אמנות פלשתינאית תחת אש

האם גזלה פרופ' גנית אנקורי, ראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, את רעיונותיו של החוקר הפלשתינאי כמאל בולאטה?

תהל פרוש
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תהל פרוש

פרופ' גנית אנקורי מושכת אחריה מזוודה שחורה קטנה על גלגלים בלובי המלון בירושלים שבו מתקיימת הפגישה אתה. כשהיא מדברת על ה"עניין הזה", שהיא בכלל לא מעוניינת לדבר עליו, עיניה מתמלאות דמעות לעתים וגרונה משתנק. במזוודה יש מסמכים וספרים שלדבריה מטהרים את שמה. כבר ארבע שנים שאנקורי, ראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, מנהלת מאבק חוצה יבשות על שמה הטוב מול האשמותיו של מי שהיה אחד ממושאי המחקר שלה, כמאל בולאטה, מהאמנים הפלשתינאים הבולטים ואחד מחוקרי האמנות הפלשתינית היחידים החיים כיום.

בולאטה, בן 66, המתגורר בעיר מונטו, בריוויירה הצרפתית, טוען שאנקורי גזלה את מחקריו, שעליהם טרח במשך 35 שנים, וביססה עליהם את שלושת הפרקים ההיסטוריוגרפיים בספרה ,"Palestinian Art" שיצא לפני שנתיים בהוצאת ריאקשן בוקס האנגלית. אך בולאטה אינו מסתפק רק בהאשמות בפלגיאט; הוא מערב גם טיעונים פוליטיים, ומאשים את אנקורי גם בניכוס תרבותי שעושה כובש לנכבש.

"כשכתבתי על האמנות הפלשתינית, זה היה בתגובה לקריאתו של אדוארד סעיד, שהאיץ בבני דורי לשחזר מעולמנו הכאוטי את הנרטיב הפלשתיני", אומר בולאטה בשיחת טלפון ממונטו. "אבל העניין הזה אינו מופשט בשבילי, ולכן אני לא רוצה לדבר תיאורטית. ביליתי שנים במחקר שדה ופרסום ממצאי. לראות מישהי ששמחתי לעזור לה כותבת ספר ומפרסמת אותו כאילו הוא המחקר הראשון בנושא, כשהאמת היא שהתפרסמו כבר כמה ספרים על אמנות פלשתינית, זה העציב אותי מאוד. לא היתה בספרה הכרה נאותה בעבודתי, דבר שאינו ראוי מבחינה אקדמית וגם לא מבחינה אישית ממישהי שיכולתי להחשיב כחברה".

במכתב ששלח בולאטה לאל-ג'זירה ב-2004, לאחר ראיון שערך הערוץ עם אנקורי לקראת צאת הספר, הוא היה נחרץ עוד יותר. "בכל חברה מתורבתת המצייתת לקוד אתי", כתב בולאטה במכתב, שפורסם לבסוף בבלוג (umkahlil), לאחר שאל-ג'זירה סירב לפרסמו, "ניכוס של רכוש אינטלקטואלי בשדה האקדמי שווה ערך לניכוס אדמה וטריטוריה בשדה הכוח הפוליטי. העובדה שאנקורי מעיזה לנכס לעצמה אינפורמציה ולקרוא לה שלה היא אותו דפוס פעולה שניתן לזהות אותו בהיסטוריה של התרבות הישראלית".

ואולם, בעבר יחסיהם של אנקורי ובולאטה לא היו כה רעועים. "לא יכולתי שלא להיזכר בפעם הראשונה שגנית הגיעה לבקר אותי", סיפר בולאטה באימייל ששלח לאחר שיחות הטלפון בינינו, שבו הדגיש כי העלאת הנושא מחדש גרמה לו צער רב. "היא הביאה אז שני ציורים של בנה אמיר והם היו תלויים בחדר העבודה שלי עד שהצבעים נעלמו. כשביקשתי ממנה לספר לי עוד על בנה, היא אמרה לי שלקחה אותו לסרט 'גנדי' כדי שיחווה את התחושה של מאבק לאומי נגד קולוניאליזם. לכן זה לא מפתיע שדווקא המלים של גנדי עולות במחשבותי: 'טעות לא נהפכת לאמת גם אם היא נאמרת פעמים רבות, כמו שהאמת לא נהפכת לשקר מכיוון שאף אחד לא רואה אותה'".

עבודה של כמאל בולאטה, 1983, "be and it becomes" ‏(קוראן 2:117‏)

אנקורי מצדה טוענת שבולאטה, שלו הקדישה פרק שלם בספרה, רודף אותה, ומאשימה אותו גם ביחס שוביניסטי כלפיה. "אני מגיעה לאמסטרדם וניו יורק, והמכתבים שלו ממשיכים לרדוף אותי", אומרת אנקורי. "שיניח לי, שיחיה את חייו, שיכתוב ספר משלו. מספיק. הוא כתב, האשים, הכפיש, והוכח שזה לא נכון. יש כאן נושא עקרוני (יחסי כובש-נכבש, ת"פ) והוא התלבש עליו. הוא ידע לנתב את זה לשם".

הקוראים מתבקשים לתלוש

דבריה של אנקורי מביעים אכזבה וכאב יותר מאשר כעס, וסביר להניח שלא היתה מוכנה להתראיין לולא החלו האשמותיו של בולאטה לקבל במות מרכזיות בשנה האחרונה ולעורר תסיסה בשדה האמנות העולמי. שני כתבי עת מרכזיים פירסמו ביקורות על ספרה של אנקורי, "Art Journal" האמריקאי (בסתיו 2007) ו"Art Book" הבריטי (במאי 2007). בשתיהן אימצו הכותבים את טענותיו של בולאטה, האישיות והפוליטיות, וניסו להוכיח כי צדק. בתגובה פנתה אנקורי לעורכי דינה, ואלה פנו בפברואר השנה אל שני כתבי העת ודרשו שיחזרו בהם מהטענות שפירסמו במאמרי הביקורת.

בעקבות הדרישה הגיעו כתבי העת להסדר עם אנקורי ואף פירסמו התנצלות פומבית. "ארט ג'ורנל" הגדיל לעשות וביקש באדיבות מקוראיו לתלוש מהגיליון את עמודי הביקורת על ספרה. בנוסף, אנקורי פוצתה בכסף. מ"ארט ג'ורנל" קיבלה 75 אלף דולר ומ"ארט בוק" 30 אלף דולר. את הסכומים הללו, אומרת אנקורי ומציגה מסמך מאשר, היא תרמה לעמותה המטפלת במשפחות שכולות פלשתיניות וישראליות לאחר ניכוי שכר עורכי דינה.

אף שכאן אמור היה להסתיים העניין, בטיהור שמה של אנקורי, ההסדר שאליו הגיע "ארט ג'ורנל" בחודש שעבר עורר מהומה. ביקורת הושמעה כלפי אנקורי בארצות הברית, בין השאר בשבועון "קרוניקל אוף הייר אדיוקיישן" ובעיתון היהודי "פורוורד", על שנקטה צעדים משפטיים נגד סקירה שפורסמה בכתב עת אקדמי - ובכך חסמה את חופש הדיון האקדמי. אנקורי דוחה את הטענה: "לכתב העת יש אחריות לפרסם אמת ואין לגיטימציה להעליל עלילות שווא. זו לא חירות אקדמית, זה נושא פלילי. אף אחד לא משלם עשרות אלפי דולרים אם הוא חושב שהוא צודק".

פרשנויות המופיעות בכתבות - ושהפניות אל חלקן מצויות באתר של המוציא לאור של "ארט ג'ורנל", CAA (College Art Association) - מצביעות על כך שכתב העת האמריקאי אוים בתביעה בפני בית משפט בריטי, שקשה להיחלץ ממנה, כפי שנכתב. בדברי הסבר באתר נרמז כי על המו"ל הוטל לאזן בין חופש הביטוי לבין החשש שלא יוכל לעמוד מבחינה כלכלית בהשלכותיו של הפסד בהליך משפטי, אם יתקיים כזה.

פול ג'אסקוט, נשיא CAA ופרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת דה-פול, אמר בשיחה משיקגו: "אני לא חושב שמישהו יכול להרגיש טוב מהפרשה הזאת. כארגון אקדמי אנחנו רגילים להתווכח וקשה לנו עם הכלי המשפטי שנבחר". הוא הוסיף כי "כמוציאים לאור, עלינו להסתגל לכך שיש מגוון של מוסדות ותרבויות, בכללן גם תרבות משפטית בארצות אחרות".

"אני חייבת להודות שאני חשה אכזבה וכאב. חשבתי לתומי שאני בן אדם והסתבר לי שמכיוון שאני ישראלית, אני לא בן אדם", אומרת אנקורי. לדבריה, כשמאלנית רדיקלית השתמשו כלפיה בעבר בביטויים כמו "זונה של ערפאת ואנטי ציונית, מפני שהעזתי רק להזכיר את המונח פלשתיני", ואילו כעת, באופן פרדוקסלי, היא נתפשת לדבריה כקולוניאליסטית וכובשת.

למי, אם כך, יש זכות לספר את סיפורם של הפלשתינאים? האם אנקורי, כישראלית ויהודייה שהחליטה לכתוב את ההיסטוריה של האמנות הפלשתינית, לא נכנסה לשדה מוקשים פוליטי שלא היה סיכוי לצאת ממנו בשלום? האם הכובש יכול לספר את סיפורו של הנכבש מבלי לנכסו לעצמו?

האמן פריד אבו שקרה, שאצר את תערוכת האמנות הפלשתינית המוצגת עתה במוזיאון האיסלאם בירושלים, אומר כי "לצערי, מי שקובע את הנרטיב זה הצד השני (כלומר ישראל, ת"פ), כי יש לו אוצרים וחוקרים ואספנים. אנחנו תחת קולוניאליזם, ולכן קמים מי שקובעים מהי אמנות פלשתינית ומי אלה האמנים הפלשתינאים. מנסים להביא את האמנות הפלשתינית למקום של אילוף".

את הספר של אנקורי, לדבריו, לא קרא. "היא נתנה הרצאה בבאר שבע ולא יכולתי לקרוא את הספר. לא רציתי אפילו לעיין בו. ספר שקוראים לו אמנות פלשתינית ומתרכז רק בחמישה אמנים - זה עוול". האם יהודים-ישראלים יכולים לחקור את התרבות הפלשתינית? לדברי אבו שקרה, "אין לי בעיה שהאחר ישים אותי מתחת למיקרוסקופ שלו; שישים עלי חומצות ויראה מה קורה. אבל זכותי לעשות את זה גם כן, ובמצב עכשיו אני לא יכול".

סמי שלום שטרית, שבאתר קדמה שבעריכתו התפרסם תרגום של מאמר בפרשת אנקורי-בולאטה מעיתון לבנוני, אומר ממקום שבתו בלוס אנג'לס: "האידיאל הוא להכשיר חוקרים צעירים ולתת לדוקטורנטים פלשתינאים צעירים חופש. התביעה של אנקורי באה ככוח גדול, גם אם היא אינדיווידואל שמרגיש מסכן". לדבריו, הוא שוחח עם ג'וזף מסעד, שכתב את הביקורת ב"ארט ג'ורנל" ומלמד באוניברסיטת קולומביה. "גם מסעד הוא קורבן כי אין מי שיתמוך בו", אומר שטרית. "אין לו קבוצת לחץ".

אנקורי מתנגדת לטענה שלפיה היא היתה עשויה לעשות הון מקצועי-אינטלקטואלי על גבם של הפלשתינאים. "מחקר על אמנות פלשתינית אינו אפיק שמקדם קריירות אקדמיות בארץ", היא אומרת. "להיפך. היה בעיסוק שלי בנושא משום סיכון עצום והותקפתי לא פעם על עצם ניסיוני להגדיר את הנושא כתחום שראוי למחקר אקדמי". יותר מכך, היא מוסיפה ש"אני מקבלת מכתבים מסטודנטים שקראו את הספר ורוצים לחקור, אבל יש סטודנטים שמפחדים לכתוב. הם מתרחקים מזה והולכים לכתוב על נושא אחר. לספר היה פוטנציאל לפתוח את הנושא הזה, ואני מתפללת שיעשה זאת עדיין. בגלל איש אחד שמנצל סיטואציה פוליטית, זה נהפך לסנסציה. אנשים מתרחקים מזה כמו מאש".בתגובה לכתבה מסר עורך דינה של פרופ' גינת אנקורי, עו"ד גלעד שר: "מר בולאטה פעל למנוע את פירסום ספרה של פרופ' אנקורי בטענות חסרות שחר ובסיס עוד בטרם יצא הספר לאור. טענותיו נבדקו בקפדנות וברצינות על ידי המו"ל המכובד של ספרה, כאמור - עוד טרם יציאתו של הספר לאור, ונדחו כל אחת מהן וכולן יחדיו כ"חסרות בסיס" ו"שקריות". לאחר יציאתו של הספר לאור, חזר פרופ' מסעד, בכוונת מכוון, על הטענות שנדחו בידי המו"ל של פרופ' אנקורי. במקרה מסוג זה, לא היתה לנו, כעורכי-דינה, שום ברירה, זולת להביא את העובדות כהוויתן בפני כתב-העת שפרסם את אותן טענות שקריות וחסרות בסיס. משבאו העובדות בפני באי-כוחם של פירסומים אלה, הם השתכנעו ללא כל צורך בצעדים נוספים, כי ללקוחותיהם אין ולא יהיה כל סיכוי להצדיק את הטעות שעשו בעת שפירסמו את מסכת השקרים של בולאטה ומסעד".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ