נעם בן זאב. תצלום: תומר אפלבאום
נעם בן זאב. תצלום: תומר אפלבאום

ב-1961 בא מנצח אורח צעיר להופעת בכורה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, כוכב בינלאומי שרק שנים ספורות קודם לכן השלים את לימודיו באקדמיה למוסיקה בווינה: זובין מהטה. גילו היה כגיל התזמורת - שניהם נולדו 25 שנה קודם לכן, הוא במומבאי שבהודו, היא בארץ ישראל אחרי שנגניה הגיעו הנה באונייה, פליטים מאירופה השוקעת.

התזמורת התאהבה במהטה, כעבור כשמונה שנים מינתה אותו למנהל המוסיקלי שלה, וב-1981 הוא זכה להארכת המינוי - לכל החיים. כמעט חצי מאה איפוא צמודים מהטה - היום דמות בכירה בנוף המוסיקלי הבינלאומי - והתזמורת הפילהרמונית, בקדנציה שהופכת להיות אחת הארוכות אי פעם בתולדות התזמורות הסימפוניות בעולם. מאז הקונצרט הראשון ביחד לא נפרדו, ומהטה נהפך לישראלי לכל דבר: ב-1991 אף הוכרז חתן פרס ישראל.

אבל מולדתו של מהטה היא הודו, הוא מסור לה, ובימים אלה הוא שם עם התזמורת. "אנחנו מעלים את המיני-פסטיבל המוסיקלי האמיתי הראשון במומבאי", הוא מספר לפני הנסיעה בשיחה בסוויטה העומדת לרשותו במלון הילטון בתל אביב, "חמישה קונצרטים, ארבעה של הפילהרמונית הישראלית, אחד רסיטל של פנחס צוקרמן ואשתו (הצ'לנית הקנדית אמנדה פורסייט); ובין המשתתפים יהיה פלסידו דומינגו - אירגנתי בשבילו ובשביל הסופרן ברברה פריטולי והתזמורת קונצרט באיצטדיון הקריקט של מומבאי, שם גדלתי".

הבעה אינטימית עולה על פניו של מהטה כשהוא מדבר על קריקט, "הספורט שלו", כדבריו, בעיקר בהקשר מומבאי: "בילדותי הייתי הולך למשחקים באיצטדיון עם אבי, שהיה שחקן מצוין".

וגם אתה שיחקת?

"התחלתי באוניברסיטה, שם למדתי רפואה, אבל הפסקתי כי נסעתי אחרי שני סמסטרים ללימודי מוסיקה בווינה".

אביו של מהטה, מהלי, היה לא רק שחקן קריקט אלא בעיקר מנצח ומורה, ואחד החלוצים בייסוד תשתית של מוסיקה קלאסית בהודו. "מטרת הפסטיבל היא גיוס כסף לבית ספר מוסיקה על שם אבי", אומר מהטה. "יש 17 מיליון אנשים במומבאי, אבל רק כמה אלפים שאוהבים מוסיקה קלאסית. האולמות בעיר תמיד מלאים כשיש קונצרטים, אבל אין בזה די: הכוונה שלי היא להעמיק את החינוך המוסיקלי.

"הכל עניין של תקציב", הוא ממשיך, "הממשלה מקצצת בתקציב התרבות, ולהודים אין מסורת של תמיכה באמצעות תרומות פרטיות. לבני עמי הפרסים דווקא יש, ובעיר הרבה מוסדות כמו בתי ספר ובתי חולים שנבנו כתרומה על ידי הקהילה הפרסית, והם גם נותנים את שירותיהם בחינם; אבל זה קשה יותר ויותר, כי אין גם הכרה בתרומות מצד הממשלה. מה רייגן עשה בזמנו בארצות הברית? ביטל לגמרי את תקציבי התרבות של המדינה, אמנם, אבל הכין תוכנית חלופית שלפיה תרומה פרטית מוכרת באופן נדיב על ידי מס הכנסה. בהודו, כמו בישראל, באיטליה, באנגליה - זה לא כך".

בית הספר על שם אביו עוד לא נבנה, אבל "קרן מהלי מהטה" פועלת במומבאי ותומכת בכמה מאות ילדים שלומדים מוסיקה: "אבל לא מדובר בתשתית של חינוך מוסיקלי, בוודאי לא של לימודי כלי תזמורתי", אומר מהטה, "לומדים מקסימום כינור או פסנתר; כך שאני משתדל, ובלוח הזמנים הצפוף שלי אני עושה ותורם, אם כי אף פעם אין בכך די. גם כאן בארץ הייתי צריך לעשות הרבה יותר, גם כאן אנחנו עושים מעט מדי - למשל כדי להביא יהודים וערבים ביחד. הבעיה שההפקה של קונצרטים כאלה, אפילו שנעשים מכל הלב, עולה כסף, ואין לזה מימון במדינת ישראל.

"דניאל בארנבוים עושה הרבה בתחום זה", מוסיף מהטה, "אבל לו יש תמיכה של ממשלת ספרד ואנדלוסיה, שם יש חלום להחיות את תור הזהב שבו יהודים ומוסלמים חיו ביחד, משה בן מימון ואבן גבירול יחד עם גדולי התרבות המוסלמי שלפני הכיבוש הנוצרי. כאן - פחות".

תצלום: תומר אפלבאום

התזמורת הפילהרמונית הישראלית יצאה עתה בפרסום על תוכניתה לעונה הבאה, וכרגיל זו מורכבת מהמיינסטרים של הרפרטואר הקלאסי, רובו מבטהובן עד ברהמס, ובלי הרבה שמות חדשים נוצצים מהנוף המוסיקלי העולמי. "יש לך תוכנית חלופית? בבקשה", אומר מהטה נוכח הביקורת הקבועה על רוח הפילהרמונית, "אין תוכנית קונצרטים מושלמת. תארגן לי עכשיו שש תוכניות ואני מראה לך כמה חסר בכולן.

"ולמה לא באים?" הוא מוסיף, "לכל אחד הסיבות שלו. קיבלתי טלפון מפסנתרן בצמרת העולמית, דווקא יהודי, שאמר שהוא מסרב לבוא לישראל מסיבות פוליטיות. הוא מחרים. ומנצח הודיע לי שאם יבוא, אשתו תתגרש ממנו. ויש כאלה שהשכר שלהם עצום, והקירבה לישראל לא אמיצה עד כדי כך שיבואו לשבועיים-שלושה בשביל אחד חלקי 25 השכר הרגיל שלהם, כמו המנצחים הגדולים ארנסט פון דוחנני וקורט מאזור שבאים באופן קבוע.

"התפקיד שלנו הוא לאזן בין המנצחים והכוכבים הפופולריים, שמושכים את הקהל הישראלי, לבין פנים חדשות שאנחנו מחויבים לחשוף", מוסיף מהטה. "הלמוט רילינג, פנחס צוקרמן, רפאל דה בורגוס, וגם הצ'לן היינריך שיף והפסנתרן מארי פראיה - אלה אמנים אהובים, מהצמרת העולמית. והפנים החדשות - גוסטבו דודאמל, למשל. מי גילה אותו? אנחנו. אבי שושני המנכ"ל רוקם קשרים אישיים, בהעדר אמצעים כספיים להביא אנשים. הוא נסע למשל לחתונה של דודאמל בדרום אמריקה. עכשיו גוסטאבו כבר כוכב גדול".

בין הפנים החדשות אף פעם אין ישראלים. למה?

"תמיד יש. בתפקידים באופרות, למשל".

אבל לא כסולנים או מנצחים בקונצרטים הכי חשובים.

"הוויכוח המר הוא על קהל - אם תביא ישראלים, הקהל לא יבוא. זו הדעה הרווחת".

דווקא בחגיגות ה-70 לתזמורת, הישראלים היחידים היו הפסנתרנים שי ווזנר וסלים עבוד אשקר, והקהל קיבל אותם בהתלהבות גאה.

"כן, אלה שבאו אהבו, אבל לא ברור איזה חלק הם מכלל המאזינים; ובכל מקרה, יש לנו ערוצים נוספים לתמיכה בישראלים צעירים", ממשיך מהטה, ומציין את בית הספר הגבוה בוכמן-מהטה, לשעבר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בתל אביב, שהנדבן יוסף בוכמן הצילה מסגירה: "הסטודנטים באים ומנגנים עם התזמורת, ואמנם לא מקבלים שכר, אבל אם אחד הנגנים חולה הם יכולים לקפוץ למלא מקום ואז כבר משלמים להם. זו התנסות חשובה מאוד - וגם הסולנים שלנו מלמדים שם. דיברנו על מיעוט תרומות - הנה יוסף בוכמן תורם חצי מיליון דולר כל שנה לבית הספר, והוא התחייב לכך לשנים רבות".

למה פחתו המנויים

חלק ממצוקת התזמורת, לדברי מהטה, נובעת מירידה במספר המנויים. למה פחתו מכירות המנויים לעומת מה שהיה פעם? "האם פעם היו 50 ערוצי לוויין בטלוויזיה?" עונה מהטה רטורית, "האם היו אי פעם תוכניות בידור וספורט כפי שיש עכשיו? לא. וזה בסדר, זו תחרות בריאה. לכן צריך אטרקציות. גימיקים. קונצרט בג'ינס, אינטרמצו בצהריים. צריך למשוך אנשים - אין ברירה".

גם באירופה זה כך?

"באיטליה - ודאי", עונה מהטה, שהוא גם המנהל המוסיקלי של תזמורת "מאג'ו מוזיקאלה" בפירנצה. "בפירנצה עבדנו חודש על ה'מייסטרזינגר מנירנברג' של ואגנר, ובאו 600 איש, תאר לך!" הוא סופק כפיים ואוחז בראשו בתנועת ייאוש, "והאופרה 'הטרויאנים' של ברליוז, אתה יודע אילו זמרים פנטסטים היו לנו? וגם לזה לא באו; אבל תן להם 'טרוויאטה' עם צוות בינוני ותראה איך האולם יתמלא תמיד. ובלונדון", הוא ממשיך בלהט, "ראית את עיתוני סוף השבוע שם? 'פייסטה ספרדית', 'מופע ראווה של צ'ייקובסקי' - גם הם מנסים להביא קהל".

ובגרמניה?

"באופרה של ברלין לא הכל מלא, אבל במינכן - כן", הוא מעיד על בית האופרה שבו הוא מכהן כמנהל מוסיקלי, "שם ממלאים את האולמות אפילו באופרות של הנצה מהמאה ה-20 ובאופרה של הנדל מהבארוק".

זובין מהטה, 1965: "אם תביא ישראלים, הקהל לא יבוא. זו הדעה הרווחת" (תצלום ארכיון: יעקב אגור)

גם לשיפוצים סביב היכל התרבות בתל אביב, בניית הכיכר והחניון, יש לדעת מהטה השפעה על הירידה במנויים: "השיפוצים מרפים את ידי הקהל. אנשים הפסיקו לבוא כי אין להם מקומות חניה. כשזה ייגמר המצב ישתפר מאוד - ואילו היה לנו אולם חדש, על אחת כמה וכמה. בלוס אנג'לס זה בדיוק מה שקרה. אולם של 1,800 מקומות - לא כמו 2,700 כמו שיש לנו כאן וצריכים גם למלאו וגם להתמודד עם האקוסטיקה שלו כל פעם מחדש. זה מה שאנחנו צריכים, והיינו ממלאים אותו". מהטה רומז בדבריו לתוכנית שלפיה אמור היה היכל התרבות לעבור שינוי רדיקלי, אך זו נפלה בגלל התנגדות ציבורית.

גם שיפוץ עולה כסף.

"קשה להאמין כמה כסף יש בארץ הזאת. בלי סוף. לא היתה לי בעיה להשיג 150 מיליון דולר לבניית האולם החדש, יש לי רשימה של אנשים שיכולים לממן את זה. ובה במידה הייתי יכול להשיג תורם שיממן 80 מיליון כדי שהאולם ייקרא על שמו - יש לא מעט אנשים כאן שזה סכום אפסי בשבילם".

כשהוריקן פוגע בהודו

ובין תל אביב ללוס אנג'לס, לפירנצה ולמינכן, נשאר מהטה נאמן למולדתו: "לא מזמן אנשי 'בוליווד' ביקשו שאעשה קונצרט גאלה לטובת תעשיית הסרטים. אמרתי להם, חצי שעה של מוסיקה אני מוכן - אבל רק רצינית. נעשה את זה בלאס וגאס עם התזמורת הסימפונית המקומית, שהיא בכלל לא רעה".

בוליווד מגיעה לאמריקה?

"הו, יש פופולריות עצומה לסרטים הודיים באמריקה, אנשי בוליווד מגיעים גם להוליווד. יש אוכלוסייה הודית שמספרה הולך וגדל במדינות צפון אמריקה. היו ספקטאקלים הודיים שמילאו את מדיסון סקוור גארדן.

"הודו ידועה מצד אחד בהתקדמות הטכנולוגית המואצת שלה ומצד שני בעוני הנורא", הוא ממשיך, "ל-60% מתושבי מומבאי אין מי שתייה טהורים, בעוד שבשנחאי למשל היחס הפוך. כמו שבהודו יש 30% יודעי קרוא וכתוב, ובסין 100%. במשטרים דמוקרטיים אי אפשר לכפות על האנשים דברים כמו שהסינים עושים - למשל להחריב שכונות שלמות של בתים כדי להרחיב את דרכי הגישה לאיצטדיון האולימפי. וכשהוריקן פוגע בחופי הודו, איש לא שומע על כך.

"אני שמח בשביל תושבי מיאמי שיכולים להתפנות מבעוד מועד, אבל כשאותו הוריקן מגיע להודו, אנשים פשוט יושבים על חוף הים ומתים - כל שנה. אין להם מכוניות כדי לברוח מהחוף אל תוך היבשת".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ