בגטו ורשה נזכרתי בדוסטויבסקי

בפולין מצולם כעת סרט על חייו של מרסל רייך-רניצקי, ניצול שואה שהיה למבקר הספרות המשפיע ביותר בגרמניה. "הקושי העיקרי הוא להמחיש את אהבת הספרות שמניעה את רייך-רניצקי", אומר דרור זהבי, הבמאי הישראלי של הסרט הגרמני

אבנר שפירא
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר שפירא

"מחר צפוי לנו יום צילומים קשה", אמר בשבוע שעבר הבמאי דרור זהבי בשיחת טלפון מהעיר הפולנית ורוצלב (לשעבר ברלסאו). הוא נשמע מעט מתוח לקראת צילומי אחת הסצינות המרכזיות בסרט שהוא מביים, המשחזרת את תחילת האקציה השנייה, שבמסגרתה גורשו בינואר 1943 כמה אלפי יהודים מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. לצורך ההסרטה הולבשו מאות ניצבים במעילים ובבגדים חורפיים, למרות החום של הקיץ הפולני, וצעדו במהירות בין ערימות שלג שהובאו למקום. חלקם גילמו את תושביו היהודים של הגטו; אחרים שיחקו את תפקיד החיילים הגרמנים, המאיצים בהם בדרכם לאומשלאגפלאץ, הכיכר בגטו שממנה יצאו השילוחים לטרבלינקה.

אבל השחזור הקולנועי שיוצרים זהבי וצוות ההפקה הגדול לא נועד רק כדי לתאר את הגירוש מהגטו, אלא גם בשביל לצלם סצינה אישית. באותה סיטואציה לוחש גיבור הסרט לאהובתו, כשהם מתקרבים למקום שממנו הם אמורים להישלח אל מותם: "זכרי את האנקדוטה של דוסטויבסקי".

על הרגע הדרמטי שבו הצליח להימלט עם רעייתו מטורי המיועדים לגירוש סיפר מרסל רייך-רניצקי באוטוביוגרפיה שלו, "חיי" (Mein Leben), שמעובדת כעת לסרט טלוויזיה גרמני באותו שם, בבימויו של זהבי. רייך-רניצקי, לימים מבקר ספרות רב השפעה ודמות בולטת בחיי התרבות בגרמניה, הזכיר לאשתו, תיאופילה, את עונש המוות שהושת על דוסטויבסקי, שעמד להיתלות ב-1849 אך ברגע האחרון לפני מימוש העונש התברר כי הצאר הרוסי ביטל את הוצאתו להורג.

דרור זהבי (מימין) והשחקן מתיאס שוויגהופר (משמאל), המגלם את רייך-רניצקי, בצילומי "חיי". (תצלום: תומס קוסט / WDR)

בני הזוג הכירו את הסיפור על היחלצותו מתלייה של הסופר הרוסי מקריאה בספרו של סטפן צווייג, "שעות הרות גורל" - ובאותה שעה הרת גורל, למרות הסיכון להיהרג מיריות החיילים הגרמנים, החליטו לנסות ולנוס על נפשם. הם רצו לבית הרוס, התחבאו במרתף ושרדו את האקציה. כעבור שבועיים הצליחו השניים להימלט מהגטו ומצאו מקלט אצל בני זוג פולנים, שהסתירו אותם עד סוף מלחמת העולם השנייה.

זהבי סבור כי סצינת הבריחה מהאקציה מגלמת במלוא עוצמתה את התשוקה הספרותית, שליוותה - וממשיכה ללוות - את רייך-רניצקי, בן 88, במשך כל חייו. "כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה, הספרות היתה בשבילו לא רק הנאה או בידור אלא ממש מדריך לחיים", הוא אמר. "מהספרים שקרא רייך-רניצקי בצעירותו הוא לקח עצות מעשיות, כלומר הוא השתמש במישור דמיוני כדי לשאוב ממנו את מה שיכול היה לסייע לו במציאות. הקושי העיקרי בסרט הוא להראות אותו בסיטואציות שמחברות בין שני המישורים, המציאותי והספרותי, ולהמחיש מבחינה ויזואלית את אהבת הספרות שמניעה אותו".

קורבן שנהפך ל"תליין ספרותי"

האוטוביוגרפיה של רייך-רניצקי ראתה אור בגרמניה ב-1999 וזכתה להצלחה אדירה; היא תורגמה ל-16 שפות ונמכרה ב-1.2 מיליון עותקים בעולם (בעברית היא פורסמה בהוצאת דביר ב-2004 בשם "החיים והספרות", בתרגום רחל בר-חיים, אך לא עוררה תשומת לב רבה בישראל).

הוא מגולל בה את קורותיו מאז נולד בוולוצלבק שבפולין להורים יהודים (האב ממוצא פולני והאם ממוצא גרמני). בהגיעו לגיל תשע נשלח ללמוד ב"ארץ התרבות", כפי שהבטיחה לו אחת ממורותיו. רייך-רניצקי אכן ספג לא מעט תרבות בשנות נערותו בגרמניה, תחילה בימי רפובליקת ויימאר ואחר כך בזמן השלטון הנאצי, וחרף האווירה הפוליטית הטעונה - הרבה לקרוא ספרים, היה התלמיד המצטיין בכיתתו ורקם חלומות על לימודים אקדמיים וקריירה כמבקר ספרות. אך החלומות נגדעו, או לפחות נדחו לעתיד רחוק, כשרייך-רניצקי, וכמוהו כ-18 אלף יהודים אחרים ממוצא פולני שחיו בגרמניה, גורשו לפולין באוקטובר 1938.

הוא חי בוורשה, וכמו יתר יהודיה נאלץ לעבור לגטו שהוקם בעיר לאחר כיבושה בידי הנאצים. בכמה מהפרקים המעניינים בספרו מתאר רייך-רניצקי את החיים בגטו - את ההגבלות, ההשפלות, המחלות והרעב; את אירועי התרבות שבכל זאת התקיימו (את צעדיו הראשונים בכתיבת ביקורות עשה בעיתון של הגטו, שבו פירסם רשימות על קונצרטים שנערכו שם); את הנסיבות הטרגיות שבהן הכיר את תיאופילה (הוא נקרא לסייע לה דקות ספורות לאחר שאביה התאבד); וגם את עבודתו כמתרגם בשירות היודנראט (בתוקף תפקידו הוא הקליד ותירגם מפי המפקדים הגרמנים את פקודת הגירוש ההמוני של תושבי הגטו ביולי 1942).

ידיעת השפה הגרמנית סייעה לרייך-רניצקי גם אחרי המלחמה, כשהיה לקצין ריגול פולני. מאוחר יותר החל לעבוד כמבקר ספרות, וב-1958, אחרי שהתפכח מתמיכתו במשטר הקומוניסטי בפולין, נמלט למערב גרמניה, שם עלתה קרנו כמבקר. ב-1973 הוא מונה לעורך המדור הספרותי של "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", מחשובי העיתונים הגרמניים, תפקיד שמילא במשך 15 שנה ובאמצעותו נהפך למצליף של הספרות הגרמנית, או - כפי שהוא עצמו הגדיר זאת - ל"תליין הספרותי של גרמניה". הוא נעשה גם לדמות טלוויזיונית ידועה: מאז 1988 ועד 2001 הנחה ברשת ZDF את התוכנית הפופולרית "הקוורטט הספרותי", שבה הוא ועמיתיו דנו לשבט או לחסד ספרים חדשים (הסופרת הישראלית צרויה שלו חבה לא מעט מהצלחתה הגדולה בגרמניה לרייך-רניצקי, שגמר את ההלל בתוכניתו על שני ספריה הראשונים שתורגמו לגרמנית).

מבקר גרמני אחר, יואכים קייזר, קבע שרייך-רניצקי הוא "מבקר הספרות הכי נקרא, הכי נצפה, הכי מפחיד והכי שנוא בגרמניה", ואילו הסופר הישראלי יורם קניוק התמרמר בספרו "הברלינאי האחרון" (ידיעות אחרונות, 2004) על כך שהספרות הגרמנית "העמידה בראשה מורה חריף - יהודי-פולני שאמו נרצחה בטרבלינקה... איפשרה לו להיות אפיפיור והעמידה אותו בעמדת השפעה מוחלטת, תפקיד שאינו קיים עוד בשום ארץ בעולם".

מאחורי המסיכה הציבורית

לדברי זהבי, הסרט הביוגרפי לא יעסוק במעמדו ובהשפעתו ארוכת השנים של רייך-רניצקי בגרמניה, מפני שהפרקים הללו בחייו מוכרים היטב לציבור הגרמני. בשל מגבלת הזמן (אורך הסרט יהיה 90 דקות) בחרו היוצרים להתמקד בשלוש תקופות: התבגרותו של רייך-רניצקי בברלין, מעשיו בתקופת גטו ורשה וחייו בפולין מתום המלחמה ועד הבריחה למערב גרמניה. ילד בן 10 יגלם את הגיבור

בילדותו, ואת שנותיו כנער וכבוגר יגלם השחקן הגרמני מתיאס שוויגהופר.

הסרט - שתקציבו 5.3 מיליון יורו (סכום עצום במונחיו של ענף הסרטים הגרמני) - מופק בשיתוף פעולה בין רשת הטלוויזיה הציבורית הגרמנית ARD לבין המפיקה קתרינה טרביץ', שרכשה את הזכויות להסרטת האוטוביוגרפיה. לפי התכנון, הסרט, שצילומיו נעשים בכמה אתרים בפולין ובגרמניה, ייחשף בשידור מיוחד של הרשת הגרמנית ב-19 באפריל 2009, יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה.

"כשקתרינה טרביץ' פנתה אלי לפני כשנה בהצעה שאביים את הסרט, התלהבתי מאוד לנוכח דמותו המורכבת של רייך-רניצקי", סיפר זהבי. "כמו כל אדם שמעורה בתרבות הגרמנית, הכרתי את דמותו מהביקורות שכתב, מתוכנית הטלוויזיה שלו ומהופעותיו הציבוריות, וכמו רבים אחרים, גם אצלי נוצר רושם שמדובר באדם נוקשה, מתנשא ולא סימפטי במיוחד. אבל בהדרגה התדמית הזאת נשברה לגמרי - אחרי שקראתי את האוטוביוגרפיה ובעיקר אחרי שהתחלתי לעבוד על הסרט. גיליתי את האיש שמאחורי המסיכה הציבורית, וכאדם פרטי הוא התגלה כאיש נינוח וחם מאוד, פתוח, עם הרבה הומור וביקורת, גם ביקורת עצמית".

רייך-רניצקי הבטיח לזהבי כי לפחות ביחס לסרט העוסק בו, הוא ירסן את שוט הביקורת הארוך שלו. אף שבעבר הביע המבקר תרעומת על העיכוב בהפקת הסרט, הוא הודיע כי לא יתערב בהפקה והוא אף לא קרא את התסריט. במסיבת עיתונאים שהיתה בחודש שעבר בגרמניה אמר רייך-רניצקי שהוא מעניק לזהבי חירות אמנותית מלאה. לדבריו, הוא יהיה שבע רצון אם הקהל יוכל להבין מהסרט את התחושה הכללית של עולם הנמצא תחת חורבן. "כשהסרט יושלם, אנסה להעריך אם הוא יצירה איכותית, מעניינת וראויה לצפייה, לא אם הוא משכפל בהצלחה את כל אחד מהפרקים בספרי", אמר.

גם בשיחותיו עם הבמאי הדגיש המבקר כי אמנם הספר הוא הבסיס לסרט, אך העיבוד הקולנועי הוא יצירה העומדת בזכות עצמה. ולמרות זאת, ציין זהבי, "אני מרבה להיוועץ בו, בניסיון להבין טוב יותר אירועים מסוימים בחייו. למשל, לא היה לי ברור איך הוא חי בגרמניה עד 1938 בלי להבין את השלכות האנטישמיות ואת מדיניות הנאצים. שאלתי אותו גם על חיי היום-יום והלכי הרוח בגטו, על הפחדים שהיו לו, כדי שאוכל ליצור את האווירה המתאימה בסרט ולתאר איך נראו החיים בתוך התופת".

מברלין לתל אביב

זהבי, במאי ישראלי ובן לניצולי שואה, חי בברלין מאז 1991 ויוצר בעיקר בגרמניה, שם ביים סדרות וסרטי טלוויזיה רבים. לאחרונה השלים את סרטו העלילתי הראשון באורך מלא - הסרט הישראלי "סוף שבוע בתל אביב", שגיבורו הוא פלשתינאי שמגיע לתל אביב כדי לבצע פיגוע התאבדות, אך לאחר שהמתקן שאמור להפעיל את חגורת הנפץ המוצמדת לגופו מתקלקל, הוא מבלה בעיר ומתוודע לתושביה ולאופיה. הסרט, שהוקרן בחודש שעבר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, יועלה לאקרנים בארץ בספטמבר.

בשיחה עמו הדגיש זהבי את הקושי לבחור אילו סצינות להציג בסרט על רייך-רניצקי מבין הסיפורים הרבים שמובאים באוטוביוגרפיה. הוא הביע תקווה שאם הסרט ינחל הצלחה, יופק סרט המשך שיוקדש לשנות חייו המאוחרות של רייך-רניצקי בגרמניה הפוסט-מלחמתית.

אם כך יקרה, אפשר יהיה לכלול בסרט כזה גם את תשובתו האירונית של המבקר לשאלה הנצחית "מיהו יהודי", כפי שעולה מדברי רייך-רניצקי בספר, כשהוא מספר על פגישה מקרית שהיתה לו ב-1979 בבייג'ין עם יהודי מנוחין. בעוד שהאחרון בא לסין כדי לנגן יצירות של בטהובן וברהמס, רייך-רניצקי הגיע לשם כדי לשאת הרצאות על גתה ותומאס מאן. כשהמוסיקאי הידוע שמע זאת, הוא הגיב במלים שזכו להסכמתו השקטה של המבקר: "נו טוב, הרי אנחנו יהודים... זה טוב וראוי שניסע מארץ לארץ ונפיץ ונפרש מוסיקה גרמנית וספרות גרמנית - כך זה צריך להיות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ