אבא אלחנני, 1918-2008

אלחנני רשם פרק חשוב בתולדות האדריכלות בישראל במבנים שתיכנן ברחבי הארץ ובהתבוננות מפוכחת וביקורתית על העשייה האדריכלית

אסתר זנדברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

האדריכל אבא אלחנני שהלך לעולמו ביום רביעי בשבוע שעבר היה דמות רבת זכויות באדריכלות הישראלית, זן נדיר של איש מעשה ומוכיח בשער. אלחנני היה מהמעטים בקהילה האדריכלית בישראל שהעז לחצות את הקווים מעשייה אדריכלית לכתיבה ולביקורת אדריכלות. משני עברי המתרס הוא חתר לזיהוי הגן הישראלי באדריכלות בארץ - מקומי "אבל בלי התחנחנות וקיטש" כפי שאמר, מקורי "אבל לא אישי אלא כחלק מתרבות", מינורי ונטול ראווה וזיוף.

אלחנני רשם פרק חשוב בתולדות האדריכלות בישראל במבנים שתיכנן ברחבי הארץ ובהתבוננות מפוכחת וביקורתית על העשייה האדריכלית. הוא העז לבקר יצירות של עמיתיו, ואף נדיר מכך - הוא העז לחלוק להם שבחים בפומבי.

אלחנני תמיד הלך נגד הזרם המרכזי והדעה הרווחת. המלאכה כפוית הטובה שקיבל עליו זיכתה אותו בלא מעט הערכה בחוגים הקרובים לו ובין יודעי ח"ן, אך ככלל "עשיתי שגיאה גדולה מבחינה אישית", אמר פעם בראיון של חשבון נפש, "המחיר ששילמתי היה כבד. שומר נפשו ירחק מזה".

אבא אלחנני: "משבח אני את האדריכלים הבינוניים, אלה המוותרים על הפיתוי לחדש ויהי מה". (תצלום: אלון רון)

לא התגעגע לגימנסיה

אלחנני נולד בוורשה בפולין ב-1918 ובא עם הוריו לארץ ישראל ב-1933. הוא בוגר הפקולטה לאדריכלות בטכניון בחיפה, עסק בתכנון ופיקוח בשביל הצבא הבריטי, הצטרף להגנה ושירת בצה"ל כקצין מודיעין. את לימודי התיכון עשה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. לבניין ההיסטורי לא היו לו סנטימנטים ומעולם לא קונן על הריסתו. "זה היה בניין חסר כל ערך", העז לומר גם אחרי שנהפך סמל להשכחת העבר. מגדל שלום מאיר שנבנה במקום הגימנסיה היה בעיניו הבניין הגבוה הטוב ביותר בתל אביב.

ב-1949 פתח אלחנני משרד אדריכלים עצמאי. בנוסף לעבודתו כאדריכל הוא עיצב תערוכות במדינות שונות בעולם ועסק באמנות. יחד עם הסופר והאמן בנימין תמוז עיצב בשנות ה-50 את האנדרטה לזכר הטייסים בגן העצמאות בתל אביב. בשנות ה-60 תיכנן (יחד עם האדריכל ישראל לוטן) את רחוב ה' באייר בכיכר המדינה בתל אביב. הכיכר עצמה תוכננה על ידי אוסקר נימאייר. אלחנני לא היה שלם עם תוכנית נימאייר אך בכל זאת הצטער שהיא לא נבנתה "כי זהו פרויקט טוב ונכון למקום".

עוד תיכנן אלחנני בין היתר מרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, שכונות מגורים באשקלון וברמת אילן, את קרית ממר"ם ברמת גן ושני מגדלי מגורים ברמת אביב שאיכותם מרשימה עד היום, ובמיוחד היום. משכן נשיאי ישראל בירושלים הוא עבודתו המוכרת שהשביעה אותו מרורים. על המבנה ניתכה בתקשורת ביקורת ארסית מאין כמוה, וחבר הכנסת אז, יצחק נבון, מנה בעיתונות אחד לאחד את כשליו האיומים לכאורה. אלחנני תבע לדין את נבון, נבון התנצל בפומבי, אבל הפגיעה באלחנני, אדריכל מוערך שתוכניתו למשכן זכתה בתחרות תכנון יוקרתית וגרפה שבחים, היתה אנושה.

חשבון הנפש של האדריכלות

במשך שנים פירסם אלחנני בעיתונות היומית ובכתבי עת בישראל ובחו"ל מאמרים ודברי ביקורת על האדריכלות הישראלית ועשה רבות להנכיח את קיומה. הוא הרצה בנושא מעל במות שונות והגיש באוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל סדרת תוכנית "על אדריכלות כאמנות וכמדע", שיצאה לאור כספר.

ב-1966 החל להוציא לאור את כתב העת לאדריכלות "תווי", מפעל יחיד מפואר ללא תמיכה כספית ציבורית שהחזיק מעמד 25 שנה. "תווי" נסגר אחרי 30 גיליונות בלבד אך היה ועודנו מקור נדיר למידע ודעה בתולדות האדריכלות בישראל. על בסיס כתב העת כתב אלחנני את ספרו המקיף "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" שיצא לאור ב-1988 (משרד הביטחון), ובו הוא עורך את חשבון נפש של האדריכלות בארץ מראשית המאה ועד סופה ולא נרתע מלשחוט פרות קדושות. בין היתר טען כי בשנות ה-50 העדיפו "אדריכלי הצמרת ובעלי הקשרים לעסוק בתכנון בנייני ציבור ראוותניים ולא נחפזו לעסוק בבניית אותם שיכונים אומללים" וכי מדינת ישראל השקיעה כספי תרומות בתכנון מוסדות תרבות והשכלה גבוהה מפוארים, בעודה מקימה "עיירות עלובות ומשכנות עוני".

מאמר מפתח שפירסם אלחנני ב"הארץ" עם חנוכתו של בניין עיריית תל אביב ב-1966 מתמצת כהלכה את משנתו ודמותו. תחת הכותרת "על החשיבות של הבינוניות (באדריכלות)" כתב: "משבח אני את האדריכלים הבינוניים, אלה המוותרים על הפיתוי לחדש ויהי מה. אין אני מטיף לבינוניות שבטמטום, אלא של הרואים עצמם חוליה קטנה בתרבות נמשכת. אל נדאג לגאונים. אם יימצאו כאלה הם ימצאו את דרכם בבוא הזמן ואולי יראו לנו את הדרך לעצמאות תרבותית ואמנותית".

המאמר נכתב בתשובה לתגובות נזעמות לדברים שכתב בשבחו של בניין עיריית תל אביב שנחנך אז. בהבדל מרבים מעמיתיו אלחנני ראה בבניין העירייה "בניין רציני ומרשים שעשוי להתחבב על אזרחיה (של תל אביב) בתנאי שהיושבים בו יהיו מתונים ואנושיים כמוהו". אלחנני גם יצא להגנתה של כיכר אתרים ואמר בראיון אתו ש"רוב הצרות לא תלויות בתכנון אלא בנסיבות. ועם כל המגרעות, ההתנפלות עליה היתה מוגזמת". ככל שהזמן עובר, הולכת ומוכחת צדקת דבריו, ומשנתו תקפה מתמיד.

אלחנני הותיר אחריו את אשתו, האדריכלית חנה אלחנני, את בתו עדית ונכדים. בנו אהוד, ששאף ללמוד אדריכלות ולו הקדיש את ספרו, נהרג במלחמת יום הכיפורים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ