רוצה להיות פחות סמל

היא נחשבת לתובענית ושאפתנית, מסתייגת מתדמית סינדרלה שהודבקה לה וחובבת מותגים יוקרתיים, בלי להתנצל על כך. דיוקנה של ראשידה דאטי, שרת המשפטים הצרפתייה, המבקרת כעת בישראל

אבירמה גולן, פאריס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבירמה גולן, פאריס

הסתיו התחיל השנה מוקדם בפאריס. קר בחוץ, והנשים הממהרות ברחוב כבר עוטפות את צוואריהן בצעיפים חמים. בכיכר ואנדום, בין בניין האופרה המפואר לבין הקונקורד, לא רחוק מ"פאלה רויאל" המהודר, ניצבים ז'נדרמים במדים כחולים. בסוף המסדרון בקומה הראשונה, בקצה אולם רחב ידיים, מאחורי דלת כפולה הנפתחת אל עוד מסדרון, משתרעת הלשכה הענקית, המצויצת והמקושטת כמיטב המסורת המלכותית הצרפתית, ובקצה-קצה, מאחורי שולחן עץ ממורט, יושבת שומרת החותם, אשה דקת גו, יפה וחייכנית. כשהיא קמה, ניכר ההריון המדובר ביותר באירופה. היא מסרבת לחשוף את זהותו של האב. העיתונות, מצדה, רוחשת ניחושים.

לא במקרה הודבקו אל ראשידה דאטי - שרת המשפטים המוגדרת כך על פי המסורת, שהפקידה בידי השר את חותם המלך ואחר כך את חותם השליט העומד בראש הרפובליקה - חומרים מובהקים של סיפור אגדה. קשה להימנע מכך, כשהנשיא הכי בלתי צפוי של הרפובליקה, ניקולא סרקוזי, בן מהגרים נחוש ושופע כריזמה, ממנה את הדוברת שלו, שופטת ואשת עסקים לשעבר, לאחד התפקידים המרכזיים בממשלתו, כדי לבצע את הרפורמות החשובות לו ביותר, ולהעמיד כך במבחן לא רק את עצמה אלא גם אותו.

ראשידה דאטי בדרך לארוחת ערב עם שמעון פרס ובני הזוג ניקולא סרקוזי וקרלה ברוני, מארס 2008. (תצלומים: אימג' בנק / etty ImagesG, אי-פי ורויטרס)

עוד יותר קשה להימנע מכך כשהגברת שמדובר בה נולדה בשכונת עוני נידחת, והיא בת למהגרים קשי יום מהמגרב. והכי קשה להימנע מכך, כשהאשה הזאת, הצעירה יחסית - היא היתה בת 41 כשמונתה אשתקד ונראית צעירה בהרבה מבני ה-50 וה-55 כבדי הגוף וחמורי הסבר המקיפים אותה מכל עבר בפוליטיקה - יפה ואלגנטית כל כך, מקושרת היטב בחוגים הנחשקים ביותר בחברה, ולמרות סיפור חייה הקשה, הכולל משפחה של 12 ילדים והתייתמות מאמה בגיל צעיר, היא מקרינה אהבת חיים ושמחת חיים בלתי נדלים.

העיתונות הצרפתית קידמה, אם כן, את פניה של שרת המשפטים החדשה בחיבוק נרגש. צרפת, שמורגלת בהבדלי מעמדות ובמחסומים ברורים בין הרבעים הטובים של פאריס ובין הפרוורים, הרשתה לעצמה לרגע קט להרגיש ולהתנהג כמו אמריקה. גם לה היתה פתאום סינדרלה יפהפייה משלה.

אלא שהיה ברור שמי שהועלתה גבוה כל כך, תספוג מכה ברגע שייסדקו סביבה חומרי האגדה. על רקע הרפורמות שהיא מבצעת, ולנוכח היחס הצונן של בכירי מערכת המשפט כלפיה, ששים יריביה לדווח ש"סרקוזט" המופלאה אינה מושלמת: היא חסרת סבלנות (ויש אומרים קפריזית), תובענית, וקשה להחזיק מעמד לידה. הנה, הם אומרים, כמה מעוזריה כבר הספיקו לעזוב אותה בתוך תקופה קצרה.

ידידיה עונים על כך שהיא אכן קצרת רוח, אבל אנושית, שופעת חמימות והומור, ומי שעומד בקצב המשוגע שלה - מפיק מהעבודה במחיצתה סיפוק רב והנאה. היא שאפתנית עד כדי הגזמה, אומרים יריביה. על כך היא עצמה עונה בשיחה עם "הארץ" ביום חמישי, לפני בואה לביקור בישראל (שהחל ביום שישי ויימשך עד מחר): "רק כשמדברים על אשה, המלה ‘שאפתנית' נשמעת שלילית. בכלל, אי אפשר לצאת מזה: אם את לא שאפתנית, את עצלנית; אם את רצינית, אומרים שאת קשה; אם את צוחקת, את קלת דעת ורדודה".

תמונה אחת יותר מדי

ואולם, הביקורת על תפקודה מחווירה ממש לעומת העיסוק הקדחתני בחייה הפרטיים. העיתונות הצרפתית שומרת אמנם בקנאות על חייהם הפרטיים של הפוליטיקאים, אבל דומה שבשנים האחרונות, ובמיוחד מאז שסרקוזי נבחר לשלטון, חל שינוי גם בנורמה הזאת.

דווקא בכך העיתונות לא כל כך אשמה. סרקוזי עצמו, בחשיפה המסיווית של משברי נישואיו וגירושיו והתאהבותו ונישואיו, תרם לשינוי. ועם זאת, נדמה שנימת הדיבור שנוקטת העיתונות בבואה לדון בדאטי, כמו גם בסרקוזי, שונה מזו שמגויסת בדרך כלל לפוליטיקאים מהאליטה הישנה.

קשה שלא להבחין בפטרונות המסתננת אל בין השורות של הכתבות הדנות במלתחה של דאטי. היא אמנם מודה שאולי הצטלמה "תמונה אחת יותר מדי" בשמלה ורודה-אדומה של כריסטיאן דיור ועיצבנה את העיתונות, אבל כתבות הענק שהדביקו מחירים מדויקים לכל פריט לבוש שלה, ושאלו "איך היא משלמת בעבור כל הבגדים האלה", נראו מוגזמות. מעולם לא הציגו שאלה דומה לסגולן רויאל, שהתמודדה מול סרקוזי על הנשיאות, או לכל פוליטיקאית או אשת פוליטיקאי אחרת.

דאטי בתצלומים מאז כניסתה לתפקיד במאי אשתקד. (תצלומים: אימג' בנק / etty ImagesG, אי-פי ורויטרס)

נכון, גם אוהדיה של דאטי אומרים שהיא פיתחה טעם יקר ומשובח, ולא רק בבגדים - גם האירוח שלה מדוקדק ומהודר, ועלותו גבוהה - אבל רוח קלילה של צביעות מנשבת בתחקירים שנעשו עליה לאחרונה. "אני חושבת", אומרת על כך דאטי בחיוך, "שהם משוכנעים שביגוד מהסוג הזה לא באמת סביר על אשה כמוני".

בצרפת כסף היה תמיד מלה גסה. איש לא נשאל על מקור הכנסותיו, והמעמד העליון לא דיבר בפומבי מעולם על עלותם של הבתים, הטירות, הרהיטים, הסוסים הגזעיים או בתי הספר הפרטיים שאליהם הם שולחים את ילדיהם. פוליטיקאים בכירים מאוד בצרפת נחשדו במעורבות בעסקאות מפוקפקות ובהתעשרות מטאורית, וגם כשכמעט נתפסו, ידעו לדאוג לעצמם ולעתידם. פתאום בא נשיא חדש, רעשן וגאוותן, שאינו מסתיר את יחסיו עם בעלי ההון, ומקיף את עצמו בהם ובכוכבי תרבות ובידור הנהנים להתחכך בהם. עם כל אלה ידעה דאטי, שצמחה בעולם העסקים, לארוג רשת צפופה של קשרים מצוינים. וגם על כך מגנים אותה יריביה, כאילו הם עצמם הגיעו למעמדם הבכיר בדרכים אחרות. אבל כידוע, מה שמותר למי שנולד ברובע ה-16, אסור לילדי הפרוורים.

אולי משום כך נהרו פניה של דאטי לפני חודשים אחדים, כשזכתה בבחירות לראשות עיריית הרובע השביעי בפאריס (בצרפת אין מניעה משפטית ששר יכהן בראש רשות מקומית). כשהולבש עליה הסרט הכחול-לבן-אדום, נראתה נרגשת עד דמעות. "זה לא מובן מאליו", היא מסבירה. "יש הבדל גדול בין מינוי ובין בחירות. גם אם לא נבחרתי ב-100% מהקולות, היתה כאן הבעת אמון של הציבור, וזה חשוב, וזה נפלא". ידידיה מאשרים שהבחירה משמעותית בעבורה מאוד, אולי גם מפני שהרובע השביעי שמרני במיוחד. הבחירה ברווקה בת 42 ששמה ראשידה - שאמנם למדה בתיכון קתולי ומכריזה בגאווה שהיא "צרפתייה ממוצא צרפתי" אבל נולדה להורים מוסלמים בפרוורים - נראתה שם בלתי אפשרית.

אבל כשם שדאטי מסתייגת מסיפורי האגדות שנרקמו סביבה, כך היא ממאנת לחשוף התרגשויות. חבריה מספרים כי ב-14 ביולי אשתקד, שלושה חודשים לאחר שנכנסה ללשכה בכיכר ואנדום, היא ערכה קבלת פנים חגיגית, כנהוג, לכבוד יום הבסטיליה. בין כל המוזמנים הדורי הלבוש, חלקם בבגדי שרד עמוסי מדליות, ישב איש מבוגר, ביישן מעט, פועל בניין לשעבר מבורגונדי. דאטי, מספרים חבריה, ניגשה אליו וברכות אין-קץ, כמו ילדה קטנה, הציגה בפניו את הנוכחים והוא, אביה, התבונן בה גאה ונפעם.

"האשה הזאת", אמר סרקוזי כשמינה אותה, "היא סמל לכל ילד בצרפת". צרפת מאוהבת בסמלים, אבל מעדיפה לקבע את מיקומם החברתי. ילדי פרוורים יכולים להיות כוכבי כדורגל או זמרי רוק. שרים בכירים? זה לא מוגזם במקצת? כך או כך, דאטי מבקשת עכשיו להיות פחות סמל, יותר שרה של הרפובליקה ויותר משרתת נאמנה של הציבור. העיתונות, מצדה, מצאה בהריון, עניין נשי ומעורר נוסטלגיה משפחתית, הזדמנות לריכוך עמדות כלפיה.

עלי השלכת נגרפים ערימות-ערימות ברוח הקרה של תחילת הסתיו בפאריס, בדיוק כמו בשיר הישן של ז'ק פרוור, אך צרפת כבר אינה מכירה את פניה במראה. לפחות לא את פניה המיוחלים, שהשתקפו יפים וסטריליים כל כך בקולנוע של השנים האחרונות, בסרטים כמו "אמלי פולן", ולא את הגעגוע ל"צרפת העמוקה" והאבודה. יש אנשים לא מעטים שהשינוי מפחיד אותם. יש אחרים, והם רבים מאוד, שהוא נוסך בהם תקווה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ