רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חזק באייטיז

תצלומים של להקות שוליים ירושלמיות משנות ה-80, יוצגו מסוף השבוע במועדון האוגנדה במסגרת התערוכה "הוצלו מן התופת"

תגובות

אהד פישוף מכנה אותו "הצילום שאנחנו נראים בו כמו להקת חתונות פרסית". השנה היא 1988, המקום הוא תיאטרון פרגוד הירושלמי, הצלמת היא שרית עוזיאלי, הלהקה היא "נושאי המגבעת", פיאות הלחיים של פישוף בן ה-17 מגיעות כמעט עד לצווארון שלו וידו אוחזת בסיגריה משל היה גבירה אנגלייה שמודעת לעליונות שלה על העולם. אבל הפרט הכי בולט בתצלום הוא המבט המפחיד של חבר אחר ב"נושאי המגבעת", ישי אדר. "פרנקנשטיין!" אומר אדר כשהוא נשאל על התצלום הזה אחרי 20 שנה. "אני בחור נורמלי בסך הכל, אבל משום מה בכל התמונות הראשונות של 'נושאי המגבעת' אני יוצא לגמרי Weird. לא יודע איך זה קרה. אולי באמת הייתי Weird".

התצלום הזה מעטר את הפוסטר של "הוצלו מן התופת", תערוכה שתיפתח ביום שישי בצהריים במועדון הירושלמי אוגנדה. התערוכה תציג כ-30 תצלומים של להקות שפעלו מאמצע שנות ה-80 עד תחילת שנות ה-90 בשוליים של תעשיית המוסיקה הישראלית, ולעתים בשוליים של השוליים. "נושאי המגבעת", היחידה מהן שהתארחה לרגע בזרם המרכזי, מככבת בתערוכה, ולצד התצלומים שלה ייתלו תצלומים של הלהקות "3 ח'", "ישראל", "סרטן השד", "מע"צ", "דורלקס סדלקס" ו"פלסטיק ונוס". שמה העברי של התערוכה אפוקליפטי משהו, אבל השם הלועזי ("Saved from Trash") רומז על הסיפור שמאחוריה. התצלומים האלה, שחלקם לא פורסמו מעולם, היו בדרכם לפח אך הגיעו ברגע האחרון לידיהם של אנשי "אוגנדה", שהבינו מיד "שצריך לחלוק את הדבר הזה עם הציבור", כדברי איתמר ויינר, אחד ממפעילי המועדון.

"אין לתערוכה שום כוונה להציג את הסצינה האלטרנטיווית של סוף האייטיז ותחילת הניינטיז בצורה מלאה ומקיפה", מדגיש ויינר, "אבל זה תיעוד אותנטי ומיוחד של הסצינה הזאת, ובעיקר של הלהקות הירושלמיות". ההטיה לכיוון הלהקות הירושלמיות נובעת מכך שרוב התמונות שיופיעו התערוכה, אם לא כולן, צולמו לצורך כתבות שהופיעו במקומון הירושלמי "כל העיר". "יש גם פן נוסטלגי לכל העניין", ממשיך ויינר. "אנשים שהראינו להם את התמונות, ושראו את הלהקות בזמן אמת, התרגשו והזדעזעו מכך שהן היו בדרכן לפח".

"דורלקס סדלקס", 1992. גולמיים (תצלום: איל יצהר)

ב"הוצלו מן התופת" אין ייצוג ללהקות רבות מהתקופה, ואפילו התמונה של הסצינה הירושלמית הקטנה אינה שלמה. חסרה, למשל, להקת "אובאן", עם דנה ברגר בת ה-17, וגם ללהקה הראשונה של איגי וקסמן, "היפוכונדריה", אין זכר. גם בין שבע הלהקות שתצלומיהן יופיעו בתערוכה קשה למצוא הרבה מן המשותף. חלקן היו ירושלמיות, אחרות פעלו בתל אביב. "מע"צ" התפרקה לפני סוף שנות ה-80, ואילו "סרטן השד" ו"פלסטיק ונוס" קמו בתחילת שנות ה-90. מבחינה מוסיקלית כל להקה פעלה בעולם משלה, שבחלק מהמקרים היה רחוק מאוד מהעולמות של הלהקות האחרות. מה בין פאנק הנעורים של "סרטן השד" לבין הרוק האלקטרוני-מזרחי של "מע"צ" (שיואב קוטנר כינה פעם "דיגיטל בדואי")? גם כשהיתה השקה מוסיקלית, חברי הלהקות שמרו על דיסטנס. "'מע"צ' היו רכים מדי בשבילנו, 'דורלקס' היו גולמיים מדי", אומר רן סלוין מ"3 ח'". אם היתה להקה ישראלית אחת שהשפיעה על רוב הלהקות, זאת "מינימל קומפקט". "את 'מינימל' אהבנו כולנו, ללא היסוס", אומר זיו לואיס מ"מע"צ". ישי אדר מאשר: "בל נשכח", הוא אומר, "ש'מינימל' היתה להקה אדירה".

סשן במערה

העובדה שהתערוכה מתמקדת בלהקות הירושלמיות משקפת את ההתרחבות הגיאוגרפית של סצינת המוסיקה האלטרנטיווית בארץ. "להקות המועדונים של תחילת שנות ה-80, 'הקליק' ו'סיאם' ו'ז'אן קונפליקט', היו עניין תל-אביבי לגמרי", אומר אדר. "באמצע שנות ה-80 התחילו לקרות דברים בירושלים, ופתאום היו הופעות גם בחיפה ובנהריה".

"סרטן השד", 1992. עדיין פעילים (תצלום: רפי קוץ)

הסצינה הירושלמית התרכזה סביב מועדון פרגוד, שם צולמו רוב התמונות שמופיעות בתערוכה. הבעלים, אריה מארק, לא אהב את המוסיקה של להקות הרוק הצעירות, אומר אלי שרגורוצקי, שהיה הסאונדמן במועדון, אבל הוא היה מספיק פתוח כדי לאפשר ללהקות לקבוע ב"פרגוד" את ביתן.

שרגורוצקי, הארכיונאי הבלתי רשמי של הסצינה, הקליט רבות מההופעות שהתקיימו במועדון הקטן דמוי המערה, וגם את הסשנים המאולתרים שהיו במקום: "התרחשויות חופשיות ופרועות. מי שרצה עלה לבמה. יכולת למצוא שם, נגיד, את אלון כהן מ'נושאי המגבעת' בתופים, רן סלוין בגיטרה, בסיסט שלא קשור לכלום, ועל המיקרופון - תייר הזוי עם סינדרום ירושלים". שרגורוצקי, שישמש די-ג'יי בפתיחת התערוכה, עשוי להשמיע בה גם קטעים מהסשנים המאולתרים האלה. כמו כן יופיעו בפתיחה שני הרכבים: אוהד פישוף, אורי קצנשטיין וביניה רכס; ו"ליטר שפיך דיאט".

"פלסטיק ונוס", 1991. זעם (תצלום: איל יצהר)

מה היה משותף ללהקות שתצלומיהן מופיעים בתערוכה, על אף ההבדלים המוסיקליים הניכרים ביניהן? "אם יש משהו אחד שמשותף לכולן, הייתי אומר שזאת תחושת זרות מסוימת", אומר פישוף. וסלוין, בהתייחסו ללהקות הירושלמיות, אומר: "כולנו הגענו מסוג של ריק. ירושלים היתה מקום די לא נעים מבחינה תרבותית. לא היה שום דבר שיכולנו להשתייך אליו, אז ניסינו ליצור בעצמנו את הדבר הזה, לבנות עולם שיהיה שלנו". אבל למרות הדחף המשותף, לא היתה תחושה של קהילה בין הלהקות, מוסיף סלוין. כל להקה היתה אי בודד. מדוע? "מפני שבחומרים עצמם, וגם בגישה הבסיסית של כולנו, היה מושרש איזשהו ניכור. הייתי קורא לזה 'ניכור קונסטרוקטיווי'. ניכור שהיה הכרחי למוסיקה".

אני הייתי הנערים מהנגב

הקהל היה קטן מאוד, אך נאמן מאוד. "אני זוכר כמה נערים מהנגב שהיו באים לכל הופעה שלנו וכותבים לנו ומתקשרים אלינו", אומר זיו לואיס מ"מע"צ". המוסיקאי הירושלמי בנימין אורן, שמוציא אלבומים תחת השם "כינורו של רוטשילד", צוחק כשהוא שומע את זה. "אני הייתי הנערים מהנגב", הוא אומר. את מספר הטלפון של לואיס הוא מצא על הקסטה של "מע"צ". לואיס הכיר לו את להקת "ישראל". על להקות אחרות אורן קרא ב"כל העיר", שסיקר את הסצינה באובססיוויות (ראו מסגרת). "אני עדיין שומר בבית את מקלות התיפוף שדודיק אופנהיים מ'3 ח'' זרק לקהל באיזו הופעה", אומר אורן בגאווה של מעריץ.

אם מתעלמים מההשפעה של "נושאי המגבעת" על להקה מצליחה כמו "ג'ירפות", הרי ההשפעה של הלהקות שמתועדות ב"הוצלו מן התופת" ניכרת בעיקר אצל יוצרים מסוגו של אורן, מוסיקאים שפועלים בשוליים הכמעט סהרוריים של המוסיקה הישראלית אך מקיימים ביצירתם קשר הדוק עם המציאות הישראלית. בניגוד ללהקות המועדונים של תחילת שנות ה-80, רוב הלהקות שיככבו בתערוכה שרו בעברית וביצירה שלהן היה ממד פוליטי ברור ורדיקלי. להקת "ישראל" היתה ונותרה יחידת גרילה שמנסה לשנות מן היסוד את פני החברה הישראלית, רק שאף אחד לא יודע על זה. "מע"צ" קמה מתוך המחאה נגד מלחמת לבנון, הופיעה בהפגנות של "יש גבול", הציגה על עטיפת הקסטה שלה שבויים מצרים כפותים במלחמת ששת הימים ושילבה בשיר הכי ידוע שלה, "השעון ההיסטורי", דגימות קול של אריאל שרון ("נוע נוע והשמד את כל מה שניתן בציר") ולוי אשכול ("השקט המיוחל ביחסינו עם שכנינו עדיין מבושש לבוא").

"נושאי המגבעת", 1988. מבט מפחיד (תצלום: שרית עוזיאל)

ל"פלסטיק ונוס" היו שירים כמו "משהו לא בסדר" ו"ככה זה לא יכול להמשיך", "שנבעו ישירות מתוך המציאות הקשה והאלימה של התקופה", אומרת סולנית הלהקה, רונית ברגמן. לא רק המלים של "פלסטיק ונוס" ביטאו תחושות של זעם וחוסר מוצא. המוסיקה של הלהקה היתה רועשת להחריד (מישהו שהיה באחת ההופעות שלה ונמלט באמצע מבטא מאז את המלה "ונוס" במלרע). "רצינו שזה יהיה כמה שיותר רועש כי זאת היתה זעקה מלאת כאב למשהו יותר שפוי", אומרת ברגמן. "לצערי המציאות של היום לא פחות מטורפת ואלימה, רק שעכשיו יש יותר דרכים דיגיטליות להתעלם ממנה", היא מוסיפה.

סם יקר

מה קורה היום עם חברי הלהקות? ישנן להקות שעדיין ממשיכות. נבו סבוראי מ"ישראל" הוא כבר סבא, אבל "ישראל" תמשיך לפעול עד שמדינת ישראל תשנה את מגילת העצמאות ותחליף את המלה "יהודי" ב"ישראלי". גם "סרטן השד" עדיין פעילה, בגלגול מעט שונה ובשם "ההם". להקות אחרות התפרקו אבל הכוחות העיקריים שלהן ממשיכים לעשות מוסיקה: אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס", חברי "נושאי המגבעת", חברי "3 ח'". בקרוב ייצא דיסק כפול ובו הדפסה מחודשת של האלבום ש"3 ח'" הוציאה בתחילת שנות ה-90 וכן חומרים מאוחרים יותר שמעולם לא ראו אור.

"פלסטיק ונוס" הפסיקה את פעילותה לפני יותר מעשר שנים, אחרי שגיטריסט הלהקה, יורם גור, נפגע קשה בתאונת דרכים. לפני כשלוש שנים מת מתופף הלהקה, דיאמונד. לברגמן יש להקה שאינה פעילה כעת, והיא מלמדת רוק בבית הספר הפתוח בחיפה ומשחקת (בשנה שעברה הופיעה בסדרת הטלוויזיה "להוציא את הכלב").

מבין חברי "מע"צ", היחיד שעוסק במוסיקה הוא הגיטריסט חזי דוידיאן. זיו לואיס הוא מנהל הרכש של הוצאת כנרת-זמורה ביתן. הבסיסטית אילנה צברי עוסקת בעיצוב אריחים. כמו "3 ח'", "נושאי המגבעת" ו"פלסטיק ונוס", אורך החיים של "מע"צ היה שש או שבע שנים. "כשאתה בלהקה", אומר לואיס, "אתה חי בשביל הרגעים שבהם אתה מנגן עם החברים שלך ופתאום יש ניצוץ. משהו טרנסצנדנטי. השלם גדול בהרבה מסכום חלקיו. זה כמו סם, הרגעים האלה. אתה מתמכר אליהם. אבל הם נדירים, והם גובים מחיר כבד. כשאתה צעיר אתה מוכן לשלם את המחיר הזה, אחר כך כבר לא".

העיתונאי שטיפח וכיסח

הסיפור של סצינת המוסיקה האלטרנטיווית בירושלים היה נותר עלום אלמלא היה לה מתעד מסור, נלהב ומוכשר. קראו לו יורם בר. במשך תשע שנים, מ-1985 ועד 1994, בר מילא את עמודי התרבות של המקומון "כל העיר" בכתבות וביקורות על הלהקות שתצלומיהן יופיעו בתערוכה ועל רבות אחרות. ב-1995 מת מסרטן, בן 29.

"הוא היה בעצמו פאנקיסט, תופף בלהקה, עשה מוהוק בשיער ושמע את כל הרעש הנוראי הזה", אומרת אמו של בר, מיכל, שניסתה לשווא להפוך את בנה לחובב מוסיקה קלאסית. בר שרץ ב"פרגוד", התחבר עם חברי הלהקות וכתב עליהם מתוך קרבה והזדהות עמוקות אך בטון ענייני ואירוני. "הוא גם טיפח וגם כיסח", אומרת מיכל בר.

בר חלם לחיות בהולנד ("במקום פתוח שאפשר לעשן בו חשיש בכיף", אומרת אמו), אבל נשאר בירושלים הסגורה. "הוא היה מהלך ברחובות בלילות, גבוה, קצת כפוף, קודר. השוטרים לא אהבו אותו. הם מיררו לו את החיים. כל הזמן חיפשו, ולפעמים גם מצאו", אומרת מיכל בר.

הוא חלה לראשונה בסרטן ב-1984, אך החלים והחל לעבוד ב"כל העיר". "ב-1994 המחלה התפרצה שוב, אבל ממש", אומרת אמו, "וכעבור שנה הוא נפטר". שנתיים אחרי מותו הוציאה המשפחה ספר ובו כתבות שלו, ולאחרונה הושלמה הכנתו של אתר אינטרנט ובו כל כתבות המוסיקה שלו. "לא אתר זיכרון", מדגישה מיכל בר. השקת האתר היתה אמורה להתרחש בד בבד עם פתיחת התערוכה "הוצלו מן התופת", אך היא מתעכבת מעט ותתקיים בקרוב.

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true