הכתובה: מנחם גולן יורד נמוך

מי שחשב שבסרטיו האחרונים הגיע מנחם גולן לשפל היצירה - מגלה אחרי הצפיה בהכתובה שגם לשפל יכול להיות עוד שפל

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

80 דקות נמשך "הכתובה", עיבודו של מנחם גולן לקומדיה של אפרים קישון, והן נדמות כנצח. הסיבה העיקרית לכך היא המבוכה הגדולה שחשים בעת הצפייה בסרט: מבוכה בשביל היצירה של קישון, שלא הגיע לה מה שגולן כתסריטאי ובמאי עולל לה; מבוכה בשביל הזיכרון של שיתוף הפעולה בין גולן לקישון, שתרם משמעותית לתולדות הקולנוע הישראלי (גולן היה זה שהפיק את "סלאח שבתי" בבימוי קישון); מבוכה בשביל כל צוות השחקנים שבסרט, במיוחד כמה מהשחקניות, שמבצעות את תפקידיהן כאילו היתה זו הצגת חובבים שמועלית במקום שבו איש מעולם לא ראה הצגה או סרט; ומבוכה אפילו בשביל גולן, שמי שחשב שבסרטיו האחרונים, "ימים של אהבה" ו"ריקוד מסוכן", הוא הגיע לשפל היצירה - מגלה אחרי הצפייה ב"הכתובה" שגם לשפל יכול להיות עוד שפל.

האם יש דממה מעיקה יותר מזו שמלווה את הצפייה בקומדיה שאינה מצחיקה? זו היתה הדממה שליוותה את הצפייה שלי, בחברת קהל לא רב, בסרטו של גולן, שמעתיק אל הבד את אחת הקומדיות הבימתיות המצליחות בישראל. העתקת להיט בימתי אל בד הקולנוע היא נוהג מקובל, ו"הכתובה" של קישון הוא מחזה שמתאים וראוי לעיבוד קולנועי; אם אוהבים את המקור ומכבדים אותו, הרי שברוב המקרים פשוט צריך להעביר אותו אל הבד, עם כמה שינויים המתחייבים מההעתקה. "הכתובה" אולי אינה פאר היצירה הבימתית הקומית, אבל היא קומדיה שמתבססת על רעיון עלילתי מוצלח, היא כתובה במיומנות, יש בה יסודות סאטיריים חביבים והיא מספקת כמה תפקידים מוצלחים לשחקנים שמסוגלים לבצע אותם.

אבל למראה סרטו של גולן קשה להבין מה הניע אותו להעביר את הקומדיה של קישון אל מסך הקולנוע דווקא כך; ממה נבעו ההחלטות שלו לערוך שינויים בעלילה ולסלק מיצירתו של קישון את כל מה שהפך אותה, למרות אווריריותה, לקומדיה בעלת נפח מקומי עמיד. אילולא היה מדובר בבמאי ותיק ובעל ניסיון, אפשר היה לחשוד כי את "הכתובה" ביים חובבן חסר כישרון, שאינו מכיר את האלף-בית של העשייה הקולנועית הקומית, וכדאי לו להחליף מקצוע מהר ככל שאפשר (ואגב, אם גולן הוכיח מידה של מיומנות בסרטים מסוימים, הרי שבקומדיות לא הצטיין מעולם; מישהו הציץ לאחרונה פעם נוספת ב"שוד הטלפונים הגדול", למשל?)

טבילה בג'קוזי

"הכתובה" היא קומדיה ללא מבנה, קצב, חן או סגנון. גולן העביר את עלילת מחזהו של קישון ל-1975 והסרט אמנם נראה ומתנהג כמו הנחות שבין המוצרים הקולנועיים שהופקו בישראל באותו עשור. איילה (הילה ערן), בתם של אלימלך (מאיר סוויסה) ושפרה (ענת ברזילאי), עומדת להינשא לבחיר לבה, דתי מבני ברק. כאשר הורי הכלה המיועדת מגיעים לרבנות עם בתם, הם נדרשים להציג את הכתובה של טקס חתונתם; אך זו אבדה או אולי לא היתה מעולם, מכיוון שאלימלך ושפרה הם יוצאי קיבוץ, שהתחתנו בקיבוץ ואפילו לא בטוחים שרב נכח בטקס נישואיהם (אגב, בגרסה של גולן שם משפחתו המקורי של אלימלך הוא בוזגלו, אך הוא החליף אותו לבורוזובסקי; כל מלה נוספת על ההיבט המביך הזה של העלילה מיותרת בעליל).

אורלי ויינרמן ומאיר סוויסה, "הכתובה". האם יש דממה מעיקה יותר מזו שמלווה את הצפייה בקומדיה שאינה מצחיקה?

אם לא תימצא הכתובה, יהיה על אלימלך ושפרה להינשא שוב, אך שפרה מחליטה לפתע שאינה רוצה בכך מכיוון שבמשך 20 שנות נישואיהם אלימלך לא הביא לה פרחים, לא לקח אותה לקולנוע וגם נהג לבגוד בה עם לקוחות החנות לג'קוזי שבבעלותו (באחת הסצינות המביכות בסרט, גולן אינו מצליח להימנע מהפיתוי להציג קליינטית טובלת בעירום בג'קוזי בחנות, שאלימלך מעדיף לכנותה "בוטיק". זו רמת ההומור המיושן שבסרט).

גולן בונה את הסרט באופן כה מרושל כך שכמה מהמהלכים המרכזיים של העלילה, כגון החלטתה של שפרה שלא להינשא שוב לבעלה, מתרחשים מחוץ לסרט. במקום זאת, גולן גודש את הסרט בעלילות משנה ובדמויות נוספות, שהמזוויעה שבהן היא שכנה של הזוג בורוזובסקי, אלמנה נפקנית ממוצא הונגרי ששמה סילוויה, שרק פסע מפריד בינה לבין היותה גרסה חדשה של "סטלה המגמרת" מ"אסקימו לימון". גם סילוויה (בגילומה המצמרר של פזית ירון מינקובסקי) וגם שפרה מציגות על הבד קריקטורות נשיות כה משפילות, עד שהלב נמלא רחמים על השחקניות שמגלמות אותן וכעס על כך שהן הסכימו לבצע את התפקידים האלה. בסצינה הנוראה ביותר בסרט לוקחת סילוויה את שפרה למספרה ולחנות בגדים כדי "לשפץ" את הופעתה, והשתיים, בצאתן מהמוסדות האלה, מגיבות בהנאה לתגובותיהם הנלהבות של הגברברים ברחוב לנוכח המראה החדש של הגברת בורוזובסקי.

גם שאר הדמויות בסרט אינן זוכות ליחס טוב יותר מצדו של גולן. איילה, בתם של אלימלך ושפרה, היא דמות עלומה לחלוטין בסרט (רוב הדיאלוגים שלה מסתכמים בקריאה: "נו, די כבר!" דווקא הזדהתי אתה), ולכן גם אין שום נפח קומי או רומנטי למעבר שלה מארוסה הדתי הנלעג לבן הקיבוץ החסון, שלובש מכנסיים קצרים וכובע טמבל, כאילו יצא הרגע מ"סלאח שבתי".

סוריאליזם קומי

עלילת המשנה המרכזית של הסרט עוסקת ברוזנבאום (שלמה וישינסקי), שכל הסרט מכנים אותו "רוזנבאום מהבנק". לאורך כל הסרט הוא דולק בעקבות אלימלך כדי שיתקן את הג'קוזי שרכש אצלו, לאחר שזה התפוצץ ומציף את הבית שבו הוא גר עם אשתו הכנרת (שבאחד משיאי הסרט זועקת: "הסטרדיווריוס שלי צלל במצולות!" - אמירה שמתחרה על תואר הרפליקה המגוחכת בסרט). בעזרת סיפור המשנה הזה ניסה גולן להחדיר לסרט מידה של סוריאליזם קומי בנוסח "תעלת בלאומילך", אך הביצוע כה עילג והבדיחות לכאורה כה חוזרות על עצמן - עד שהתוצאה הופכת את 80 הדקות של הסרט לארוכות עוד יותר.

ואם כבר מדברים על סוריאליזם, אין לשכוח את אורלי ויינרמן, שגולן מעניק לה את תפקיד המשרתת הפולנייה של הזוג בורוזובסקי. היא אינה יודעת מלה בעברית וכאשר מצלצלים בדלת דירתה של משפחת בורוזובסקי, היא אינה מבינה שפירוש הדבר שצריך לפתוח את הדלת.

"הכתובה". תסריט ובימוי: מנחם גולן; על פי מחזה מאת אפרים קישון; צילום: קלאודיו שטיינברג; מוסיקה: טל וגנר; עריכה: עודד פרבר; שחקנים: מאיר סוויסה, ענת ברזילי, הילה ערן, שלמה וישינסקי, פזית ירון מינקובסקי, יהודה אפרוני, ארנון צדוק, אורלי ויינרמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ