קיר אמן: שי יחזקאלי

"סטודנטים בתואר השני של בצלאל הפכו לכאורה לאופציה הראשונה של הגלריות", אומר יחזקאלי. "זה כבר נהיה תקן. אתה צריך לעבור את התואר השני כדי להיות אמן פרופר"

דנה גילרמן | תצלומים: טלי שני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דנה גילרמן | תצלומים: טלי שני

האמן שי יחזקאלי חולק דירה עם שותפה בלב תל אביב, לכן חלק גדול מהעבודות שברשותו נמצאות בחדר השינה ("וגם כי אני אוהב אותן לידי"). יחזקאלי הוא בוגר מחזור 2006 בבצלאל, אותו מחזור שהציג את תערוכת הגמר המפורסמת בטרמינל של נתב"ג. התערוכה עשתה אז הרבה רעש ומשכה אלפי מבקרים, אבל מתברר שהאמנים יצאו קצת פחות מרוצים. יחזקאלי מכנה אותה פיאסקו, כישלון חרוץ. "אני מתכוון מבחינת איך שהדברים נבלעו שם", הוא אומר. "מצד אחד היתה חשיפה שלכאורה היתה אמורה להיות לטובתנו, אבל ברוב המקרים העבודות פשוט לא התאימו לחלל".

יחזקאלי מציין דבר מעניין נוסף: אף אחד מהאמנים המוכשרים במחזור שלו לא החל לעבוד עם גלריה מיד עם תום לימודיו (חוץ מאלכסנדרה צוקרמן שהחלה לעבוד עם גלריה נגא). איך הוא מסביר את זה?

"אני חושב שסטודנטים בתואר השני של בצלאל הפכו לכאורה לאופציה הראשונה של הגלריות", הוא אומר. "זה כבר נהיה תקן, כמו בחו"ל. אתה צריך לעבור את התואר השני כדי להיות אמן פרופר".

זו גם הסיבה שהלכת ללימודי התואר השני?

"הלכתי כי היה לי חסר דיאלוג עם אמנים אחרים. מבחינה כלכלית זה משתלם כי הם מאפשרים לכל אמן סטודיו, וגם מבחינת ההתברגות בשדה, אף על פי שאני לא מרגיש שנחסך ממני משהו. השתתפתי בהרבה תערוכות מאז סיום הלימודים".

לא קשה לאמן צעיר לעבוד ללא גלריה שתטפח אותו ותעניק לו ביטחון?

"יש בזה חוסר ביטחון, אבל גם לומדים מזה המון. זה נראה לי יותר בריא מהוודאות לכאורה של להיות חלק מגלריה. אני חושב שאם הייתי עובד ישר עם גלריה הייתי יכול להגיע למקום שהרבה אמנים צעירים הגיעו אליו, מקום של שבר".

למה אתה מתכוון?

"יש לי חברים שמיד לאחר הלימודים התחילו לעבוד עם גלריה. באיזשהו שלב לא ממש הציגו אותם או לא הצליחו למכור אותם, הם עזבו ופתאום הם מצאו את עצמם במצב קשה: הם הגיעו מהר מדי למקום הנוח הזה, שכל אמן מפנטז עליו, ומשם הם היו צריכים לחזור לנקודת ההתחלה".

על הקירות בחדר השינה ובסלון תלויות עבודות שהחליף עם חברים, מרביתם בני גילו. יוצא דופן הוא הרישום המשעשע שקיבל מיואב אפרתי, שאינו שייך לדור שלו. "הוא ראה רישום שלי שמוצג עכשיו בגלריה שי אריה, החליט שהוא רוצה אותו, והכין לי רישום בתמורה", אומר יחזקאלי. "סיכמנו שאם העבודה לא תימכר בתערוכה הוא יקבל אותה, ואם כן - הוא יקבל עבודה אחרת במקום". מתחתיו תבליט מפלסטיק של במבי שקנה בחנות של הכל בדולר ("רציתי סוג של גיל שני").

על הקיר שליד תלויים זה לצד זה ציור של אריאל קליינר ("הוא רצה לתערוכת גמר שלו שאני אצייר לו ציור, אמרתי לו שאני רוצה בתמורה עבודה. זה היה הדיל"). בסמוך לו תלויים שני ציורים שחברים מצאו והביאו לו, "חברים יודעים שאני אוהב ציורים שמוצאים ברחוב", וציור של מאיה בלוך, שהחלה את דרכה כאסיסטנטית של ציבי גבע, ללא הכשרה ממסדית. "עשיתי אתה החלפות ממש בהתחלה. היא התביישה להראות את הציורים שלה, אפילו לא הראתה אותם לציבי. אני חושב שהיא אמנית ממש טובה".

בחדר השינה מקבץ ציורים ותצלומים, כולם ממוסגרים במסגרת אחידה, זולה, של איקאה: מעל הרמקול תצלום של אריאל קן, "בעיני, הוא הצלם הצעיר הכי מעניין", לידו ציור של אבי סבח ("אני עדיין חייב לו עבודה בתמורה"), על הרמקול פסל של אפרת קדם, "טבע דומם בשקל עשרים" וציור של יחזקאלי בשחור-לבן, "חדר האוכל של גבעת ברנר", שמזכיר יותר מכל מחנה השמדה ("בדיוק, את אמרת את זה").

מעל המיטה ציור של גליה פסטרנק, "מהעבודות שאני בוהה בהן הרבה כשאני במיטה", ציור של ג'וסטין פרנק מ-27', של רועי רוזן, וציור מינימליסטי של עץ על דיקט של רוני קרני, "זה מתקשר למה שמעניין אותי באמנות, ההתכתבות של אמנים צעירים עם האמנות הישראלית", הוא אומר. "אני תופש את העבודה הזאת כמעין גרסה נשית למאצ'ו של רפי לביא, אם כי רוב העבודות של רוני באמת מזכירות את הנרי שלזניאק".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ