למה היטלר שנא ציור מודרני?

בספרה החדש "אמנות ורודנות" מנתחת דנה אריאלי-הורוביץ את קשרי האמנות והפוליטיקה במשטריהם של מוסוליני, היטלר וסטאלין

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר שפירא

בנאום שנשא ביולי 1937, לקראת פתיחת תערוכת "האמנות המנוונת" במינכן שהציגה יצירות ויוצרים שנדחו על ידי המשטר הנאצי, תקף אדולף היטלר את האמנים המודרניים, וטען כי ראייתם המעוותת את המציאות נובעת מפגמים מולדים: "לאנשים מסוימים העין מראה את הדברים אחרת מכפי שהם; כלומר, קיימים אנשים שחווים באופן עקרוני שדות מרעה בכחול, שמים בירוק ועננים בצהוב זרחן".

החרדה והחלחלה מפני פאלטת הצבעים, הדימויים והרעיונות שהביאה עמה האמנות המודרנית על זרמיה וגווניה השונים לא היו רק נחלתו של הפיהרר הנאצי, אותו "צבע שעבר לצביעת מפות" (כהגדרתו של דוד אבידן). גם רבים אחרים לקו בהן במחצית הראשונה של המאה ה-20, כפי שמלמדת הקריאה ב"אמנות ורודנות: אוונגרד ואמנות מגויסת במשטרים טוטליטריים", ספרה של ד"ר דנה אריאלי-הורוביץ, שפורסם באחרונה בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב. מובאת בו, בין היתר, עדותו של מארק שאגאל על הביקורת שהוטחה בציוריו מפי פקידי המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, שלא הבינו "מדוע הפרה ירוקה ומדוע הסוס טס בשמים? מה הקשר בין זה לבין מארקס ולנין?"

אריאלי-הורוביץ, חוקרת אמנות וראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה לאמנות בצלאל, מציעה בספרה השוואה מקיפה של הקשרים בין אמנות לפוליטיקה בשלוש דיקטטורות - רוסיה הסובייטית, איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית. אך בעוד שרבים מהמחקרים על מדינות אלה טענו כי האמנות הוכפפה לחלוטין לתכתיבי השלטון, אריאלי-הורוביץ מבקשת, לדבריה, "להבין איך תנועותיהם ומשטריהם של לנין, סטאלין, מוסוליני והיטלר עשו מניפולציות באמצעות האמנות ומדוע הם ייחסו לאמנות כוח כה רב, שבעטיו היה צריך מצד אחד לרדוף אותה ולהוקיעה, ומצד שני להשתמש בה כדי לעצב תודעה ומציאות מדומיינת".

בשיחה עמה היא מסבירה כי אינה מניחה מראש שהיצירות שנוצרו שם שימשו אך ורק ככלי תעמולה, ולכן אפשר לבטל את ערכן האמנותי: "אני מנסה לבחון מה היתה השקפת העולם של הדיקטטורים כלפי את האמנות, אם היו מצבים שבהם גילו פתיחות כלפיה ואילו תפקידים נועדו לאמנים, לפני תפישת השלטון ואחריה. אחת המסקנות העיקריות מהמחקר היא שלמרות חתירתם של הרודנים לשליטה מוחלטת בעולם הדימויים, הם לא הצליחו לממש את תביעתם לסגנון אמנותי אחיד, ובשתיים מהדיקטטורות נשמר פלורליזם אמנותי מוגבל עד שלב מאוחר".

מגוון פירושים לריבוע לבן

ואמנם, אם הנאציזם הוא הדוגמה המובהקת לדיכוי האוונגרד האמנותי, דווקא אחרי פריחתו בגרמניה בשנות רפובליקת ויימאר, הרי אריאלי-הורוביץ מראה בספרה כיצד שתי התנועות האחרות, הקומוניזם והפשיזם, סללו דרך בראשית ימיהן לחזונות ולחזיונות מהפכניים - לא רק במציאות החברתית-פוליטית, אלא גם על גבי הקנווסים של האמנים.

"בברית המועצות ובאיטליה השבר של האמנות המודרנית היה חריף יותר בהשוואה לגרמניה, שכן התנועות הפוליטיות שהטרימו את המהפכה זכו לתמיכה נלהבת מצד אמנים רבים לפני תפיסת השלטון", היא אומרת. "במקרה של ברית המועצות, במשך כמעט שני עשורים - מאז ניסיון המהפכה הכושל ב-1905, דרך תקופת מנהיגותו של לנין ועד התבססות שלטונו של סטאלין - היתה התגייסות גדולה, מתוך בחירה, של אמני אוונגרד שהאמינו בזיקה בין המהפכה האמנותית לזו הפוליטית, ורובם התקשו לקבל אחר כך את השלטת הריאליזם הסוציאליסטי כסגנון אמנותי יחיד באמצע שנות ה-30. באיטליה, האמנים הפוטוריסטים היו דוגמה יוצאת דופן לאוונגרד אמנותי ימני: הם ליוו את מוסוליני מתחילת דרכו, היו שותפים להשקפותיו והתאכזבו לאחר שלא קיבלו הכרה כ'אמנות-מדינה'. במשטר הפשיסטי נוצר מצב מורכב, כשכמה תנועות אמנותיות התחרו על הבכורה, אך הדוצ'ה לא הכריז על אף אחת מהן כסגנון הרשמי".

מימין: דיוקן סטאלין מאת האמן הרוסי אלכסנדר גרסימוב, 1939; דיוקן מוסוליני מאת האמן האיטלקי הפוטוריסט גררדו דוטורי, 1933; דיוקן היטלר מאת האמן הגרמני היינריך קניר, 1937

מה היתה מידת המעורבות של כל אחד מהדיקטטורים בעניינים אסתטיים ומדוע הם נטו לחשוש מהאמנות המודרנית?

"היטלר מייצג את המקרה הקיצוני. גם מי שאינו חסיד ההסברים הפסיכו-היסטוריים, שמנתחים את ההיסטוריה תוך הדגשת המוטיווציות הפסיכולוגיות של המנהיגים, יתקשה להתעלם מהמעורבות והעניין הרב של היטלר באמנות; זהו מקרה של דיקטטור שראה עצמו כצייר כמעט עד גיל 30 ואף נהג להציג עצמו במכתבי קורות חיים כאמן. אך מעבר לכך, לפי הבנתי, לפנינו מקרה חריג של ‘אמן בפוליטיקה', שמבקש להזין את החיים הפוליטיים בממדים תיאטרליים וסימבוליים. לא במקרה הוא קירב אליו אנשים בעלי השקפות אסתטיות דומות כמו במאית הקולנוע לני ריפנשטאל, האדריכל אלברט שפאר או האידיאולוג הראשי של המפלגה, אלפרד רוזנברג (שגם לו היו שאיפות אמנותיות; בצעירותו למד אדריכלות ובעבודת הגמר שלו תיכנן דגם של משרפה).

"שלא כמו היטלר, אצל הרודנים האחרים אי אפשר לשרטט השקפת עולם שגובשה מראש בשאלת האמנות, ולכן הם גם לא היו חדורי התלהבות למגר את האמנות המודרנית מיד עם עלותם לשלטון. ועם זאת, סטאלין, בדומה להיטלר, חשש מהמופשטות של האמנות הזאת, מהאופי הסובייקטיווי והאינדיווידואלי שלה ומכך שהיא משאירה מקום רב לספקנות ולפרשנויות. למשל, את הריבועים הלבנים המפורסמים של האמן הסופרמאטיסט קזימיר מלוויץ' אפשר היה לפרש במגוון צורות, וככאלה הם לא שירתו את השימוש שסטאלין רצה לעשות באמנות. כמו יוצרי אוונגרד רבים בברית המועצות, מלוויץ' קודם בתחילה על ידי המשטר, אבל מאוחר יותר נרדף ונאסר. עם זאת, הוא דווקא דוגמה לאמן שהצליח להביע מחאה על הוקעתו; הוא חתם על עבודותיו המאוחרות עם ריבוע, רמז לתקופה המהפכנית ביצירתו".

בנוגע למוסוליני, היא מעריכה כי היתה השפעה לא מבוטלת ליחסיו האישיים, שבעטיים הוא בחר שלא להכריע בין התנועות האמנותיות. "הוא אמנם זכר חסד נעורים לפיליפו תומאסו מרינטי, מנהיגם של האמנים הפוטוריסטים, שכן הם היו שותפים במאבקים פוליטיים, אך מנגד, הפילגש היהודייה של מוסוליני, מרגריטה צרפתי, מי שהיתה עורכת התרבות בעיתון ‘איל פופולו ד'איטליה', שופרו של המשטר, סלדה מהפוטוריזם והיתה הפטרונית של זרם מתחרה, הנובצ'נטו".

גיבורי מעמד הפועלים

"אמנות ורודנות" הוא ספרה הרביעי של אריאלי-הורוביץ, בת 44. כמו בשניים מספריה הקודמים - "רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית" (מאגנס, 1999) ו"יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה" (מאגנס, 2005) - גם בספר החדש היא משלבת בחקר האמנות מתודות מתחומי עיון אחרים, דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, היסטוריה של הרעיונות ומחקר התרבות.

"מטבע הדברים, העיסוק בדיקטטורות הגדולות של המאה ה-20 מוקדש בעיקר לחקר הפוליטיקה ואינו מציע בחינה מעמיקה של השדה התרבותי, מתוך הנחה מוקדמת שאלו הן סוגיות משניות", היא אומרת. "אבל ככל שאני מתבוננת יותר במה שהתרחש באותה תקופה, אני מבינה שאי אפשר לפענח את הטוטליות שאליה חתרו משטרים אלה אלא אם כן מניחים את התרבות במרכז".

הספר מראה כי גם במקומות שהיה דמיון סגנוני, התגלו הבדלים תוכניים, בהתאמה לאידיאולוגיות השונות. כך, למשל, ברייך השלישי הונהגה אמנות עממית שהיתה דומה בסגנונה השמרני לריאליזם הסוציאליסטי בברית המועצות; בשני המקרים נועד הריאליזם לבלום את ההפשטה ואת הביקורת האפשרית של האמנים, ובשניהן הושם דגש על תיאורים מונומנטליים והרואיים של המנהיגים והלוחמים.

אבל לדעת אריאלי-הורוביץ, "כשמסתכלים על התכנים של האמנות המגויסת בשני המשטרים, רואים שבאמנות הנאצית שלט דימויו של הארי, שנועד להמחיש מהו טוהר הגזע, בעוד שהאמנים הסובייטים התמקדו בפרולטריון, בפועלים ובמפעל. הבדל מרכזי השתקף בדמות האשה: אצל הנאצים היא תוארה כמשמרת הגזע, כמי שאחראית ללידת צאצאים ארים ולמשק הבית, ולכן האמנים מיקמו אותה בסביבה הרמונית, משפחתית, כפרית ורחוקה מכל סכנה; מנגד, האשה הסובייטית מוצגת בחזית, כמי שעובדת ונושאת בנטל המאבק המעמדי באורח שוויוני לצד הגברים.

"אני שותפה לדעתה של סוזן זונטאג, כי העיסוק האמנותי בעירום אנושי ובגוף הארי המושלם שיקף את שאיפתם של הנאצים לאסתטיקה אוטופית, שנמצאת לעתים על גבול הפורנוגרפיה; לעומת האמנות הסובייטית, שהיתה א-מינית בתיאורים של גיבוריה, האמנים בגרמניה הנאצית שלחו מבטים חודרניים ומציצניים אל גוף האשה, מה שכמובן הלם את תפישת האשה ככלי לשימוש המשטר".

מטראומה לטראומה

בשנים האחרונות עוסקת אריאלי-הורוביץ גם בחקר האמנות הישראלית, ובמפתיע, גם בתחום זה מצאה הדים לנושאים שחקרה בעבר: באחרונה היא נשאה בבצלאל הרצאה, שעניינה הופעתם החוזרת ונשנית של סמלים נאציים בעבודותיהם של אמנים ישראלים בשני העשורים האחרונים. היא מספרת כי ההרצאה אמורה להשתלב במחקר שהיא עמלה עליו, שיבחן את קשרי הגומלין בין האמנות לפוליטיקה בישראל מאז שנות ה-80 ועד ימינו תוך הצגת כמה צמתים עיקריים, בהם מלחמת לבנון הראשונה, רצח רבין והאינתיפאדה השנייה.

לדבריה, "למרות הסיכון הטמון בניסיון לחקור אירועים כאלה, מפני שעדיין לא התהוותה פרספקטיווה היסטורית לגביהם, אני מבקשת לשאול מדוע האמנות שנוצרה כאן בשני העשורים האחרונים היא פוליטית וביקורתית מאוד, הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. הסוגיה הזאת מרתקת שכן אנו נמצאים בעיצומו של עידן אינדיווידואלי, סובייקטיווי וכמובן פוסט-ציוני. המחקר עוד נמצא בהתהוות, אך נדמה לי שאפשר להצביע על שתי מגמות בולטות באמנות הפוליטית הישראלית מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד פיגועי הטרור בשנים האחרונות: נטייה לאמירות בוטות ופרובוקטיוויות, לצד עיסוק נרחב, גם אם לעתים לאטנטי, בטראומות. אבל אולי זה לא מפליא, שהרי מדובר בפוליטיקה שנעה מטראומה לטראומה, ובחברה שבה כל ניסיון להפריד בין אמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה נידון מראש לכישלון".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ