לא אוצרים באדום

השפעתם הגוברת של אספנים עשירים על שדה האמנות שינתה את עבודת האוצר ואת מעמד המוזיאון. בביקור בישראל מסבירה אלמה רואיז, אוצרת בכירה במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס, עד כמה צריך להיזהר ביחסים עם בעלי המאה

דנה גילרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה גילרמן

אלמה רואיז, אוצרת בכירה במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (MOCA), ביקרה בשבוע שעבר בישראל. היא אצרה את התערוכה "ממקום ואודות מקום: אמנות מלוס אנג'לס" במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב והעבירה סדנת אוצרת על מעמדו של האוצר העכשווי - נושא שנראה רלוונטי מתמיד. "לפי האיגוד האמריקאי של אוצרי מוזיאונים תפקידם של אוצרים הוא לקנות, לדאוג, להציג ולפרש עבודות אמנות", נכתב בתקציר הסדנה. "הקורס ידבר על הגדרות המקצוע היום, יבחן את האחריות של האוצרים לאוספים ולתערוכות ויעסוק בניגודי אינטרסים אפשריים".

השיחה עם רואיז, שהחלה את דרכה ב-MOCA לפני 24 שנים (ובהן שימשה בתפקידים שונים), מתמקדת בשינויים שחלו בשדה האמנות בעקבות השפעתם הגוברת של בעלי ההון. היא עצמה נותרה "אוצרת שמרנית", כהגדרתה, כזו שמאמינה שתפקיד האוצרות הוא בראש וראשונה "תפקיד חינוכי": "זה כמו להיות כומר או מורה", היא אומרת. "לאוצר יש הכוח לשנות חיים של אדם. אתה לוקח אמן צעיר ומציג אותו. אם הוא יצליח, חייו כבר לא יחזרו להיות כפי שהיו. זה קרה בקריירה שלי. אמנים שהצגתי נכנסו אחר כך לגלריות ומשם למוזיאונים. זה נהדר, אבל חשוב לאוצר להיות זהיר".

ומי לא זהיר?

"יש הרבה אוצרים צעירים שהולכים אחר האופנות והאספנים והמטוסים שלהם והבתים שלהם. אם אתה בוחר להיות אוצר כי אתה יכול לנסוע לוונציה כל שנתיים ולהשתתף במסיבות וארוחות ערב, אתה לא במקצוע הנכון. זה מפתה צעירים. זה מאפשר כניסה למקומות שלא היית מוזמן אליהם אחרת, והרי כולנו אנשים".

אלמה רואיז: "יש לי רגשות מעורבים בנוגע לאספנים שמקימים לעצמם מוזיאונים"

ספונסר, אבל לא בוס

הדומיננטיות של הכסף בעולם האמנות אכן שינתה את התנהלותו של האוצר, בייחוד את זו של האוצר המוזיאלי. אם בעבר הוא היה ספון בחלל הסגור - מטפל באוסף, מרחיב אותו, אוצר תערוכות הקשורות לו - כיום הוא צריך להתנהל כאיש יחסי ציבור: לדעת לקשור את הקשרים הנכונים עם אמנים, בעלי גלריות, אספנים, להצליח בגיוס כספים.

"היחסים עם האספן חשובים מאוד כי הוא הספונסר", אומרת רואיז. "האספן יכול לתרום עבודות לאוסף וליצור קשרים עם אמנים ותורמים אחרים, אתה צריך לבסס קשר ידידותי עם האספן".

אפשר לומר שמדובר בבוס חדש?

"לא, ממש לא, זה הגבול. לא משנה כמה הם חשובים ובעלי כוח, הם לא יכולים להגיד לך מה לעשות. אולי זה קורה במקומות מסוימים, אבל זה לא צריך לקרות. גם אם אתה מייעץ לאספן, זה נעשה לטובת המוסד שבו אתה עובד".

מייעץ במה?

"למשל, אספן יכול להתקשר אלי ולשאול אם אני מכירה אמן זה או אחר ואם אני יכולה לארגן לו ביקור סטודיו".

זה לא תפקידן של הגלריות?

כן, הם יכולים להשתמש בגלריות, אבל הם יודעים שאם עבדת עם האמן הזה, יש לך יחסים קרובים אתו והם יכולים להגיע אליו דרכך. ואז אני מדברת עם אנשי הגלריה, כדי שלא יהיו חשדנים, ואומרת להם שרוצים להכיר את האמן. הרווח הוא לא אישי אלא של המוסד. האספן קונה אמנות ואולי יום אחד היא תגיע למוזיאון. אני גם יכולה להתקשר לאספן ולהגיד לו שיש אמן שנראה לי מעניין וכדאי שהוא יראה את עבודתו. אולי גם להתקשר ולבקש שיקנה את העבודה לתערוכה".

אלה יחסים קרובים.

"כן. אבל מסוג היחסים שצריך לדעת איך לנהל. כי יש כללים אתיים שצריך לשמור וגבולות שאסור לעבור".

פעם אמנות, פעם טקסטיל

גם מעמדו של המוזיאון הושפע מנוכחותם הניכרת של בעלי ההון בשדה האמנות. "מוזיאונים כבר לא מובילים, כי אין להם הכסף לעשות את זה", אומרת רואיז. "הם לא יכולים להשיג את העבודה הטובה ביותר של האמן, כי לאספן יש הכסף והוא יכול לקנות ראשון".

והאמן לא מעוניין למכור את העבודה למוזיאון?

"חלקם כן, אבל הגלריות הרבה פעמים יעדיפו את האספן על פני המוזיאון. אנחנו נוכל לרכוש אותה רק אם הגלריה תחליט שהיא רוצה שהעבודה תגיע למוזיאון ותיתן לנו מחיר מיוחד.

"לדעתי, חשוב מאוד לאמן להיות באוסף של מוזיאון, שם הוא נהפך לחלק מההיסטוריה של האמנות. אספנים יכולים למכור את העבודה, או שהיא תימכר על ידי היורשים אחרי מותם. לפעמים הם יכולים לשנות את טעמם ולהגיד: 'אני אוסף אמנות עכשווית במשך 20 שנה. עכשיו נמאס לי, אני אעבור לאסוף טקסטיל' ואז הם מוכרים הכל. דבר נוסף שיכול לקרות, וראינו את זה קורה, שהם ירכשו המון עבודות של אמן מסוים ואחר כך יזרקו הכל לשוק. זה, כמובן, יכול להזיק מאוד לאותו אמן.

"יש אספנים טובים שמאוד מסורים לאמן, אבל יש אספנים אחרים שלא", היא מוסיפה. "האמן מוצא את עצמו בדילמה אם למכור את עבודתו לאוסף טוב ויציב או לאוסף שאולי לא יהיה פה מחר. אני חושבת שגלריות צריכות להבין את זה ולשתף פעולה עם מוזיאונים".

והטיעון שלך משכנע?

"כן. ופה זה קשור ליחסים שהאוצר מפתח עם האמן. כשאתה רוצה להשיג עבודה של אמן ואין לך הכסף, אתה יכול לנהל אתו משא ומתן. לפעמים אנחנו מבקשים ממנו לשמור את העבודה אצלו עד שנמצא מימון וזה יכול לקחת שנה שנתיים".

אבל גם טיעון זה מתחיל להיות לא רלוונטי בתקופה שאספנים פרטיים מקימים לעצמם מוזיאונים משלהם (בישראל מתעתד לעשות זאת איש העסקים והאספן יגאל אהובי). "יש לי רגשות מעורבים בנוגע לזה", אומרת רואיז. "אני מעדיפה שהאספן יתרום את האוסף שלו למוזיאון. הבעיה היא שמוזיאונים לא יכולים להתרחב, הרבה מהעבודות לא מוצגות או שהן מוצגות לעתים רחוקות ואז האספנים הופכים להיות חסרי סבלנות. זה חלק מהסיבה שהם מתחילים לבנות לעצמם את המוזיאון שלהם. יש דוגמאות מצוינות לאוספים שכאלה שהעשירו את הסצינה, ויש גם דוגמאות לא טובות, למשל של האספן צ'ארלס סאצ'י, שעשה הרבה מאוד שינויים עם האוסף שלו. הרבה אספנים לא יודעים כמה זה יקר להחזיק מוזיאון, וזו גם הסכנה: הם עלולים להקים מוזיאון ואחרי חמש שנים לגלות שזה בלתי אפשרי להחזיק בו".

זוהר חולף

אך לכל אלה יש גם צד חיובי. יש מעט מאוד משרות מוזיאליות בשדה, שתפוסות על ידי אנשים שמכהנים שנים רבות בתפקיד. התרחבותו של השוק הפרטי מספקת יותר מקומות עבודה וכך גם מגדילה את הביקוש לתפקיד. אפשר לראות זאת בפתיחתן של מגמות אוצרות רבות, שנועדו לענות על ביקוש שלא היה לפני כן. בוגרי הלימודים האלה הולכים לנהל גלריות מסחריות ולעתים גם מוזיאונים ואוספים פרטיים. רואיז מציינת כי לא מעט מאותם אוצרים שואפים בסופו של דבר להגיע למוזיאון, אך התנאים הלא מתגמלים גם יוצרים מגמה הפוכה: אוצרים מוזיאליים לא מעטים יוצאים לשוק הפרטי אחרי הרבה שנים, כדי להשתכר יותר.

"אוצר יכול לעבוד 25 שנה ולהרוויח מעט מאוד כסף", אומרת רואיז, "זו הסיבה שאמרתי בהתחלה שהבחירה באוצרת מחייבת רצינות. זה נכון שיש מסיבות, נוסעים הרבה, פוגשים הרבה אנשים עשירים. אבל העבודה עצמה והשכר הם תמיד סוג של הקרבה, כי בסופו של דבר, כשהזוהר הזה חולף, הדברים האלה לא שייכים לך. אתה רואה הרבה עושר סביבך אבל אתה לא עשיר, אתה זה שצריך לשלם את החשבונות שלך".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ