אהד פישוף כן חברה

"MEMO" של אהד פישוף ב"ארט TLV" היא לא פחות מהופעת פופ מצוינת

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

מישהי בקהל, שנכחה מן הסתם בהופעות של "נושאי המגבעת" בגלגולה הראשון, אמרה שזה מרגש לראות את אהד פישוף וישי אדר על אותה במה אחרי כל כך הרבה שנים. בשביל מי שהיה שם כש"נושאי המגבעת" התחילו, היה בהופעה של "בני המה", ההרכב החדש של פישוף ואדר, ממד בלתי נמנע של חזרה לשנות ה-80 (על אחת כמה וכמה כשפישוף שר שיר ישן, "האלוהים שלי עייף").

אבל האמת היא שהממד הזה היה זניח, ואפילו עמד בניגוד למהותה של ההופעה. לא רק שהמוסיקה של "בני המה" לא היתה זקוקה לשום חיזוק מן העבר כדי לסחוף; לא רק שהיא עמדה (או ליתר דיוק רקדה) בזכות עצמה; אלא שהפשטות, הקצביות וחדוות הפופ שהיא הפגינה השילו מעליה את המטען ההיסטורי המכביד ושיוו לה איכות של עשייה ראשונית.

לרגע אפילו התגנבה לה המחשבה שאילו באמצע שנות ה-80 היו בידי פישוף ואדר האמצעים הטכנולוגיים המתאימים, כך היתה נשמעת (בקווים כלליים) המוסיקה שהם היו עושים אז, בגיל 16, ברווח שבין תקליט של "דפש מוד" לתקליט של "קראפטוורק".

אהד פישוף (מאחור: ישי אדר). הופעת פופ מצוינת על אף ההקשר האמנותי גבה המצח. (תצלום: שרון וידן)

ההופעה הקצרה של "בני המה" היתה חלק מהמופע "MEMO" של פישוף, שהיה בעצמו חלק מאירוע האמנות "ארט TLV". ל"MEMO" היה גם צד חזותי (בדמות עבודות של אמנים פלסטיים), אבל העיקר היה ההופעות. המופע התחיל בשיר של אורי קצנשטיין, שישב בנחת על אחד מקירות החלל, בגובה של כמה מטרים מהרצפה. המיקום הזה היה מוזר רק עד לרגע שבו קצנשטיין פתח את הפה והחל לשיר בקול גבוה ודקיק, ההיפך הגמור מגופו הכבד של האמן-זמר. כשהשיר הסתיים תשומת הלב עברה למקום אחר בחלל, שבו אורי ליכטיק ניגן סולו תופים מלהיב של כעשר דקות, שעמוד השדרה שלו היה ביט מרובע ורפטטיווי של מוסיקת מועדונים. בין השיר המרחף והעדין של קצנשטיין לבין הביט הארצי והקשוח של ליכטיק לא היה שום קשר, אבל שני הדחפים המנוגדים האלה מצאו את דרכם למנה העיקרית, ההופעה של "בני המה".

הזיכרון הכי ברור שנותר ממנה ויזואלי. אדר עומד מאחור, זקוף וקפוא כחייל סינתי-פופ נאמן, ומכה עם מקלות תיפוף על כלי אלקטרוני שהוא שעטנז בין תופים לסינתסייזר. פישוף עומד בחזית, מזיז את גופו בחופשיות ונראה כמו שרקדנים נראים כשהם רוקדים במועדון (משהו כמו "אנחנו שולטים כל כך טוב בגוף שלנו, שאנחנו יכולים להרשות לו לאבד שליטה ולהגיב בצורה הכי אינסטינקטיווית למוסיקה"). מדי פעם פישוף לקח מכשיר אלקטרוני מהבהב, שנראה כמו מגאפון קטן או כמו מנורה, הצמיד אותו לגוף וחולל רעשי רקע שונים ומשונים, שהצטרפו לטקסטים המפורקים (מלה-הפסקה-מלה-הפסקה, או: הברה-הפסקה-הברה-הפסקה), למקצבים המרקידים וללחנים ששילבו בין מינימליזם לדרמה. התוצאה, על אף ההקשר האמנותי גבה המצח, לא נשמעה כמו הופעה שמהרהרת על מהות הפופ, אלא כמו הופעת פופ. מצוינת.

היא הגיעה לשיא בביצוע מחשמל ל"האלוהים שלי עייף" (שבו, לא להאמין, פישוף הניע את ראשו כאחרון הרוקרים), ואז איבדה קצת מומנטום בשיר החמישי, שהתגלה כשיר האחרון. כל העסק נמשך חצי שעה בלבד. אפשר להבין את פישוף ואדר. זאת היתה הפעם השלישית באותו ערב שהם העלו את ההופעה, והפעם ה-12 (והאחרונה) בארבעה ימי הופעות, כפי שפישוף ציין בסוף, בסיפוק לא מוסתר. יש לקוות שהמרתון המתיש הזה לא הוציא לשני המוסיקאים את החשק להריץ את ההופעה עוד פעמים רבות, ואם אפשר - בגרסה מורחבת.

"MEMO" של אהד פישוף. מופע במסגרת אירוע האמנות "ארט VLT". 28.9

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ