רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבר מחכים לאיחוד הבא

בניגוד לסיבוב ההופעות הקודם, את האיחוד הנוכחי לא ליוו שום חששות. בהופעה בזאפה, "מינימל קומפקט" נשמעה כמו להקה שיודעת מראש שהיא מצוינת ואז עולה לבמה ומוכיחה שהיא אכן כזאת

תגובות

"אנחנו בסך הכל מגרדים חלודה", אמר רמי פורטיס לקהל אחרי אחד השירים הראשונים. יכול להיות שהוא הצטנע, סביר יותר שהוא התבדח. לא היה שום דבר חלוד (וגם לא שום דבר נוצץ, תודה לאל) בצליל ש"מינימל קומפקט" הפיקה שלשום בערב, בהופעה השנייה בסיבוב האיחוד הנוכחי שלה.

ה"בום-צ'ק/בום-צ'ק-צ'ק" הקטלני של המתופף מקס פרנקן; הבס הקצוב, הקשוח והאוטיסטי-משהו של מלכה שפיגל; הסטקטו המתכתי של הגיטרה של ברי סחרוף; קול הרובוט האנושי של סמי בירנבך; האישיות הבימתית הגבולית של פורטיס (ביום מתון אמנם) - כל הארטילריה הנהדרת של "מינימל קומפקט" נורתה, פגעה והצטברה לכדי חוויה מוסיקלית מרהיבה למדי. בעצם, היה דבר חלוד אחד: הקול של שפיגל, שהיה מהוסס ומאומץ. ייתכן שהוא נשמע כך רק מהמקום שבו עמדתי, ובכל מקרה הדבר לא העיב בצורה כלשהי על ההנאה הגדולה ממסיבת יום ההולדת ה-60 של בירנבך, העילה הרשמית לסיבוב הנוכחי.

זאת לא היתה הופעה מסעירה ומרגשת כמו ההופעות בסיבוב האיחוד הקודם של "מינימל". ב-2003, 12 שנים אחרי שניגנו יחד בפעם האחרונה, חברי הלהקה לא ידעו אם הם מסוגלים להוציא מעצמם דבר מה בעל ערך. ואז הם עלו לבמה, הבינו שהם מסוגלים - וההכרה הזאת שיחררה מהם פרץ של אנרגיה יצירתית. הפעם, כך נדמה, לא ליוו את האיחוד חששות מהסוג הזה. "מינימל" נשמעה כמו להקה שיודעת מראש שהיא מצוינת ואז עולה לבמה ומוכיחה שהיא אכן כזאת.

האנרגיה היתה לפיכך שונה מאשר בסיבוב הקודם: לא אנרגיה של גילוי, אלא אנרגיה של שמחה והנאה מהמפגש עם חברים ותיקים ואהובים ומההזדמנות להשקיף למשך כמה רגעים, ממקום בטוח, על ימי הרעב, הזרות והתשוקה של תחילת-אמצע שנות ה-80.

25 שנים אחרי, רוב השירים שחברי "מינימל" ניגנו נשמעו עדיין רלוונטיים. זה לא מפתיע. במוסיקה של הלהקה היה תמיד דגש חזק על קצב רפטטיווי, ואין פלא שחלק מחבריה נמשכו אחרי הפירוק אל המוסיקה האלקטרונית. ההופעה שלשום הדגישה כצפוי את הזיקה של "מינימל" למוסיקת דאנס, אבל בניואנסים, לא בצורה מוגזמת. התוספת של נגן שישי, נגן כלי ההקשה (והחצוצרה) אסף רוט, עיבתה את חטיבת הקצב (בירנבך לא ויתר כמובן על התוף הבודד המפורסם שלו), וסחרוף נטש בשישה-שבעה שירים את הגיטרה שלו ועבר לנגן בקלידים, שינוי שהעמיק את התחושה הדאנסית.

זה היה שינוי מרענן, ולפעמים זאת היתה הברקה של ממש: "Takes a Lifetime", למשל, נהפך לחגיגה משלהבת של ביט משתולל, והמעבר ממנו ל"Losing Tracks" השקול (והנפלא) יצר ניגוד מרתק. אבל היה גם צד בעייתי למעבר התכוף של סחרוף לקלידים. הגיטרה שלו היא העוגן של "מינימל", ובלעדיה - בעיקר אם מדובר בשיר לא מאוד קצבי - משהו בעוצמה ובאיזון של הלהקה נפגם. לצד התצוגה הווקאלית המאכזבת של שפיגל (את "When I Go" היא דווקא שרה בסדר), זאת היתה עוד בעיה נקודתית וכמעט זניחה, שלא הפריעה להופעה כולה להיות מצוינת.

ל"מינימל קומפקט" יהיו שתי הופעות נוספות, היום וביום ראשון. מאחר שהכרטיסים לשתיהן כבר נמכרו, מאות (ואולי אלפי) האנשים שנזכרו מאוחר מדי יצטרכו להתאזר בסבלנות עד לסיבוב הבא, שיקרה ב-2011 (30 שנה לאלבום הראשון של "מינימל"), או ב-2014 (כחלק מהחגיגות המונומנטליות לרגל יום הולדתו ה-60 של פורטיס), או שלא יקרה אף פעם.

"מינימל קומפקט". מועדון זאפה בתל אביב, 9.7

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true