${m.global.stripData.hideElement}

 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זו משימה קשה, לאהוב ולהיאהב

כיצד מרגיש גבר שאשתו בגדה בו? בספרו "הייתי מאחוריך" עוסק הסופר הצרפתי ניקולא פארג בכנות ובאומץ בנושאים שסופרים-גברים נוטים להדחיק

תגובות

"הספר הזה הוא 100% אוטוביוגרפי, זה הסיפור האישי שלי", אומר הסופר הצרפתי ניקולא פארג על ספרו "הייתי מאחוריך" - מונולוג גברי ארוך ונוקב, שמרכז כל כך הרבה פתיחות וכנות, עד שהקוראים לא תמיד יודעים מה לעשות עמה ואיפה לתייק את המידע הרב שהוא מרעיף עליהם.

"הייתי מאחוריך" הוא ספרו החמישי של פארג (והראשון שלו המתורגם לעברית, בהוצאת בבל, בתרגום רמה איילון). במרכז הרומן גבר בשנות ה-30 לחייו, שנישואיו קורסים. הוא נמצא במצב נפשי איום: אשתו בגדה בו אחרי עשר שנות נישואים ושני ילדים משותפים, והוא אכול קנאה אובססיווית.

הוא מספר לקוראיו על חלקו בסיפור - זמן קצר קודם לכן הוא ניהל יחסים קצרים עם זמרת שחורה, ותיכנן לעזוב את הבית לטובתה. רגע אחרי שהתוודה בפני אשתו הוא שב והתחרט, אבל מאותו רגע הולכים חיי הנישואים שלהם ומידרדרים. בגידות, כעסים, אשמה, פחדים. לא הוא ולא אשתו מסוגלים להתאושש מהטראומה.

הוא מחליט לנסוע לסוף שבוע באיטליה, לבקר אצל אביו הנשוי בשנית. הוא יושב במסעדה, ראשו עדיין מלא במחשבות כואבות, ובסוף הארוחה מגיש לו המלצר כרטיס ביקור של המסעדה ומאחוריו מספר טלפון. איטלקייה צעירה שישבה מאחוריו השאירה לו את מספר הטלפון שלה.

גיבור הרומן, גבר יפה תואר שמורגל בחיזור נשי אבל מגדיר את עצמו כטיפוס נאמן, לא מתכנן להתקשר אליה, אבל בסופו של דבר יוצר קשר. מכאן הוא מתגלגל למערכת יחסים כפולה, האחת וירטואלית למחצה ומתנהלת מעבר לים (הגיבור חי בטאנאמבו שבמדגסקר), השנייה מתנהלת בביתו - נישואים שיש בהם יחסי תלות והתעללות, הגובלים בסאדו-מאזוכיזם, כשהצד הגברי הוא הצד המאזוכיסטי בסיפור. במשך הקריאה לומדים הקוראים פרט נוסף, קטן אך חשוב: גיבור הרומן נשוי לאשה שחורה.

ספרו של פארג עורר בצרפת עניין רב. הסופר פיליפ סולרס גמר עליו את ההלל, כשכתב כי פארג מיטיב לתאר את מלחמת המינים ואת הניכור הגברי של ימינו. הספר אף זכה בפרס ולנטיין לרומן האהבה הטוב ביותר לשנת 2007.

בראיון טלפוני מפאריס, פארג מדבר בפתיחות מקסימלית, בכנות ובישירות. הוא עונה על כל שאלה, גם על האישית ביותר, כאילו ציפה לה. הוא לא חושש להיחשף, ולעתים נדמה שהחשיפה הזאת עושה לו רק טוב, כאילו היתה חלק מתהליך הריפוי שלו.

חולק נטל

פארג נולד ב-1972. בילדותו חי עם משפחתו בקאמרון, לבנון וקורסיקה; אביו היה דמוגרף שנסע הרבה בעולם. בבגרותו חי שנתיים באינדונזיה ועוד ארבע שנים במדגסקר ("זה כמו וירוס שחטפתי בילדות, לחיות הרבה בחו"ל", הוא אומר). הוא למד ספרות בסורבון ועבד כלקטור בהוצאת גלימאר.

אשתו לשעבר נולדה וגדלה בקונגו, ויש להם שני ילדים משותפים, בני 11 ו-7. כיום הוא חי בצרפת עם בת זוג, וחושב לחיות תקופה מסוימת בחו"ל - הוא עדיין שוקל היכן. בפברואר הוא עתיד לבקר ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים.

פארג מספר שכתיבת הספר היתה תרפויטית בעבורו. "התחלתי לכתוב אותו בסוף האירועים המתוארים, וזו היתה דרך בשבילי לצאת מתוך הסיפור", הוא אומר. "לכתיבה היו שתי מטרות: האחת להעביר את הסיפור האישי שלי לרומן, כי אני סופר, והשנייה היתה להרגיש טוב יותר, כי הסיפור היה כבד מכדי שאשא אותו בתוכי לבד".

לא חששת מהחשיפה?

"קודם כל חששתי מתגובתה של אשתי לשעבר, חששתי להכאיב לה כי כבר היינו פרודים באותו זמן, וחששתי שבקריאת הספר הזה היא אפילו תשנא אותי יותר. גם חששתי להרגיש עירום מול אנשים. אבל זו היתה הבחירה שלי בסופו של דבר. שקלתי לא לפרסם את הספר מיד, אלא בעוד כמה שנים, אבל החלטתי ללכת עם זה עד הסוף".

פארג כתב מונולוג שמאפשר גם לקוראות הנשים לשוטט בתודעה הגברית וללמוד עליה דבר או שניים. הוא נוגע - באומץ לב, יש לציין - בנושאים וברגישויות שסופרים-גברים נוטים שלא לגעת בהם. למשל, בחוויות של השפלה, בתחושות של גבריות רמוסה עד עפר, ואפילו בהשפעתה של בגידה נשית על התפקוד המיני של הגבר.

קיבלת החלטה מודעת לכתוב בלי העמדת פנים.

"בדיוק, וזה היה אתגר גדול למדי להיות כן לגמרי, גם אם אתה צריך לספר דברים רעים על עצמך. לא רציתי לנסות להציג את עצמי יפה בספר. רציתי להיות כן קודם כל כלפי עצמי, וגם כלפי האנשים המעורבים בסיפור. לכן לא היססתי להגיד דברים שגברים בדרך כלל לא אומרים על עצמם".

עברת פסיכותרפיה?

"מעולם לא חשבתי לעשות את זה, אבל אשתי לשעבר הכריחה אותי אז לעבור טיפול. היא אמרה שאם לא אלך, היא תעזוב אותי. כשחושבים על זה, זו דרך מוטעית להתחיל טיפול, הרי זו חייבת להיות החלטה עצמאית שלך. אבל באותה תקופה רציתי שהקשר אתה יימשך, אז הלכתי. חיינו במדגסקר והאופציה של פסיכואנליזה כמעט שלא קיימת שם, אז מצאתי מטפל בפאריס, והייתי צריך להתקשר אליו פעמיים בשבוע לשיחות של 45 דקות".

זה עזר?

"לא ממש. יש אנשים שצריכים את זה כדי להיכנס פנימה ולהתמודד עם הפחדים שלהם, אבל אני הייתי מודע מדי לסיטואציה, אז זה היה יותר כמו משחק בשבילי. לא ממש האמנתי בזה".

איך אתה מסביר את הסבל שנגרם לך במערכת היחסים הזאת?

"זו שאלה של רגישות. יש גברים שלא אכפת להם מה הנשים שלהם חושבות עליהם, ויש כאלה שאובססיוויים לגבי זה. אני כנראה מהסוג השני. כתיבת הספר הזה היתה דרך בשבילי לנסות להיות פחות רגיש לכל הדברים האלה, שמהם מורכבים החיים. אם אתה נבגד מינית על ידי מישהו, הרי זה קורה כמעט בכל מערכת יחסים. למה הרגשתי כל כך נורא? למה לא יכולתי להיות חזק מול אשתי, כמו שגברים אחרים יכולים? מה עשה אותי כל כך חלש? האם זה מכיוון שאני פחדן, או שכיבדתי יתר על המידה את האדם שחייתי אתו? אלו השיחות שניהלתי עם עצמי".

מה זאת אהבה

הספר מציב סימן שאלה סביב המושג אהבה. "בסוף הספר עולה השאלה אם אני אוהב אותה, או שאני אוהב את הרעיון של אהבה", אומר פארג. "זו שאלה שמטרידה את כולם. אחרי שנים של נישואים הבנתי שהכרחתי את עצמי לאהוב את אשתי, יותר משאהבתי אותה באופן טבעי. במשך עשר שנים אתה שואל את עצמך, האם אני באמת אוהב אותה? האם היא באמת נועדה לי ואני לה? זה היה לפני חמש שנים. היום אני יודע שאם אתה באמת מתאהב, אתה לא שואל את עצמך יותר מדי שאלות על מה זאת אהבה. מערכת יחסים טובה היא כשאתה מרגיש עצמך בתוכה, בלי להעמיד פנים, בלי לנסות לרצות את הצד השני. האמת שזו משימה קשה, לאהוב ולהיאהב בו-זמנית".

ניקולא פארג: "חששתי להרגיש עירום מול אנשים" (תצלום: Basso Cannarsa / Opale)

פארג, אם להעיד על פי הספר, הוא הגבר המודרני הטיפוסי, שמודע לעצמו ויודע לדבר על רגשותיו. עם אילו בעיות לדעתו מתמודדת היום הגבריות החדשה? "בחברה המערבית של ימינו הכללים השתנו", הוא אומר. "הדרך להיות גבר היום היא לא הדרך שבה סבא שלי היה גבר. סבא שלי לא שאל את עצמו כל כך הרבה שאלות כמו שאני שואל את עצמי עכשיו. המהפכה הפמיניסטית השפיעה עלינו מאוד, אני גודלתי על ידי אבי, והוא לימד אותי לטפל בבית, לרחוץ כלים, להכין אוכל. כשהפכתי לאבא אלה דברים שבאו לי באופן טבעי, הייתי מסוגל להיות בו-בזמן גבר ולטפל בילדי כמו אמא. השוויון בין גברים לנשים שינה את החוזה, והיום קשה יותר לגברים להרגיש כמו גברים, במיוחד אם כל כך אכפת להם מה האשה שלהם חושבת ומה משמח אותה".

אחד הנושאים העולים בספר במובהק הוא המפגש בין תרבויות, והפערים ביניהן - לא רק בין התרבות הצרפתית לתרבות האיטלקית, אלא גם בין לבנים לשחורים. "אשתי לשעבר היתה שחורה והיינו נשואים עשר שנים", הוא מספר. "מעבר לאהבה היתה הבעיה התרבותית. זו אשליה לחשוב שזה לא משנה אם אתה לבן או שחור, וזו עוד יותר אשליה בזוגיות".

איך הפער הזה בא לביטוי בזוגיות?

"אתה מרגיש את זה כל יום כשאתה מתעורר בבוקר והאדם שמולך לא באותו צבע כמו שלך. אני לא שופט אנשים לפי הצבע שלהם, אבל נמשכתי לאשתי לשעבר גם מכיוון שהיתה שחורה. אנחנו לא לגמרי תמימים בעניין הזה.

"וגם עניין ההשכלה הפריד בינינו. לא היתה לנו אותה רמת השכלה. כשאתה חי במדינה כמו צרפת ואתה שחור, המציאות שלך שונה לגמרי מזה של צרפתי לבן. תפישת המציאות שלכם שונה. ככה זה בחיי היום-יום, אז כשאתה נשוי למישהו כל כך שונה ממך זה עוד יותר מורגש".

אבל פארג לא אמר נואש על מערכות יחסים שיש בהם הבדלי תרבות. בת זוגו היום היא אשה שחורה. "אני אוהב אנשים שונים ממני", הוא מסביר, "מארצות אחרות, מתרבויות אחרות, מצבעים אחרים. אני אוהב להיאהב על ידי אנשים שלא באים מהתרבות שלי, זה נותן כל כך הרבה. הילדים שלי הם חצי שחורים וחצי לבנים, והחברה שלי היום היא שחורה. אני מרגיש צורך לשבור את כבלי התרבות שלי".

אולי זה נובע מחוסר נוחות מהתרבות שממנה אתה בא?

"זה נכון. אני מכיר היטב את ארצי ואת תרבותה, אבל לא מזהה את עצמי אתה. ביליתי הרבה שנים בחו"ל. אני חושב על הביקור בישראל ואני נרגש לגלות ארץ שאני לא מכיר. אני תמיד מנסה להרכיב את ההתנסויות החדשות שלי עם חיי היום-יום. אני לא משוגע על התרבות הצרפתית המודרנית. אין לנו היום סופרים חשובים במיוחד או קולנוענים חשובים, אנחנו לא משפיעים כמו שהיינו לפני 100 שנה, אנחנו רק מעתיקים מאחרים, בעיקר מהתרבות האמריקאית. אני באמת חושב שצרפת סובלת ממשבר של זהות תרבותית. נכון, יש לנו היסטוריה, ויש לנו זהות תרבותית, רק שאנחנו לא יודעים איך לתת לה ביטוי".

*#