אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא הכל כואב

גירושים? משבר גיל? געגועים לאב? הייתם מצפים מאסף אמדורסקי לאלבום חדש ומלנכולי, נכון? אז זהו, שלא

תגובות

אסף אמדורסקי מדבר בקול שקט, בוטח, מתבצר בנושאים החביבים עליו ומקים חומות סביב אלה שחביבים עליו פחות. שומר על הדימוי החידתי שלו. לפני כשבוע ראה אור אלבומו החדש, "הרי את", שכולל רצף של שירי אהבה במסווה יח"צני של "תיעוד התפוררות זוגית". האלבום יוצא קרוב לחצי שנה לאחר שמדורי הרכילות דיווחו על פרידתו מרעייתו ואם שתי בנותיו, מיכל. "אני מסכים שלא כל האלבום כואב ועצוב", הוא אומר. "האלבום מספר סיפור, ובסיפור הזה לא הכל טוב ולא הכל רע".

"חיפשתי שם במשך קרוב לשנתיים, וזה היה מאוד מפתיע שהשם הזה בסופו של דבר הגיע. אני חושב שזה שם שלא מצריך הסבר, הוא די מסביר את עצמו".

אסף אמדורסקי: "רק בשנתיים האחרונות התחלתי להבין שהמלה רוקר לאו דווקא מתייחסת לסגנון מוזיקלי, אלא לסגנון חיים". (תצלום: טלי שני)

באמדורסקי, כאילו לא די בייחוסו המשפחתי המחייב (הוא בנו של הזמר והמפיק המנוח בני אמדורסקי), דבק תו איכות מתחילת דרכו היצירתית. באופן מפתיע, זה מעולם לא הפריע לו למכור תקליטים. אמדורסקי, בן 37, יוצא "תערובת אסקוט", הוציא את אלבום הבכורה שלו כיוצר עצמאי ב-1994, וזכה בשבחים. שנה לאחר מכן הוציא את אלבומו השני, שהתקבל בביקורות טובות וזכה בהצלחה מסחרית מרשימה.

"מנועים שקטים" יצא ב-1999 ומיד מיצב את אמדורסקי כאמן אלקטרוני מהשורה הראשונה, עם שירים כמו "15 דקות", "רוך וקושי" ו"חלום כהה". האלבום החדש הוא למעשה אלבומו המקורי הראשון זה תשע שנים, אם לא כוללים ברשימה את פסקול הסרט "האסונות של נינה", שכתב בשנת 2003 עם שלומי שבן.

"הרי את" הוא אלבום פופ אלקטרוני של שירים מינימליסטיים שהרדיו אימץ לחיקו מהרגע הראשון. החיבה היתה כה גדולה, שהקדימו בחודש את צאת האלבום. הסינגל השני מתוכו, "גולשים", מתכתב עם שירו של ג'ו ג'קסון משנת 1982, "Steppin' Out".

"לא. יש שני שירים שמזכירים אותו יותר בעיני - 'New Frontier' של דונלד פייגן ו'Neon Lights' של 'קראפטוורק'. עם כל הכבוד לג'ו ג'קסון, הוא לא המציא את העירוב של לאטין וג'ז. קודם כל כותבים את השיר. לא חושבים על הדברים האלה. אין שיר או יצירה מוסיקלית מהמאה האחרונה שלא נשענים על משהו אחר, אם היוצר מודע לזה ואם לאו. היום, בעידן הפוסט-פוסט-מודרני, את יודעת מה ההשפעה עוד לפני שגמרת ליצור, וזה מתחיל להיות קצת משתק. אני מעדיף שיגידו שגנבתי, מה שאת רוצה, הכל בסדר".

"אני לא יודע אם כבר הגיע הזמן לבחור. רק כשמגיעים אנשים מבחוץ ומציבים בפני את הדילמה הזאת אני מתחיל לחשוב על זה. ההשקפה של אנשים אחרים בעניין הזה היא לפעמים קצת מעוותת, מפני שעבודת היצירה לא נגמרת בשירה ובביצוע באלבום שבו אתה שר. התשובה לשאלה מה אתה יותר נהנה לעשות או איפה אתה מרגיש שאתה יותר מגשים את עצמך היא מאוד דינמית. בכל יום היא יכולה ליפול על משהו אחר".

אבא היה גאה

בשנת 2002, לאחר עוד פיגוע בתל אביב, הודיע אמדורסקי שנמאס לו מהמדינה. הוא ארז את חפציו ונסע לניו יורק, שם בנה לעצמו שם של מפיק ותקליטן מצליח. זמן לא רב לאחר מכן שב לארץ בעקבות בת זוגו אז, מיכל, שקיבלה את התפקיד הראשי במחזמר "מרי לו". מאז הוא מדלג בין עיסוקיו השונים.

האם יש לך איזו עשייה בניו יורק כרגע?

"לא. אני נורא מחובר לארץ. אני לא זוכר את עצמי כל כך מעורב וכל כך קרוב לעברית כמו שאני היום. אני גם פתוח לסביבה שלי ולאנשים יותר ממה שהייתי אי פעם. יש לי פה נקודת פתיחה שהרווחתי ביושר, אז אני משתדל לפתח אותה וליהנות ממנה".

אחד האירועים המכוננים בחייו של אמדורסקי היה פרידתו מאביו, שמת מסרטן ב-1994. ב-2003 הוא ערך עם הד ארצי אלבום אוסף כפול, שמסכם את הקריירה של אמדורסקי האב. האלבום כלל גם את הדואט של השניים, "נחיה את היום". דמותו של האב מרחפת מעל אמדורסקי באופן מתמיד. הוא מדבר עליו ברוך ובאריכות.

אתה אבא לשתי בנות. יש לך איזו דמות אב שאתה נשען עליה?

"דמות האב שלי היא הדמות של אבי האמיתי. חלפו 14 שנים מאז מותו, אבל אני עדיין יכול לדמיין מה הוא היה אומר, מה הוא היה מייעץ, ואני משתמש בזה לא אחת. הנוכחות שלו בחיים שלי מספיק דומיננטית כדי שהוא יישאר אבא שלי גם בהעדרו".

מה אביך היה חושב על הקריירה שלך?

"אין לי ספקות לגבי זה. זה די ברור לי, אבא גאה זה אבא גאה. הוא היה יכול להכיל את ההצלחה של הבן שלו בצורה מופתית, בלי להרגיש מאוים. יותר מטריד אותי מה אני הייתי אומר על הקריירה שלו היום. אני לא רואה אנשים מהדור שלו בטלוויזיה ולא שומע אותם ברדיו. אני לא רואה אותם מקבלים הכרה בתרומה האדירה שלהם. פה ושם יש מי שזוכר, ניגשים אלי. אני הרי כמו כותל לאבא שלי להרבה אנשים - הם באים ושמים בי פתק. מעניין אותי לדעת - אם הוא היה עדיין בחיים, האם היה מקליט אלבומים? איך היה מיישר קו עם התרבות? עם דברים אחרים שקורים היום? אם הוא היה מוציא אלבום, איך היו מתייחסים אליו ואיך הוא היה מקבל את זה? השאלות האלה מעניינות אותי הרבה יותר מהשאלה מה אבא שלי היה חושב על מה שאני עושה היום".

"אישית, באין-ספור נקודות. עם השנים זה הולך ומחריף. מבחינה אמנותית, קשה לי לומר. אני בן זקונים. כשנולדתי הוא היה בן 40 ומבחינת הקריירה המוסיקלית כמבצע, די לא נעים לומר, הוא היה אחרי השיא. אני לא יכול להסתכל היום על היצירה של אבא שלי ולהגיד שאני ממשיך אותו, משום בחינה. רק במישור האישי אני יכול להסתכל על נקודות השקה: הגוון הגנטי, האישיות".

"ממש לא. עד כה לא ממש יכולתי להכיל את הדרמה שדברים כאלה מביאים אתם. אני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל, אני לא יודע מאיפה אחרים לוקחים את המיידיות של להכיל אירועים כאלה. לפעמים אני רואה אנשים שיושבים שבעה, שמתרסקים ובוכים וחווים את הכאב הזה בצורה מיידית, ואני די מקנא בהם. הפרידה מאבא שלי היא נושא שאצלי מתגלה לאט, הוא עוד לא גלוי לחלוטין. מדי פעם נחשפת איזושהי חתיכה, אבל הרוב נקבר תחת הרבה הומור שחור, סרקאזם, ציניות, הדחקה, עיסוק בפרטים שכן נראים לעין".

"מבחינת החזות החיצונית תמיד נדמה שאני קצת מפגר אחרי הגיל הכרונולוגי שלי, אבל מבחינה פנימית אני בדרך כלל קצת מקדים. הקריירה שלי התחילה בגיל צעיר. עזבתי את הבית והתחלתי לפרנס את עצמי בגיל מאוד צעיר, מגיל 16 אני עצמאי. כמעט כל מה שעשיתי, עשיתי כמה שנים לפני עמיתי. אז גם לגבי משבר גיל ה-40, אני יכול להגיד לך שאני לקראת סופו".

אמדורסקי הוא עוף זר בסצינה המקומית. אינדיווידואל בכל רמ"ח איבריו, שגדל ב"תערובת אסקוט". כיום אפשר לקבוע שהוא המצליח ביותר בין המוסיקאים של התקופה ההיא.

"אני לא יודע אם הייתי מגדיר את עצמי בצורה כזאת. רק בשנתיים האחרונות התחלתי להבין שהמלה רוקר לאו דווקא מתייחסת לסגנון מוסיקלי, אלא לסגנון חיים. אני יכול להגיד לך שזה מאוד תובעני. בהקשר המוסיקלי, אף פעם לא שייכתי את עצמי לקבוצה. לפחות לא בעידן ההוא. אפילו כמעט באופן מוחלט בידלתי את עצמי, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה אמנותית. רובם חברים טובים שלי עד היום, אני לא משמיץ ולא מתנשא חס ושלום, אבל אני לא חושב שאני לגמרי שייך לעולם הזה".

אתה רואה את עצמך חוזר לעבוד במסגרת של להקה?

"אני לא חושב שזה מתאים לי. אני מסוגל להירתם למאמץ קבוצתי שיש לו דד-ליין, אבל לא הרבה מעבר לזה. אני מאמין שבשביל להיות בלהקה אתה צריך לבוא מבית עם אחים ואחיות. זה אמור להיות טמוע בך באופן מאוד יסודי ועמוק. משלב מאוד מוקדם בחיי אני די מתנהל כבן יחיד, ואני חושב שאין טעם להילחם בזה. כשאתה בא לעשות אמנות, אתה צריך קודם כל להוריד כל מה שעלול להפריע לך בדרך. קודם כל תהיה אתה, רק אחר כך אפשר להתעסק ביצירה. בלהקה יש עניין של יחסים בין החברים, שלא יורד מהפרק אף פעם - איך אתה מתרחב ומתכווץ ואיך אתה לא משתלט, לא מעליב ולא נעלב. אני לא רואה את עצמי עושה את זה שוב".

"אני לא יכול לענות לך על השאלה הזאת".

כתבות שאולי פספסתם

*#