אלכסנדר סולז'ניצין 1918-2008

הסופר שהרעיד משטרים וחשף לעולם את מערכת הכליאה הסובייטית מת שלשום והוא בן 89. יש שרואים בו אישיות בעל חשיבות היסטורית עצומה. אחרים לא שוכחים לו את האנטישמיות והלאומנות

שירי לב-ארי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי

הסופר וההיסטוריון הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין - אחד הסופרים החשובים ביותר במאה ה-20 ואולי אחד האישים הבולטים של המאה - מת שלשום בביתו מוסקווה מאירוע לב, והוא בן 89. סולז'ניצין, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1970, חשף בספריו את אימת השלטון הסטאליניסטי ואת מערכת הכפייה והענישה של רוסיה הסובייטית. בעולם הוא התפרסם בזכות ספריו "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ'" - הספר היחיד שלו שראה אור ברוסיה הסובייטית, ב-1962 - והטרילוגיה "ארכיפלג גולאג", שהתבססו על שנות חייו בגולאג.

ענק, אומרים עליו, עצום בחשיבותו, אדם שהשפיע והרעיד משטרים. "העולם בלעדיו יהיה די אפור", אמרה עליו אתמול הסופרת והמסאית מיה קגנסקיה. "מרכז האישיות שלו היה התנגדות גורפת לחברה כלשהי בזמן כלשהו - הוא היה ביקורתי כלפי רוסיה, כלפי המערב, כלפי אמריקה, כלפי רוסיה החדשה. הוא היה גדול באמת. בגלל זה מעדיפים לקחת ממנו דברים קטנים ומובנים מאליהם, כמו האנטישמיות שלו, השמרנות והלאומנות הרוסית".

באשמת בגידה

אלכסנדר איסייביץ' סולז'ניצין נולד ב-11 בדצמבר 1918 בקיסלובודסק שברוסיה. הוא למד פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטת רוסטוב, ולחם בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1945 נעצר לאחר שמתח ביקורת על סטאלין במכתבים שכתב לבני משפחתו. הוא נכלא בגולאג למשך שמונה שנים, עד 1953. לאחר שחרורו הוגלה לקזחסטאן.

בספריו חשף סולז'ניצין לעולם את מערכת הכליאה, הכפייה והענישה של המשטר הסובייטי, ולחם נגד השתיקה סביב הנושא. ב-1970 זכה בפרס נובל לספרות, אבל השלטונות בארצו אסרו עליו לנסוע לשטוקהולם כדי לקבל את הפרס. ארבע שנים אחר כך הוגלה מברית המועצות באשמת בגידה: ק-ג-ב מצא את החלק הראשון של כתב היד לספרו הנודע "ארכיפלג גולאג" (שראה אור בעברית בהוצאת שוקן). הוא נשלח למערב גרמניה ואזרחותו הסובייטית נשללה ממנו.

סולז’ניצין ב–1989. ביקורתי כלפי רוסיה, כלפי המערב, כלפי אמריקה, כלפי רוסיה החדשה | תצלום: אימג’ בנק /Getty Images

20 שנה חי בגלות: תחילה בשווייץ, ואחר כך במשך 18 שנה חי בארצות הברית, בעיירה קטנה ושמה קאוונדיש בדרום ורמונט. בשנים שחי שם, בבית מבודד בין יערות האזור, כתב את האפוסים ההיסטוריים "הגלגל האדום" ו"אוגוסט 1914".

ב-1990, אחרי התמוטטות הגוש הקומוניסטי, השיב לו נשיא ברית המועצות אז, מיכאיל גורבצ'וב, את אזרחותו הסובייטית. ב-1994 חזר סולז'ניצין לרוסיה מגלותו במערב ברעש גדול. הוא התקבל באהבה ברוסיה והיה לדמות פופולרית. הוא יצא למסע רכבות מתוקשר ברחבי סיביר, התקבל בכבוד על ידי הנשיא בוריס ילצין ואף נאם בבית הנבחרים הרוסי. ב-1997 נבחר לחבר באקדמיה הרוסית למדעים וייסד פרס לספרות על שמו בסך 25 אלף דולר.

במערב התקבל סולז'ניצין בדרך כלל באהדה, אבל כמעט תמיד נחשב לריאקציונר, ללאומן רוסי ולטיפוס מוסרני-דתי. הוא גם רשם לא מעט התבטאויות אנטישמיות וגזעניות אחרות, כשהאשים את היהודים, הגיאורגים, הלטווים ועמים אחרים בצרותיה של רוסיה במאה ה-20.

לבדו מול מדינה טוטליטארית

סולז'ניצין תמיד עורר סביבו עניין וויכוחים. "הוא דמות ענקית, אם כי לא נעימה - אנטישמית למדי", אומר עליו המתרגם מרוסית פטר קריקסונוב. "אבן היסוד של יצירתו הוא ‘ארכיפלג גולאג'. זה באמת מקרה נדיר בהיסטוריה האנושית שאדם ניצב לבדו מול מדינה טוטליטארית עצומה, בתקופה לא פשוטה. היה לו כישרון ספרותי שהתבטא בעיקר ביצירות הראשונות שלו. אחר כך הוא כבר חזר על אותם נושאים. בשנים האחרונות הוא היה בעמדת המטיף בשער, אדם שיודע מה נכון ומה לא, וזה לא נעים במיוחד".

ב-1991 תירגם קריקסונוב לעברית את ספרו של סולז'ניצין "כיצד נוכל להסדיר את החיים ברוסיה?" (מיה קגנסקיה כתבה אחרית דבר לספר, שראה אור בספרי עליית הגג). "הוא יצא למסע רכבות של 1,000 ק"מ ודיבר עם אנשים", מספר קריקסונוב. "הוא ניסה לשרטט את הסיטואציה ברוסיה החדשה לאחר נפילת ברית המועצות, ולקח את זה חזרה לכיוון המוסר הפרבוסלבי הדתי".

ב-2001 פירסם סולז'ניצין את הספר "מאתיים שנה יחד, 1795-1995" על יחסי היהודים והרוסים. הוא עבד על הספר במשך עשר שנים, בניסיון להשיב על ההאשמות נגדו בדבר היותו פטריוט ואנטישמי.

ב-1972 פירסם הצייר מיכאל גרובמן, שחי בישראל, מאמרים ב"ג'רוזלם פוסט" שבהם האשים את סולז'ניצין באנטישמיות על סמך דמויות היהודים המופיעות בספריו. למשל בספרו הראשון "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'", שם הופיעה דמותו של אינטלקטואל יהודי, צזאר, שיודע "להסתדר" ומוצג כניגוד לגיבור הספר. או בספר "המדור הראשון", שם מופיעות דמויות של יהודים שמאמינים בסטאליניזם ומשרתים את השלטון.

"אני חושבת שהוא צדק", אומרת קגנסקיה על האנטישמיות של סולז'ניצין. "אנחנו עוצמים עיניים ולא רוצים לחשוב על תפקידם של היהודים שהצטרפו לא רק למהפכה, אלא למכונת הטרור. האנטישמיות שלו בסך הכל די צנועה - היא מתבססת על ניסיון המהפכה שהשמידה את התרבות ואת המסורת הרוסית. אנחנו היהודים לא רוצים אפילו לחשוב על זה. קל להאשים אותו באנטישמיות, אבל מי היו טרוצקי וסברדלוב, שבנו את מכונת הטרור והגולאג?"

סולז'ניצין היה דמות ציבורית מרתקת. "המחוות שלו היו מעניינות", אומר המתרגם מרוסית רועי חן. "הוא חזר מהמחנה, נפלט מכל מיני מרכבות אל תוך העיר כאילו הוא משיח שחזר מעולם המתים, הוא נאם והקליט את עצמו, עורר הרבה ויכוחים, הוא היה בלגניסט. בשבילי הוא הגאון שכתב את ‘יום אחד בחיי איוון דניסוביץ'', זו הפסגה של יצירתו".

לדברי מיה קגנסקיה, סולז'ניצין הוא "ענק מכל הבחינות. אפשר להסתכל עליו כעל פובליציסט, אידיאולוג, סופר טוב או רע, סוציולוג, פוליטיקאי, היסטוריון. היו לו הישגים פנטסטיים, הגדול מכולם היה ‘ארכיפלג גולאג', שאפשר להשוות אותו רק עם ‘הקומדיה האלוהית' של דנטה. הכניסו אותו לגיהנום, הוא היה שם, הסתכל, חזר משם ותיאר את הגיהנום הזה. מה שיוצא דופן אצלו זה שהוא רק לא תיאר את החיים בגולאג - היו סופרים טובים ממנו שתיארו את זה, כמו ורלאם שלאמוב למשל - אלא שהוא נתן את ההסבר לגולאג. לא צריך לשכוח שהוא בהשכלתו מתמטיקאי ופיסיקאי, ולכן הניתוח שלו מאוד מדויק, הוא הצליח לראות את שורש הדברים. הוא שנא את המרקסיזם, שנא את המהפכה הבולשוויקית, שנא את סטאלין, אבל בנוסף לזה הוא חיפש ומצא את השורשים בהיסטוריה הרוסית שהולידו את הגולאג - העדר החופש, העם הרוסי כעם של עבדים. אומרים עליו שהיה לאומן רוסי, אבל כל הסופרים הרוסים הגדולים היו לאומנים - גם טלוסטוי ודוסטויבסקי ואפילו צ'כוב. אבל הלאומנים האלה היו ביקורתיים כלפי רוסיה יותר מכל מיני ליברלים".

אוטופיה מיושנת

מבחינה ספרותית, סולז'ניצין שייך למסורת הכתיבה הרוסית הקלאסית, הריאליסטית, של המאה ה-19. "הוא התחיל נהדר עם רומנים נפלאים, אבל הוא לא העביר את הכתיבה שלו את תהליך המודרניזציה, ובגלל זה השלב האחרון בכתיבה שלו היה בירידה", אומרת קגנסקיה.

אחרי שובו מהגלות התקבל בהתלהבות ברוסיה. אחר כך נפערה תהום בינו ובין רוסיה החדשה. "רוסיה חיפשה דרך חדשה ולא ידעה מה לעשות עם הדמוקרטיה והחופש", אומרת קגנסקיה, "אבל סולז'ניצין היה דמוקרט בנוסח המאה ה-19, האוטופיה שלו היתה מיושנת, גדולה מדי. הוא היה יותר מדי גדול בשביל החברה הנוכחית ברוסיה, ובשביל הספרות הרוסית היום. כך שלא היתה לו השפעה על החברה הרוסית היום, הוא מת בודד מבחינה חברתית. אבל בשביל אדם כמו סולז'ניצין, ההיסטוריה לא היתה עוד עובדה, עוד ידע - היא היתה הגורל שלו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ