לא תעצרו אותי חי

איגי פופ מתכונן לקראת אלבום חדש עם ה"סטוג'ס", ממשיך להתפרע כמו לפני 40 שנה, ואין לו שום כוונה להירגע

ג'וני שארפ | גרדיאן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'וני שארפ | גרדיאן

איגי פופ, דם שותת מחתך עמוק במצחו, שאג אל באי הפסטיבל היווני שזה עתה השליכו אליו בקבוק מים קפוא בזמן הדרן שני לוהט במיוחד בהופעה של ה"סטוג'ס". "לכו להזדיין! לכו להזדיין, בני זונות! אני חסין לכל! אני בן אלמוות! לא תוכלו להרוג אותי!" אחר כך עבר בכבדות לשיר הבא. התפרים יחכו. במרוצת השנים קרו הרבה דברים שלא הרגו את איגי פופ, וכמיטב המסורת, זה חישל אותו.

צריך רק להסתכל בו. הוא עדיין נראה כאילו נחצב מגרניט ועורו הוצמד אליו בוואקום. הוא שומר על מבנה פיסי של מקל סלרי, מה שנראה כתכונה בלעדית של אייקוני רוק בני 60 ושל מי שהיו בעבר מכורים להרואין. במקרה של איגי פופ, שתי ההגדרות תקפות. "אני שוחה הרבה", הוא מסביר ושותה כוסית של יין אדום. גם השחקן דייוויד ווליאמס ("הממלכה הקטנה") שוחה הרבה, אבל הוא לעולם לא ייראה כך.

כמו ערפל

אם חובבי פופ היו זקוקים לנימוק שישכנע אותם שה"סטוג'ס" שחזרו למוטב הם חלופה ללהקות בנות דורן, ההוכחה באה כשהם היו המופע המרכזי ב"Other Stage" בפסטיבל גלסטונברי בשנה שעברה. איגי פופ החליט שהוא זקוק למעט עזרה, והזמין את הקהל להצטרף אליו על הבמה. זה לא קורה בהופעות האיצטדיונים של הרולינג סטונס. הכאוס הכמעט בלתי נשלט שהתרחש אז הפך את המופע לאחד הגדולים בתולדות גלסטונברי, אף שזו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שה"סטוג'ס" עשו את התרגיל הזה.

"פיתחנו את המוסיקה של ה'סטוג'ס' בהופעות שבהן היינו מוקפים אנשים", הוא אומר, "כך שאני אוהב ליצור קשר קרוב. אבל ההופעה בגלסטונברי היתה מיוחדת. הקהל פשוט התקרב כמו ערפל. זה היה נעים מאוד. זה היה מרגיע". זו לא מלה שרבים היו משתמשים בה, אבל ברור שזו הסביבה הטבעית של ה"סטוג'ס". אנרכיה כזאת אינה מתאפשרת תמיד בבריטניה. "האמת היא שניסינו את זה בפסטיבל הרוק וי", אומר איגי פופ, "אבל שם מנעו מהאנשים לעלות לבמה. הלמתי באגרופי הקטן בגבו של איש האבטחה הענק: ‘תעשה את זה בדרך שלי! חי חי חי!'"

ג'יימס ניואל אוסטרברג הבן - זה שמו האמיתי - הוא תערובת מוזרה של דמויות: הוא קצת מתבגר שובב בסגנון ביוויס, קצת פוליטיקאי ותיק של האמנויות ("אחרי שהסתובבתי אתמול בלילה עם ‘ניין אינץ' ניילס', קראתי תרגום חדש של הרודוטוס"), וקצת פאנקיסט זקן ורוטן. הוא אמנם איש של במה, תמיד היה, אבל עדיין מתקבל הרושם שמשוחרר אצלו בראש אותו בורג שהיה משוחרר כשמרח את גופו בחמאת בוטנים, חתך את עצמו בשבר זכוכית, והזמין קהל של אופנוענים לכלות בו את זעמם.

איגי פופ (יושב משמאל) וה"סטוג'ס", 1973.(תצלום: אימג'בנק / GettyImages)

וללא ספק, אין רופא בעולם שימליץ לאדם בגילו לזנק מהבמה אל הקהל. "אני לא עושה את זה לעתים קרובות. אבל צללתי חמש פעמים בהופעות שלנו בניו יורק - אני לא יודע למה - אולי לא אהבתי את הסאונד או משהו, או שהיה שם קהל חנפן במיוחד. רק פעם אחת זה יצא ממש גרוע. הייתי בסיבוב הופעות מטומטם, וכל הילדים הקטנים האלה הסתכלו עלי וחשבו, ‘מי הזקן המשונה הזה?' אז אמרתי לעצמי, ‘אני אתקן אתכם, חארות קטנים!' וזינקתי לתוכם בצלילת הפתעה. הם זזו כדי שלא אפגע בהם, והכתף שלי יצאה מהמקום. היד פשוט היתה תלויה מהכתף שלושה חודשים אחר כך. זה היה עלול להיות תמידי - אבל העצבים שלי ניצתו מחדש".

מבקש סליחה

הוא תמיד ניצת מחדש, כפי שיאשר חברו ל"סטוג'ס", רון אשטון, באחד מסיפורי הכמעט מוות בשנות ה-70 המוקדמות של ה"סטוג'ס". "פעם קראו לי לבוא לבית של בחורה אחת", הוא אומר, "כי איגי לקח מנת יתר של הרואין. היא שמה אותו באמבטיה מלאה קרח, והזריקה לו את הגרם האחרון של קוקאין שהיה לה. והיא עוד התלוננה - ‘אוף, בנאדם, זה היה הסוף של החומר שלי!' ואז הוא התעורר, עם חיוך מסטולי של חתול צ'שייר על הפרצוף. בפעמים אחרות ראיתי אותו לוקח שמונה כדורי מנדרקס (תרופה שמדכאת את מערכת העצבים, שנוטלים כדי לנטרל אל-אס-די) ומתגלגל מהמדרגות. חשבתי לעצמי, ‘נו, זהו זה, הוא בטח שבר את המפרקת, הוא בטח משותק'. אבל תוך שניות הוא קם על הרגליים והלך לדרכו שמח וטוב לב. לא ייאמן".

ה"סטוג'ס" של אותו עידן התפרקו מיד: לא היה מי שיממן אותם, הם היו מוקצים מחמת מיאוס, ואיגי פופ והמתופף סקוט אשטון היו מכורים לסמים. איגי פופ אמנם הצליח להתנקות ולפתוח בקריירת סולו, אבל הגיטריסט רון אשטון נאבק להתפרנס מנגינה בלהקות שונות, וניגן "תמורת סכומים שיכולתי לקנות בהם אוכל לחתול שלי. לא היתה לי עבודה אמיתית מאז התקופה שלי ב'סטוג'ס'", הוא מוסיף. "איגי, לעומת זאת, היה פעם מלצר".

בזמן היעדרותם גדלו המוניטין של ה"סטוג'ס" כחלוצי הפרוטו-פאנק, הקדם-פאנק, וכשחזרו למוטב ב-2003 הם התקבלו באהבה אוניוורסלית ובקהל שהחפצים שהוא משליך אל הבמה הם מאיכות משופרת. "בהופעה האחרונה שלנו נחתה חזייה גדולה על דוושת האפקטים שלי", מדווח רון אשטון. "זה היה נחמד. אבל לפעמים מגיע גם בקבוק בירה מלא; כשדבר כזה מתפוצץ זה ממש לא נעים. פגעה בך פעם ביצה? היה נדמה לי שירו בי".

לא שעמיתו איגי פופ חף מאשמת התגרות בקהל. למרבה המזל, הוא לא חשף את עצמו לאחרונה, וזו בוודאי הקלה לכל בעלי העצבים החלשים שצפו בתוכנית הפופ "The White Room" של ערוץ 4 הבריטי ב-1997 שבה איגי לבש מכנסי ניילון שקופים.

האם החלק באישיותו שאיגי פופ פעם כינה "איום גרעיני" עתיד להופיע שוב בעתיד הקרוב? ברור שאין שום דבר שהוא טאבו בעיני האיש הזה. עם זאת הוא גם לא מתנשא מכדי לבקש סליחה. כך הוא עושה כשמדברים על המונח שהשתמש בו, "חנות פאקי" (כינוי גנאי לפקיסטאנים), כשסיפר בתוכנית טלוויזיה בשנה שעברה על המכנסיים שהוזכרו קודם: "זה היה ממש רע. שמעתי את הביטוי באנגליה בשנות ה-70, ולא היה לי מושג שזה משהו שאינו פשוט קיצור. אני בהחלט מתנצל על זה".

כצפוי אצל אדם בלתי נשלט כמוהו, תמיד יהיה גם נזק משני. אבל הוא לא מראה שום סימן שבכוונתו להאט, ונהנה לתקוף את קהל הפסטיבלים של המאה ה-21 באותה שמחה זועמת שהפיק מהתגרות בילדי הפרחים של מישיגן.

הפרויקט הבא שלו הוא אלבום חדש נוסף של ה"סטוג'ס", בעקבות האלבום "The Weirdness", חגיגת נגינה מ-2006 שלא קיבלה את ההכרה הראויה. "רון וסקוט שלחו לי מוסיקה פסיכוטית וברוטלית", הוא מגרגר. "כתבתי לזה מלים, וזה נקרא ‘God Is Dead' (‘אלוהים מת'). חי חי חי! האחרים היו קצת מודאגים, אמרו ‘לאנשים יש רגשות חזקים בנושאים האלה'. אבל עכשיו זה נעשה מין יעד שלי בלהקה: אם אתם אוהבים את איגי, אתם צריכים לאהוב את ‘God Is Dead'". 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ