אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחוזת תזזית

הדה אורן, מחלוצות הפרינג' במחול בישראל, יצרה מחול הומוריסטי, לא דרמטי, אוונגרדי.

תגובות

הדה אורן, שמתה לפני כחודש בקיבוצה, אשדות יעקב איחוד, היתה הכוריאוגרפית הבולטת של התנועה הקיבוצית ומחלוצות הפרינג' במחול בישראל. היא מתה בת 73 במחלת ניוון שרירים. שיא פעילותה היתה בשנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80. היא היתה כוריאוגרפית הבית של להקת המחול הקיבוצית בשנותיה הראשונות ויצרה ללהקה 15 ריקודים. רובם התקבלו באהדה על ידי המבקרים, שציינו את השפה המקורית ואת ההומור שייחדו אותם.

אורן למדה מחול, בין השאר, אצל מירה ינואר, חברת קיבוצה, שעלתה מגרמניה ולימדה בהשפעת הכוריאוגרף רודולף לאבאן, אצל גרטרוד קראוס, ובפאריס - בבית הספר הגבוה ללימודי כוריאוגרפיה. לימים נמנתה עם צוות הכוריאוגרפים הראשון שיצר ללהקת המחול הקיבוצית. בתוכנית הראשונה של הלהקה בקיבוץ יגור ב-1970 יצרה את המחול "חלום", שיצא נגד הלחץ הקבוצתי על האינדיווידואל. לתוכנית השנייה יצרה את "נעים להכיר גברת פרח" (1972). המחול היה ללהיט ואורן היתה לכוריאוגרפית המבטיחה של הלהקה. זה היה מחול הומוריסטי, נטול דרמטיות שאיפיינה את התקופה. נקודת המוצא שלו היא שני שלומיאלים, גבר ואשה, המהלכים כשיכורים. השפה התנועתית מתפתחת מתוך המקריות של היתקלותם זה בזה.

ב-1974 נסעה אורן לארצות הברית ולמדה במשך שנה אצל אלווין ניקולאיס, מאבות האוונגרד האמריקאי במחול של שנות ה-60 וה-70. בישראל היתה מרתה גרהם כוכב עליון באותן שנים, ופעילות המחול התרכזה בלהקות הגדולות, בת שבע ובת דור, שהציגו רפרטואר של המיינסטרים. בשובה לארץ מצאה אורן בכותבת שורות אלו רקדנית המוכנה להסתכן בעבודה ניסיונית ויצרה בעבורי כמה ריקודים לרסיטלים שהוצגו בסוף שנות ה-70. אחר כך יצרה תוכנית ושמה "קול ומחול" שהיה בה שילוב נועז של מחול ושירה חיה על הבמה. היא גם יצרה ללהקת "בת שבע 2" בשנים שעדיין היתה תקווה שזו תהיה להקת מחול ניסיונית.

ללהקת המחול הקיבוצית יצרה אורן את "הפרטים המצטרפים" (1976), שכמו רוב עבודותיה, נוצרה בהשפעת ניקולאיס ועסקה בחלקי גוף "מדברים". יצירות בולטות נוספות הן הדואט "הרהור בקו שבור" (1978), "דירה להשכיר" ו"השלמה" (שתיהן מ-1982), שבו יריעת בד ענק מכסה את כל הבמה וחוטים סמויים מחברים בין התקרה לחלקים של שמלה. בהשפעת ניקולאיס נהגה אורן לעטוף את הרקדנים בבדים של סטרץ'; כשאלה נעו הם יצרו מעין פסלים נעים מופשטים. במחול זה החצאית מתרוממת בהדרגה ונוצרות גבעות של בד הנהפכות לחומות ענקיות. הרקדנית שבמרכז יוצאת למאבק הישרדות אך לבסוף נשארת לכודה במרכז הבד. שאר היריעה מורמת לתקרה, מכסה את ראשה ומשאיר רק את פלג הגוף התחתון חשוף.

עם השנים החל לבלוט בלהקת המחול הקיבוצית רמי באר, תלמידה של יהודית ארנון, המנהלת האמנותית של הלהקה. אורן היתה נוסעת באוטובוסים מקיבוצה לעבוד בגעתון, בחיפה, בתל אביב ובירושלים, שם יצרה את "הצחוק המר" (1985) לקבוצת המחול "אנסמבל ירושלים". בנוסף לכך השקיעה בחינוך. מ-1975 ניהלה את האולפן האזורי למחול בעמק הירדן. היא לא היתה אשה שקל לעבוד אתה. היא היתה אחוזת תזזית ולהט, לעתים הצליפה ברקדנים, אבל מול עיניה עמדה תמיד השאיפה לאמנות ולמצוינות.

היא ראתה איך מפת המחול בישראל משתנה והמשיכה לחפש אפיקים חדשים לפעילותה ככוריאוגרפית. היא יצרה קשר עם זוג העולים מרינה וולדימיר פילק שהתגוררו בנצרת ויצרה להם ריקודים, בהם "סיזיפוס" (1995). אלא שהאופנות האמנותיות במחול השתנו. עבודותיה, שפעם נחשבו אוונגרדיות, נראו פתאום מיושנות. אבל טעמה האמנותי המעולה ניכר בהן לכל אורך הדרך.

*#