, אבל רק כי היא מתקבלת על דעתי. אם זה לא מקובל עלי, גם אם הרבה ילדים יבקשו, אני לא אעשה. מאותה סיבה, אני לא עושה סקרים. אני לא רוצה להישמע להם.

"בעצם, אני מאמין שאם נביא לילדים מה שהם רוצים, הם לא יאהבו את זה. ב'עיניים', בניגוד לעיתונים אחרים, אנחנו לא לוקחים את העולם שלהם וממחזרים אותו. אנחנו לא עושים מהעולם שלהם קציצה, אנחנו מכינים להם אוכל אחר ומציעים להם עולם אחר, שיש בו שלוחות אל כל התרבות האנושית. אנחנו לא מלטפים את הנושאים, שיהיו חמודים בשביל הילדים. יש מקום, כמובן, גם לדברים אחרים, למיחזור של הדמויות בטלוויזיה, סלבריטיז, דוגמניות, אבל שמישהו אחר יעשה את זה, לי זה לא מתאים".

תכנים לילדים, איורים למבוגרים

"עיניים", המיועד לבני 6-13, מעוצב בדמותו של ראונר, היוזם והבעלים המשותף עם קבוצת "הארץ". זהו מגזין מהודק, כבד ראש, כמעט שמרני, שניכרת בו מחשבה קפדנית על כל פרט ופרט, ויזואלי וטקסטואלי, שני אספקטים שחשיבותם במגזין דומה. ראונר, בן 54, נשוי לאילנה ואב לשלושה ילדים, שיזם ב-1987 את המגזין למבוגרים "משקפיים" וערך אותו כתשע שנים, הוא בוגר המגמה לאמנות בבצלאל, עובדה שבאה לביטוי בולט בעיתונים שבעריכתו. "התכנים שלנו לילדים, האיורים - לא", אומר ראונר בעניין זה, "אלה איורים עם עוצמה גדולה, לא דלילים ומתקתקים".

איור של יעל בר. הופיע בגיליון "עיניים" במאי 2008, שעסק בנושא "חומר"

לאורך השנים חלו במגזין שינויים מעטים, ונדמה שרק מדור החידות התרחב; רובן בעלות בסיס ויזואלי הכולל ציורים ותצלומים. פרט לכך, נשאר העיתון כמעט כפי שהיה מתחילתו, לפני 14 שנה, כשעוד יצא כל שלושה חודשים בלבד: 64 עמודי כרומו, ממוקדי נושא, הכוללים סיפורים קצרים גבוהי שפה, קומיקס, ומאמרים מדעיים ותרבותיים, שכותבים אנשי תרבות, עיתונאים וסופרים, ובהם גדעון עפרת, מיכאל הנדלזלץ, דורון ליבנה, רוביק רוזנטל, אריאל הירשפלד, עמית ויסברגר, יהודה אטלס ושהם סמיט. עוד עניין שכמעט לא השתנה במשך השנים: ב"עיניים אין כמעט מודעות פרסומת. אולי 2-3 בגיליון, וגם הן נראות אליטיסטיות (הפילהרמונית, מוזיאון ישראל, מכון ויצמן), כמו האכסניה שלהן, שמנותקת מכל גוף מסחרי, עניין בלתי נתפש בתרבות הילדים של היום.

למה אין מודעות, זה מכוון?

ראונר: "ממש לא. זה לא עניין אידיאולוגי. אין לנו פרסומות סמויות אבל גם פרסומות לא סמויות כמעט שאין לנו. אני לא אלרגי לפרסומות, אבל אנחנו לא טובים בזה. לא נורא. אי התלות שלנו במודעות טובה לתקופות של מיתון. מה שכן, יש לנו הקפדה על הפרדה מוחלטת בין המערכת למודעות. בגיליון על שוקולד, למשל, לא היתה לנו שום פרסומת לעלית".

אז איך העיתון מצליח לשרוד?

"ממנויים. אנחנו מדפיסים 11 אלף גיליונות בחודש. 80% נשלחים למנויים, 10% לחנויות ו-10% נוספים נמכרים אחורנית. אנחנו מחזיקים מלאי גדול של כל החוברות שיצאו עד היום, ובכל כמה זמן מדפיסים כמה חוברות מחדש. אנשים קונים אותן כל הזמן". וכאן מגיעה הפתעה, בוודאי למי שמצוי בעולם התקשורת, ורגיל לקולות נהי וקיטורים על מצבה העגום של העיתונות בשנים האחרונות. "העיתון שלנו מצליח", מצהיר ראונר, "אנחנו מרוויחים ומשלמים יפה לאנשים שעובדים אתנו. המנויים שלנו נשארים במשך שנים - מגיל 6 ולפעמים עד הצבא. לא פעם התקשרו לבטל את המנוי, וכשאנחנו שואלים למה אומרים לנו, 'לא נעים לנו, אבל הילד כבר גמר צבא'. יש ל'עיניים' ממד תרבותי שכמעט אינו תלוי גיל".

איכשהו זה גם מתקשר לאופי הבורגני, האשכנזי אפילו, של העיתון. הקוראים שלכם כל כך מבוססים, שלא שמים לב - יש מנוי, אין מנוי.

ראונר: "זה ממש לא ככה. זה עיתון למשפחות שמכירות אותו וחושבות שהוא חשוב להתפתחות הילדים. אין לי נתונים דמוגרפיים, רק מקום מגורים של המנויים. אין עיירה בנגב שאין בה כמה וכמה מנויים".

לפעמים "עיניים" נראה רציני מדי, אפילו מרוחק מדי מהתרבות העכשווית, וכמעט מנותק מרגשות. בעניין זה הם יכולים ללמוד משהו מהילדים שראונר נפגש אתם לשיחה בכל חודש. לא פעם הם מגלים פתיחות שנוגעת ברגעים הכי כואבים: בחברה שפגעה בהפסקה, בתעלול שעשו ולא עלה יפה, וביחסים עם האחים שהיו רוצים שיהיו שונים. ראונר מתעקש שאין בריחה מרגשות, ומצביע על גיליונות שעסקו באמא, אבא, קנאה וגעגוע. "בכל נושא, גם בגיליונות שעוסקים בנושאים שלכאורה לא קשורים לרגש, כמו חורף או זהב, אנחנו מטפלים בכיוון הרגשי. במקביל, קיים הטיפול באמנות, במדע ובספרות", הוא אומר. עם זאת, הגיליון שעסק ב"עני ועשיר", למשל, היה יוצא נשכר אם כותביו ועורכיו היו נוגעים בנושא בצורה פחות אקדמית ושכלתנית.

האם זה לא עיתון שההורים רוצים בו יותר מאשר הילדים שלהם?

"בניגוד לעיתונים אחרים, את העיתון שלנו גם ההורים יוזמים, אבל אם הילדים לא מתחברים לזה, הם יפסיקו את המינוי".לעוד כתבות והמלצות לילדים - הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר און ליין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ