הדנקנר שבפנים

אמנון דנקנר אומר שספרו החדש, ה-13 במספר, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", הוא במובן מסוים יצירתו הראשונה, מכיוון שהיא נכתבה ממעמקים, כמעט מעצמה. ראיון על אהבה, בגידה והכוח שבסליחה

שירי לב-ארי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי

יום אחרי שעזב את "מעריב", התיישב אמנון דנקנר אל המחשב כדי לכתוב. ספר. את הספר שניקר בראשו במשך כל השנה האחרונה שלו ב"מעריב". המלים יצאו ממנו במהירות ובשטף, נכתבו כמעט מעצמן. לפעמים היה הוא עצמו המום ממה שיצא, קורא בקול למירי אשתו (כלומר הגברת דנקנר) לבוא ולראות מה מתחולל בחדר העבודה. הוא לא ידע מה הולך לקרות בעוד שתי שורות. לפעמים חש כאב בגוף כשמשהו לא טוב קרה לגיבור שלו ונאלץ לקום ולהסתובב בבית עד שנרגע. בתוך חמישה חודשים השלים את הרומן "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", הרואה אור כעת בהוצאת אחוזת בית.

לא מעט ספרים פירסם דנקנר עד היום, אבל במובנים רבים זה הספר הראשון שלו שנכתב מהמעמקים. לא רק בגלל רוחב היריעה (560 עמודים). "קרה פה דבר משונה", הוא מספר. "בשנה האחרונה קפץ לי פתאום לראש בית שהכרתי בירושלים, מין בית חד-קומתי עם גג רעפים וגינה, מוקף גדר אבן. הוא היה סמוך למגרש שעליו היינו משחקים כדורגל, נחבא קצת, בבקעה ליד גן העצמאות, סמוך לבית הקברות המוסלמי ולבריכת ממילא. קיבלתי את הבית כנתון ולא התעניינתי בו, לא זכרתי אם גר שם מישהו.

"אבל פתאום הבית צץ ועלה במחשבותי וכאילו תבע ממני משהו. אמרתי לעצמי, טוב, נו, כשאני אגמור פה ב'מעריב' אני אשב לכתוב על הבית הזה, אמלא אותו באנשים ובחיים. התת-מודע הוא ארץ מאוד מסובכת. כל הספרים שלי עד עכשיו היו מעין שרטוטים והכנה לספר הזה. יש בו חיבור עם גרעין פנימי שלי. הספר הזה כולו נובע ממעמקי".

אהבתי את ההשפעה והתהילה

שש שנים כיהן דנקנר כעורך הראשי של "מעריב". בסוף 2007 פרש מהתפקיד. בשנים האלה עורר סביבו לא מעט רעש - בכלל, נראה שדנקנר לא נרתע מעימותים מתוקשרים ואולי אפילו קצת מחבב אותם (הוא מכחיש זאת נמרצות). אבל דנקנר לא מעוניין כעת להתייחס לימיו ב"מעריב" וגם לא לקריירה העיתונאית שלו בכלל. נראה שהוא קיבל החלטה מודעת ונחושה שלא לדבר על כך. "אני כבר לא עיתונאי", הוא ממהר להסביר, "נגמלתי מזה. היה לי מספיק".

אתה רציני?

"כן, באמת, תראי, הגעתי למיצוי הקריירה, ויש לי געגוע עז ועמוק לכתיבה הספרותית. מעכשיו אני רק כותב ספרים".

לא תחזור לעיתונות?

"לא, החלטתי לעזוב את העיתונות בכלל, לא רק את העריכה. הרי ביקשו ממני להישאר בעיתון ככותב ולא רציתי. ידעתי שאני הולך לכתוב ספר. זה הספר היחיד שכתבתי במנותק מעולם העיתונות. העבודה העיתונאית - אני לא מזלזל בה, אבל כשאתה כותב ספר, היא מזהמת לך את מי התהום".

בתור מי שכתב טקסטים ספרותיים מוצלחים וכל כך אוהב את הכתיבה הספרותית, למה לא בחרת מלכתחילה להיות סופר ונעשית עיתונאי?

"כי אהבתי את זה. אהבתי לקרוא עיתונים מגיל רך. אהבתי את המיידיות, הייתי מסוג הילדים שכשהיו שומעים חריקת בלמים ברחוב הסמוך היו רצים לראות מה קרה. אני איש סקרן. החשבתי את המקצוע הזה, את ההשפעה והתהילה שיש בו".

ועכשיו, אם לסמוך על דבריו, זה נגמר. הביוגרפיה האישית והמקצועית של דנקנר רוויה תפקידים מעניינים, טקסטים שחוללו שערוריות, סכסוכים מתוקשרים, חברויות אדוקות שתמו בן רגע, מהפכים בעמדותיו הפוליטיות. דנקנר, איש רב-גוני ומוכשר, לא רק יוצר מתוך נפשו סיפורים, אלא גם מעורר סביבו סיפורים, מהמאמר המפורסם "אין לי אחות" על המזרחים ב"הארץ", דרך הביוגרפיה שכתב על דן בן-אמוץ (ראו מסגרת) ועד התמיכה שלו מעל דפי "מעריב" באריה דרעי.

אמרת פעם שמחובתו של עיתונאי לצאת אחת לכמה זמן נגד המילייה החברתי שבו הוא חי.

"זה נכון לכותב מאמרים. זו לא חובה ולא צריך לעשות דווקא, אבל אף פעם לא אהבתי כתיבה בעדר, ולא חששתי לצאת נגד העדר אף על פי שנרמסתי על ידו כמה פעמים. אין לי צורך ללכת נגד הזרם, אבל כשזה נקרה בדרכי אני חייב להיות ישר והגון עם עצמי, ולהיות מוכן לשלם את המחיר. אבל זה כבר מאחורי. הדבר היחיד שאני לוקח משנותי בעיתונות זה להיות נאמן לעצמי".

הזולת, גיהנום או גן עדן

"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" מתרחש בירושלים של שנות ה-50, בבית אבן במרכז העיר, סמוך לרחוב המלך ג'ורג'. בבית חיות יחד בדלות ובמצוקה שתי משפחות - משפחת ברגר ומשפחת לוריא: אנושקה ברגר, הונגרייה ניצולת שואה, אשה סוערת שחוזרת כל לילה מאוחר הביתה בשל הרפתקאות אהבה; לזר בעלה העצי והשתקן שעובד כשרת בבית ספר; בנם יוחנן, הפסנתרן המחונן; גיבור הרומן שאין לו שם, שאמו נהרגה בפיצוץ כשהיה בן שלוש; ואביו, אלימלך לוריא, חבר מועצת הפועלים בעיר, טיפוס רפה וחלש שכותב שירים בסתר ומחפש את דרכו בחיים.

ערב אחד מגיע לביתם בעל הבית האיום קמינקא ומאלץ אותם לקבל אליהם דייר חדש - מין גברת העונה לשם דודה אווה, אבל היא למעשה גבר צעיר וצנום בעל עיניים בהירות, אפוף סודות. בחדרו הוא מתנהל כגבר, אך כשהוא יוצא מן הבית הוא לבוש בבגדי אשה מהודרים. למחייתו כותב הדודה אווה חוברות של רומנים רומנטיים בהמשכים. הילד גיבור הספר מתיידד אתו ונקשר אליו, לומד ממנו את רזי הכתיבה, צופה בשבילו בסרטי התקופה בבתי הקולנוע בעיר ומספר לו עליהם בפרטי פרטים, ואילו הדודה אווה מרעיף עליו חום ואהבה, משמש לו אב ואם. ככל שהגיבור גדל, היחסים ביניהם הולכים ונטענים ומסתבכים.

מאין נולדה הדודה אווה? "כשהייתי בן חמש", מספר דנקנר, "היה מקובל אז לקחת סטודנט שיגור בבית, והורי הביאו אלינו סטודנט צעיר למתמטיקה, שמו היה הנריק קאשה. הוא גר אצלנו שנה ונורא אהבתי אותו. הוא היה מספר לי סיפורים ומתבדח, היה מצייר לי ציורים נהדרים. יום אחד הוא נעלם. אחר כך התברר לי שהוא הלך ללמוד בטכניון. לא מזמן חיפשתי אותו בגוגל וראיתי שיש אדם ששמו הנרי קאשה, פרופסור בייל.

"מאוחר יותר, כשהייתי בן 13, ההורים שלי לקחו אלינו עוד סטודנט שלא היה לו כסף לשלם שכר דירה. הוא התגורר אצלנו ובתמורה היה אמור לתת לי שיעורים פרטיים במתמטיקה, אבל במקום זה הוא קרא אתי את עגנון. שני הסטודנטים האלה נתנו לי מעט מהטעם של הדודה אווה".

דודה אווה מייצגת את היכולת האנושית להעניק אהבה, חמלה, סליחה. הספר מסתיים באקורד דתי ממש. אתה גם חותם אותו בפסוק של שבח והודיה לאלוהים.

"כשגמרתי לכתוב את המלים האחרונות בספר הרגשתי תחושה של רוממות רוח ואסירות תודה. את המשפט האחרון כתבתי מכיוון שאני חניך החינוך הדתי, ובתרבות שלי כותבים ככה. אני לא איש דתי, אבל אני נטוע עמוק בתרבות היהודית".

הספר, בעיניו, הוא חילוני, "כי הוא מציע את האהבה כאופציה החילונית לגאולה, אהבה שנובעת מאנשים ולא ממקור חיצוני לעולם", הוא אומר. "בניגוד לסארטר, שחשב שהזולת הוא הגיהנום, דודה אווה חשב שהזולת הוא גן עדן. אדם תמיד יכול להשתנות ולתקן את עצמו, אבל הרבה פעמים הוא צריך את הזולת כדי להשתנות. וזה ההבדל בין עיתונות לספרות: בעיתונות אתה שופך אור של זרקור על אנשים, ובספרות אתה מושיט את היד, מדליק את המנורה שעליה יושב אהיל, והאהיל מואר מתוכו. האנשים בספר מוארים מתוכם".

הביוגרפיה של דנקנר שונה מזו של גיבור הספר. הוא אינו יתום ולא גדל בדלות. דנקנר, בן 62, נולד בירושלים ב-1946. הוריו, בעלי בית הקפה "אלנבי", שלחו אותו, אף על פי שהיו חילונים, ללמוד בבית הספר הדתי "מעלה", שם למד באותה כיתה בין השאר עם הסופר חיים באר ופרופ' אביעזר רביצקי. בצבא שירת בנח"ל ואחר כך למד משפטים באוניברסיטה העברית.

בשנות ה-70 היה דנקנר דובר משרד החינוך ואחר כך דובר הסוכנות היהודית. הוא כתב בתקופות שונות ב"הארץ", היה שליח "דבר" בוואשינגטון, חזר לעבוד ב"חדשות" וב-97' הגיע ל"מעריב". במשך השנים כיכב בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה כמו "פופוליטיקה" בערוץ 1 ו"מועצת החכמים" בערוץ 10.

הספר הראשון שלו היה רומן המתח "אל תירו בנשיא" מ-1980, ומאז פירסם 12 ספרים, בהם "ברמן, למה עשית לי את זה?", "הקיץ של רינה אוסטר", "שרמן בחורף" ו"האיש ללא עצמות". הוא גר עם מירי אשתו בבית גדול ברמת השרון. יש לו שני ילדים - יואב בן 38 ואיתי בן 35 - וארבעה נכדים: דניאל, נדב, עידו והלל.

הספר, חוזר ומדגיש דנקנר, לא מבוסס על חייו. ובכל זאת יש בו כמה יסודות אוטוביוגרפיים. למשל, מערכת היחסים שמנהלת אנושקה עם עורך הדין יומטוב קונפו, שנהפך אט-אט לידיד המשפחה ומתקבל אפילו על ידי בעלה.

דנקנר אומר שהסיפור מבוסס על חייה של אמו, שניהלה רומן ממושך עם עורך דין ידוע בירושלים. תחילה התקומם אביו ולבסוף קיבל עליו את הגזירה. "באמת היה עורך דין ממוצא בולגרי שהיה בן בית אצלנו, ומאוד אהבתי אותו", אומר דנקנר. "הדחקנו את טיב היחסים שלו עם אמא שלי הרבה שנים. היה נתון שהוא הסתובב אצלנו בבית, ולפעמים אבי עשה לאמי סקנדלים כשהיא חזרה מאוחר הביתה. רק לפני שנה אחותי אמרה לי, טוב, ברור שהסקנדלים היו בגלל עורך הדין ההוא".

גיבורי הספר של דנקנר הם חבורה של אנשים שחיים בשולי המהפכה הציונית - מבנבנישתי הגנן שלמד מהבריטים את אמנות הגינון ורואה בלב כלה כיצד, לקראת חגיגות העשור למדינה, משחיתים את הערוגות שלו לטובת שלמת בטון ומלט, ועד אנושקה האופוזיציונית ששונאת את מפא"י ומקללת את ראש העיר.

"אמא שלי היתה כזאת, היא חשבה שכולם מושחתים, שהכל זה מונקי-ביזנס, היא היתה אופוזיציונית חריפה ביותר", אומר דנקנר. "אבא היה עם הציונים הכלליים. היו סביבי הרבה מאוד אנשים כאלה, חברים של הורי, שחיו בשולי האתוס והפאתוס".

למה בעצם לא כתבת רומן אוטוביוגרפי?

"כי זה נראה לי משעמם. למעשה, כבר כתבתי על עצמי. את רואה את ערימת הדפים הזאת? היא נכתבה ב-1987 כשהייתי בוואשינגטון, הייתי בטוח שזה הלך לאיבוד אבל מצאתי אותה לפני כמה ימים במקרה. כתבתי שם על הילדות ועל הנעורים שלי. קראתי את זה עכשיו שוב. זה משעמם. אני לא חסיד של כתיבה אוטוביוגרפית ספרותית. בעיני, התענוג הגדול הוא בלהמציא סיפורים".

בתפקיד טומי לפיד

ובזה, אין ספק, דנקנר מצטיין. הרומן כולו נע בתוך משחק של אמת ושקר, גילוי והסתרה, זיוף ואותנטיות. גיבור הספר הוא דמות מורכבת - ילד בודד, שמגדל את עצמו לבד לצדה של הדודה אווה, מוכשר בכתיבה ובהמצאת סיפורים, זקוק לאהבה אבל מלא בכעסים, שנאות ורגשות נקם. נפשו מסוכסכת וקשה. הוא ננטש ונעזב ונבגד לאורך כל הרומן. מי זה הגיבור הזה של דנקנר, מאין הוא צץ?

"זה אדם שזקוק לגאולה", אומר דנקנר. "כולנו כאלה. כל אחד מאתנו נפגע וננטש ונבגד. לילד הזה יש כישרון מולד להיות נבגד וננטש, לפעמים זה קורה כי העולם מתאכזר אליו, לפעמים זה בגלל איך שהוא מתנהג ולפעמים זה גם וגם. כל קורא מכיר על בשרו את התחושות האלה. כולנו עושים מעשים רעים לפעמים, מתוך פחד. הפחד הוא אחד האויבים של האהבה. בסופו של דבר, זה ספר על אהבה וגאולה".

היתה לך בחייך מין דודה אווה כזאת, מהות של אהבה וסליחה?

"לא. החוויה המתקנת התמידית שלי זה מירי אשתי. אני בר מזל שיש לי אותה ואת שני בני ושתי כלותי, יעל ואורה שאני נורא אוהב, ויש לי הנכדים שלי. המשפחה ממלאת אותי בהרבה תיקון ואהבה ושמחה. ואם יש מישהו מחברי שדומה לדודה אווה במובנים של חום ועדינות זה דווקא טומי".

הוא מדבר על ידידו העיתונאי יוסף (טומי) לפיד, שהלך לעולמו לפני חודשים אחדים. "עם טומי חוויתי חברות נהדרת. היינו מדברים כמה פעמים ביום ומתראים הרבה. הוא חי בלבי ואין יום שאני לא מדבר אתו. היו לי חברויות רבות ועדיין יש לי, אבל כמעט כולן הכילו בתוכן את זרעי הניתוק, כי הן היו מעורערות מלכתחילה. חברויות מתוקשרות נכרתות בין אנשים בעלי אגו מאוד גדול, ואז יש בעיות אגו. אני חושש שלא יהיה לי עוד חבר כמו טומי".

בקרוב יפרסם דנקנר ספר המבוסס על שיחות שקיים עם לפיד לפני מותו. ומה בהמשך? יש לו כבר רעיון לרומן נוסף.

אבל בינתיים הוא מטפח קריירה חדשה: משחק. בזמן כתיבת הספר היו לו שלוש הפסקות מרכזיות - שתיים לצורך חופשה משפחתית עם שבט דנקנר, אחת באי הקאריבי גרנדה, ושנייה בפרובאנס, אבל ההפסקה השלישית היתה לצורך צילומים של סדרת הטלוויזיה "פולישוק". בסדרה, שתעלה לשידור בנובמבר, דנקנר משחק דמות טומי-לפידית - מנהיג מפלגה אנטי-חרדית, שהוא גם שר המשפטים. "כבר מדברים על עונה שנייה", הוא מדווח בשמחה, "אבל משחק זו עבודה נורא קשה. אני עדיין מתלבט".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ