שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תיאטרון האבסורד ואבסורדים נוספים

סלבומיר מרוז'ק, מחבר המחזה "המהגרים", אמר על האבסורד: "אם הדמות היא אשה, מיד צריך להראות שהיא גם גבר"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

העלאתה מחדש של "המהגרים" מאת סלבומיר מרוז'ק על ידי תיאטרון מלנקי (שעליה כתבה ציפי שוחט, "גלריה", 30.7) היא הזדמנות לחזור למחזאי פולני זה וגם לתהות על תקפותן של הגדרות בתיאטרון. שוחט כתבה שמרוז'ק, יליד 1930, הוא מחזאי מזרם האבסורד. בכך הלכה בעקבות מרטין אסלין, שבספרו "תיאטרון האבסורד", שראה אור ב-1961 (ופורסם במהדורות רבות נוספות), המציא את הסוגה "אבסורד" וכלל בה מחזאים אירופים כמו סמואל בקט, יוג'ין יונסקו, ארתור אדמוב וז'ן ז'נה. במהדורות מאוחרות יותר הוא הוסיף אליהם את הרולד פינטר.

תיאטרון האבסורד, על פי אסלין, מוגדר על ידי תפישת העולם הפילוסופית, המבוססת על "המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי. לפי תפישה זו, סיזיפוס רואה את האבן המידרדרת מראש ההר ומודע לאבסורד של קיומו, ובכל זאת יורד למטה כדי לגלגל את האבן בחזרה למעלה. תיאטרון האבסורד מוגדר גם על ידי מרכיבים שרירותיים, לא ריאליסטיים, של ההתרחשות הבימתית. כדי להרחיב את ההגדרה שלו ולהעניק לה תוקף, אסלין כלל בסוגה זו במהדורות שונות של ספריו מחזאים נוספים, כמו פרננדו אראבל ואפילו טום סטופארד. בין כל אלה היו גם עמוס קינן הישראלי וסלבומיר מרוז'ק הפולני. אילו נחשף יותר לתיאטרון הישראלי אחרי צאת ספרו, היה מן הסתם כולל בו גם את חנוך לוין ונסים אלוני.

ההגדרה של אסלין היתה נוחה, כי היא היתה רחבה: כל מה שלא ציית לקני מידה מציאותיים על הבמה נחשב אבסורד. מחזאי שאסלין כלל בהגדרה נידון להיחשב "אבסורדיסט", בלי קשר למה שכתב אחר כך.

צריך גישה חדשה

"המהגרים" הוא סיפורם של שני מהגרים אלמונים, הגרים בחדר שכור עלוב במדינה מערבית דמוקרטית. במציאות של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21, זה המחזה הריאליסטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מאות אלפי אנשים כאלה מתגוררים באלפי חדרים כאלה בכל רחבי העולם, כולל בתל אביב.

הנה מה שהיה למרוז'ק עצמו לומר, בראיון שנתן בשנת 2000 לעיתון איסלנדי, על היותו מחזאי "אבסורד": "מרטין אסלין מצא פתרון מעשי מאוד. הוא המציא את תיאטרון האבסורד, הוא טבע את המונח שהתאים לסוג מסוים של תיאטרון לפני 40 שנה. מצד אחד אני אסיר תודה לו על שכלל אותי בספרו, וכך נהייתי פחות אלמוני באירופה. מצד שני זו תווית שנצמדת אליך. בכל מקום שבו הייתי ב-40 השנים האחרונות שאלו אותי על תיאטרון האבסורד. כולם קראו את הספר, זו מנטרה של מבקרים. בשבילי זה אוקיי, כי אני מוכר, אבל זה גם רע, כי אין לזה שום משמעות. היום הספר של אסלין כבר מעלה אבק. אני חושב, ואפילו מקווה, שיבוא דור חדש עם רעיונות חדשים, שיציע גישה חדשה". מרוז'ק זכה שמחזהו "טנגו" יועלה בגרסה מופתית על ידי הבימה ב-1966, בבימויו של הפולני אלכסנדר ברדיני ועם צוות שחקנים חלומי: שרגא פרידמן, ליא קניג, רפאל קלצ'קין, עדה טל, אלכס פלג, דליה פרידלנד ואילן תורן. המחזה הוצג בהבימה שוב לפני כמה שנים, בבימויו של מיכאל לוריא ועם דב רייזר ועידית טפרסון בתפקידים הראשיים, אבל ללא הצלחה. "המהגרים" הועלה בישראל ב-1977 בתיאטרון החאן, בתרגומה של מיכל גוברין ובבימויה, עם שבתאי קונורטי ואבינועם מור חיים, וזכה בפרס מאיר מרגלית.

ויטאלי ווסקובויניקוב, “המהגרים”. מרוז’ק כותב שהמורכבות האנושית בלתי מוגבלת, אבל האדם מוגבל (תצלום: דניאל צ’צ’יק)

מרוז'ק עזב את פולין ב-1963 ואחר כך חי בצרפת, באיטליה ובמקסיקו. ב-1996 חזר לפולין. ב-2002, כשהיה בביתו במקסיקו, לקה בשטף דם במוח ואיבד את יכולת הדיבור והכתיבה. הוא השתקם להפליא, ואף כתב ספר שכותרתו "בלתזר" - שהוא שמה של האישיות שהיה, לפי תפישתו, בעקבות שטף הדם ותהליך השיקום. בספר, שכלל רשימות עיתונאיות שפירסם בשנתיים שקדמו למחלתו, הוסיף הערת פתיחה: "מאז (שטף הדם שלקה בו) אינני כותב כלל, חוץ מ'בלתזר', שנוצר במסגרת התרפיה, אם כי אני מקווה שזה עוד ישתנה. בכל מקרה, אני נפרד מן הקהל. זה המקרה היחיד המוכר לי שמחבר, בתוקף הנסיבות, נוהג כך".

הפוך לגמרי

באחד הקטעים, שכותרתו "בשבחי הסטריאוטיפ", מספר מרוז'ק כי קיבל בזמנו עצה ממישהו המנוסה בתיאוריה של התיאטרון המודרני: "כל מה שתכתוב על דמות מסוימת, עליך לסתור מיד; כלומר, תכתוב עליה משהו הפוך לגמרי. כך תשיג עומק ואמת". מרוז'ק נותן דוגמה בוטה במתכוון: "אם הדמות היא אשה, מיד צריך להראות שהיא גם גבר, והאמת הנובעת מכך תהיה עמוקה, דו-מגדרית, על-מגדרית או תת-מגדרית".

למרוז'ק אין דבר נגד העמקה, אלא שלדעתו העמקה יתרה נוטה להיעלם, ואת מקומה תופס הבלבול. המורכבות האנושית היא בלתי מוגבלת, הוא כותב, אבל האדם - לפחות זה היושב באולם התיאטרון - הוא מוגבל. אם האדם שיוצר את ההצגה חושב שהוא בלתי מוגבל לחלוטין, האדם שיושב באולם לא יבין כלום. ומה שגרוע יותר, והוא החטא הנורא ביותר של התיאטרון, הצופה גם לא ירגיש כלום.

"הדבר החמור ביותר שבו אפשר להאשים מחזאי בן-זמננו הוא שהוא כותב סטריאוטיפים", כותב מרוז'ק. "אפשר היה לדון בכך, אלמלא ‘סטריאוטיפ' כיום הוא כל דבר שיש לו צורה או היגיון על הבמה. המחבר, השחקן, הבמאי, התפאורן והמלחין נמנעים מ'סטריאוטיפ'. בכוחות משותפים הם לא רק מבשלים דייסה, אלא גם מקדיחים את התבשיל. ומכיוון שהסיר ניצב מעל להבת היומרה המטפיסית, הדייסה גם נשרפת. וכשלטבח יש רק יומרה, ללא כל נטייה מטפיסית, הדייסה גם יבשה מדי וגם שרופה. במקרה קיצוני כזה המתכון צריך להיות: הבה נבטא את הבלתי ניתן לביטוי בלי להסתייע במה שניתן לביטוי (כי זה הגיוני, נכון?) וכשסוף סוף לא נבטא דבר, פירושו של דבר שהשגנו את המטרה: מה שלא ניתן לביטוי לא זכה לביטוי, כלומר זכה לביטוי כהעדר יכולת ביטוי.

"אינני חושב שאי פעם אטול חלק בתהליך כזה. מעולם לא נטלתי בו חלק, גם כשהייתי יחסית צעיר ורענן, אז לא אטול בו חלק עכשיו, כשאני כבר עניין שבשגרה. לא בגלל העדר מיומנות; על פי הסטטיסטיקה, העדר מיומנות בבישול דייסה הוא עניין נפוץ למדי, אלא מפני שאני לא משוכנע שזה תהליך נכון, טבעי או אמיתי. בקיצור: כי לא בא לי". אני חושב שהמלים האלה מסכמות באופן ממצה למדי את מה שיש למרוז'ק להגיד על תיאטרון האבסורד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ