סביונה מאנה
סביונה מאנה

כשאוריאנה פלאצ'י הלכה לעולמה ב-15 בספטמבר 2006, רבים באיטליה תהו מה עלה בגורלו של "הילד התובעני שלה", רומן שעל קיומו רמזה ב-2001 בספרה "הזעם והגאווה". כעת, כשנתיים לאחר מותה של העיתונאית והסופרת, הם מקבלים תשובה - "כובע מלא דודבדנים", ספר עב כרס בן 864 עמודים, ייצא לאור מחר באיטליה, מלווה בחשיפה תקשורתית וסקרנות רבה. בניגוד אולי למה שאפשר היה לצפות, אין לו דבר וחצי דבר עם הטרילוגיה הפולמוסית נגד האיסלאם שכתבה פלאצ'י בחרון אף לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, אשר קוממה עליה עולם ומלואו ועלתה לה באיומים על חייה.

"כובע מלא דובדבנים" (Un cappello pieno di ciliege) הוא סאגה היסטורית המגוללת את קורות משפחתה של פלאצ'י מ-1773 ועד 1889 ומציגה את ה"אני מאמין" שלה - "החיים יפים גם כשהם מכוערים". "ב-1773, כשפיטר לאופולד לבית הבסבורג-לורן היה דוכס טוסקנה ואחותו מארי אנטואנט היתה מלכת צרפת, ריחפה מעלי אחת הסכנות המחרידות ביותר היכולות לאיים על כל מי שתאב חיים ומוכן, כדי לחיות אותם, לשאת גם את השלכותיהם האסוניות: הסכנה לא להיוולד" - במלים אלו נפתח הרומן שכתבה פלאצ'י במשך עשר שנים, בין טיפולי הסרטן לבין מסע הצלב האנטי איסלאמי שלה.

חודשיים לפני מותה, בגיל 77, הפקידה פלאצ'י את כתב היד, המודפס במכונת כתיבה - היא סלדה משימוש במחשב - בידי בן אחותה, אדוארדו פראצי, יורש נכסיה והאחראי על ביצוע צוואתה. בספרה, "הזעם והגאווה", כינתה פלאצ'י את הרומן המתהווה "ילד בעייתי מאוד, תובעני מאוד, שהריונו תפס חלק נכבד מחיי הבוגרים ולידתו החלה הודות למחלה שתהרוג אותי ושקול בכיו הראשון יישמע מי יודע מתי. אולי אחרי שאמות" (הוצאת דביר, 2003).

פלאצ'י עמלה על כתיבת "כובע מלא דובדבנים" בעשור האחרון לחייה, שבו נדדה בין ביתה במנהטן למחוז הולדתה בטוסקנה, למרות מחלת הסרטן שבה לקתה. במאמץ לשחזר את קורות אבותיה, נברה פלאצ'י בארכיונים ובספריות וערכה חיפושים קדחתניים בארכיון מרשם האוכלוסין וברישומי הכנסיות. "דודתי הוקסמה תמיד מסיפורים משפחתיים", נזכר פראצי, שליווה את הסופרת עד יום מותה. "בחופשות הקיץ המשפחתיות בבית בקיאנטי, היתה עמה תמיד מחברת שלופה כדי לרשום בה זיכרונות, לא רק של הסבים, אלא של כל קרובי המשפחה".

פלאצ’י בתצלום מ–1979. הוקסמה מזיכרונות משפחתיים | תצלום: אימג’ בנק / Getty Images

פלאצ'י החלה את דרכה העיתונאית בגיל 16. בשנות ה-70 כבר קנתה לה שם עולמי ככתבת מלחמה וכמראיינת בוטה וחסרת עכבות של אישים שעיצבו את ההיסטוריה, ביניהם האייאתוללה חומייני, הנרי קיסינג'ר, יאסר ערפאת, אינדירה גנדי וגולדה מאיר. באותן שנים גם זכתה לתהילה בינלאומית כסופרת, עם צאת ספרה "מכתב לילד שלא נולד", מונולוג של אשה הרה שמתלבטת אם להביא לעולם את ילדה. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, שהתרחשו לא הרחק מביתה במנהטן, כתבה טרילוגיה בגנות האיסלאם וחולשת המערב מולו (לספרי הטרילוגיה קוראים "הזעם והגאווה", "כוחה של תבונה" ו"אפוקליפסה"), שקנתה לה שונאים רבים והביאה להגשת תביעות דיבה נגדה.

היום, כשנתיים לאחר מותה, זוכה מי שכונתה "האשה האהובה והשנואה ביותר באיטליה" בהכרה שבני ארצה נמנעו מלהעניק לה בחייה. פירנצה, עיר הולדתה, עמה היו לה בשנים האחרונות יחסי איבה-אהבה, התפייסה עמה ובעיר נפתחה תערוכה גדולה לזכרה; כך נעשה גם במילאנו; הוותיקאן קרא לאחד מאולמות המוזיאון שלו על שמה, חרף הכרזתה שהיא אתאיסטית; הפרלמנט האיטלקי דן בהצעה לקרוא על שמה את אחד מחדרי הספרייה שלו; ובימים אלה, לקראת צאתו של "כובע מלא דובדבנים" בהוצאת ריצולי, מקדישים רוב עיתוני איטליה סיקור נרחב לבואו לאוויר העולם של ה"ילד התובעני" של אוריאנה פלאצ'י, "הילד שכן נולד", ושאת שמו בחרה בעצמה, בעוד מועד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ