רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סגול 59 יוצא לקרב

"לפתוח את האוזן הישראלית זה סוג של שליחות. כי בשבילי נוטוריוס ביג הוא כמו שייקספיר" אומר הראפר "הישיש" שישיק את אלבומו החדש במוצ"ש

תגובות

כשסגול 59 נקלע לקרב ראפרים (Battle בעגת ההיפ-הופ) הוא בדרך כלל מנצח. גם מפני שהוא יודע לשחק במלים יותר טוב מרוב הראפרים בסביבה, וגם משום שהוא יודע מראש לאיזו נקודה רגישה היריב יכוון את הארס הוורבלי שלו. "כמעט תמיד הם יסתלבטו על הגיל שלי", הוא אומר. "הם יגידו שאני זקן, שיש לי נכדים, שאם אני עושה ראפ גם שמעון פרס יכול. לא משהו שקשה להתמודד אתו".

בגיל המופלג 39 וחצי, סגול 59 (חן רותם) מוציא אלבום חדש ומצוין, "תעשו מקום". אחד השירים המצחיקים שנכללים בו, "אני זקן מדי", לוקח את סוגיית הראפר הישיש לנקודה קיצונית ומופרכת. הוא נפתח כך: "קמתי בבוקר, מביט בראי, בן אדם פתטי, הרבה מעבר לשיא. אלף קמטים, מתרבים כל שנייה, פלאשבקים ממלחמת העולם השנייה". אחר כך מגיעים המורפיום, החיתולים, האלצהיימר, בגין ובן גוריון, אנה הפיליפינית מגאנה, "איפה שמתי ת'שיניים?" ו"האשכים שלך בשנת שמיטה". "זה שיר קצת אמינמי", כלומר בסגנון של אמינם, מאבחן רותם. כל ראפר שייכנס אתו לקרב בקיאות בהיסטוריה של ההיפ-הופ והמוסיקה השחורה בכלל, יעשה טעות חמורה.

האם מאחורי השיר המצחיק הזה מסתתרת חרדה אמיתית? האם הוא לא חושש שהוא באמת זקן מדי לז'אנר שבתוכו הוא פועל? אילו רותם, שמתפרנס מעבודה כקופירייטר, היה צריך לנסח את התשובה בסיסמה קצרה וקולעת, הוא כנראה היה אומר: "זה לא הגיל, זה ה-Skill". "אין שום חרדה, באמת. אתה יכול להיות זקן, אתה יכול להיות שמן, אתה יכול להיות גמד עם עין אחת כמו בושוויק ביל מה'גטו בויז'. הדברים האלה לא רלוונטיים. יש רק שאלה אחת: יש לך Skills או אין לך. חוץ מזה, כמו שג'יי זי, שצעיר ממני בחצי שנה, אמר לפני כמה שנים, כשאמרו לו שהוא זקן מדי, '30 זה ה-20 החדש'. אז 40 זה ה-30 החדש".

הוא מודה ש"לא בטוח שהמוסיקה שלי תדבר לילד בן 14 עם מכנסי באגי שרוקד ב'ג'י ספוט' (מועדון היפ-הופ בתל אביב, ב"ש) ביום שישי. אין מה לעשות, הטקסטים שלי קשורים לביוגרפיה שלי ושל הדור שלי. כשהזכרתי באחד השירים את הלן קלר וג'ורג' ברנרד שו, הרבה צעירים שאלו אותי מי אלה. הם לא יודעים, ולכן קשה להם להתחבר. אבל זה מחיר זניח. אם כבר, הגיל שלי הוא יתרון, לא חיסרון. כשאתה מתבגר אתה מבין שאתה לא צריך לקחת את עצמך ברצינות. את העבודה כן, אבל לא את עצמך. זאת אחת המחלות של המוסיקה הישראלית. הכל נורא כבד, נורא אישי, כל סבלות העולם על כתפיך. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב את דני סנדרסון. הוא בוכה וצוחק באותו זמן. או את אריק לביא, ודורי בן זאב, ויענקל'ה רוטבליט. גם ראפרים יכולים ללמוד מהם. קצת הומור ואירוניה וסאטירה לא יכולים להזיק. לא כל דבר הוא כזה א-גרויסע. אנחנו בסך הכל שרים על קצב".

מספיק שירי אגו

מי שיתעקש לאתר אצל סגול 59 סימנים לחרדת הזדקנות לא מודעת, יוכל למצוא אותם בהחלטה של הראפר להפקיד את הפקת האלבום - פונקציה קריטית בהיפ-הופ - בידיו של ג'וני הקטן (יונתן גולדשטיין), שבתחילת העבודה המשותפת של השניים היה בן 16. "אני שוב אומר, זה בכלל לא קשור לגיל", אומר רותם. "הוא פשוט סופר-מוכשר. יש לו חושים מאוד מחודדים, אינסטינקטים טובים, ונדיר למצוא בהיפ-הופ מפיק שגם מבין בהרמוניות, שיודע לנגן. חוץ מזה, הוא אחד היחידים שעומדים בקצב שלי. אני אוהב לעשות, אני לא עושה למגירה. לפעמים כשאתה מדבר עם מוסיקאים ישראלים הם אומרים 'כן, זה בעבודה, אנחנו עושים דמואים'. אני לא אוהב לבזבז זמן. פופ צריך להיות דבר מיידי, והיפ-הופ עוד יותר. זה דבר של כאן ועכשיו. העבודה צריכה להיות מהיום למחר. לא עובדים שנתיים-שלוש על דיסק".

סגול 59: "אתה יכול להיות זקן, אתה יכול להיות שמן, זה לא רלוונטי" | תצלום: אמיל סלמן / ג'יני

השניים נפגשו כשרותם בא עם עוד כמה זמרים לאולפן של ג'וני כדי להקליט שיר לסדרת טלוויזיה. "כשראיתי שמדובר בנער יוצא דופן, הוצאתי את הקלסר שלי, אני תמיד מסתובב עם קלסר, וביקשתי ממנו להשמיע לי איזה טראק", הוא מספר. "הוא השמיע, אני עשיתי על זה ראפ, וכבר באותו יום היה לנו שיר".

מבחינה מוסיקלית, ג'וני היה זה שהביא לאלבום את הצליל של ההיפ-הופ המסחרי והמעודכן. "אני נהנה להקשיב למוסיקה הזאת, אבל הוא ממש מושפע ממנה. אז הוא הביא את הצליל הזה, ואני את האהבה שלי לאולד-סקול, ונפגשנו באמצע הדרך", אומר רותם. אבל היו גם רגעים שבהם ג'וני היה המבוגר האחראי באולפן. "כשהתחלנו לעבוד הבאתי הרבה שירי אגו", ממשיך רותם. "אני אוהב את זה. 'תראו איך אני טוחן את המתחרים שלי'. זה חלק מהקסם של ההיפ-הופ בעיני. המטא-פואטיקה שלו. זאת מוסיקה שנמצאת כל הזמן ברפרנס לעצמה. אני שר על איך שאני שר. אני כותב על איך שאני כותב. אבל באיזשהו שלב ג'וני אמר לי, 'עצור, יש כבר מספיק שירי אגו, תהיה יותר רציני'".

והתוצאה: אלבום היפ-הופ מגוון ועשיר, נוקב ומצחיק כאחד. שירי אגו מודעים לעצמם לצד רצועות שבהן מחאה על מצב התרבות הישראלית; ביטים עכשוויים לצד שירים שמושפעים מהסול של מוטאון; שיר בקצב של 11 שמיניות עם תפקיד דומיננטי של עוד לצד סימפולים אפריקאיים; השפעות של גדולי הראפ לצד קריצות למושיק עפיה.

על מה שאין בדיסק, שיוצא בחברת התקליטים האמריקאית JDub (שהביאה לעולם את מתיסיהו) ויושק במוצאי שבת בהופעה במועדון ברזילי בתל אביב, אפשר ללמוד משורת המחץ של רצועה מס' 3, "תעזבו אותי": "תעזבו אותי מחלומות של אחרים, תעזבו אותי מפרסומות למשקאות קרים, תעזבו אותי משירי משוררים, מבית בפרוורים עם ארבעה מקררים". ובסוף יש גם בלוז, לא משהו שמוצאים בדרך כלל באלבומי היפ-הופ. "המטא-פואטיקה של הראפ באה מהבלוז", מסביר רותם. "אני שר את הבלוז על זה שאני שר את הבלוז".

בום!

רותם התוודע לראפ בסוף שנות ה-80. מתנדבים בקיבוץ שבו גדל, עין החורש, השמיעו לו קסטות של "פאבליק אנמי", "NWA", "ביסטי בויז" ואייס קיוב. "נדלקתי", הוא מספר. "היה בזה משהו רענן, חדש, בועט. זה הכה בי בצורה מיידית. בום!"

20 שנה אחר כך, ההתלהבות שלו מראפ לא שככה. לא שיש לו אשליות שהישראלי הממוצע שותף לה. "לא רק הראפ, כל המוסיקה השחורה מעולם לא התקבלה פה. לא באמת", הוא אומר. "כמה מכירים כאן את אייזק הייז? התיאוריה שלי היא שהכל בגלל השירים הרוסיים וההשפעה שלהם על הזמר העברי. המוסיקה הישראלית בנויה על מלודיה. כשאנשים שומעים ראפ או פאנק הם שואלים 'אבל איפה השיר?' הם רוצים שהמנגינה תלך מא' לב' וג'. אבל המוסיקה השחורה לא הולכת לשום מקום, היא מבוססת על קצב. זה ההבדל בין התוף למנדולינה.

"אני לא יודע אם אפשר לפתוח את האוזן הישראלית, אבל אני מנסה", הוא ממשיך. "זה סוג של שליחות. כי בשבילי ביגי (הראפר נוטוריוס ב-י-ג) הוא כמו שייקספיר, ואני לא אומר את זה בשביל הסנסציה. תקרא את המלים שלו. זאת צורת ביטוי אולטימטיווית. בכלל, הראפ נותן לך רישיון לעשות דברים שסגנונות אחרים לא מאפשרים. אתה יכול להיות בוטה, גס, מצחיק, אתה יכול להגזים, לפנטז, לחשוף את עצמך בצורה הכי גלויה או לספר דברים שאין להם קשר למציאות. זה כלי ביטוי אידיאלי".

רותם התחיל לעשות ראפ לקראת סוף שנות ה-90. "זה לא היה מתוכנן", הוא מספר. "מצאתי את עצמי כותב טקסטים ועושה ראפ על שירים של ביגי, נאס ואייס קיוב. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להקליט וגירדתי הקלטות מפה ומשם, עם אנשים שלא ידעו איך להפיק היפ-הופ אבל רצו לעזור לי". הוא השמיע את ההקלטות הבוסריות האלה ליורם אליקים, שהפעיל אז את חברת התקליטים הירושלמית פאקט, "ויורם אמר שחייבים להוציא את זה. הוא אמר: 'השיר הזה יותר טוב, השיר ההוא פחות טוב, זה לא משנה; אין כאן כמעט היפ-הופ, וחייבים לתעד את זה'. באמת לא היה כאן כלום באותה תקופה. 'שב"ק ס'' וזהו".

בתשע השנים שעברו מאז, שבהן סגול 59 הספיק להוציא שישה אלבומים, ההיפ-הופ הישראלי יצא מהמחתרת ולרגעים אפילו כבש את המיינסטרים. "לא צריך להגזים", אומר רותם. "'שב"ק ס'' זה סוג של נס, 'הדג נחש' זה סוג של נס, וקשה להאמין שמה שקרה עם סאבלימינל ב-2001, כשגם סבתא שלי ידעה מי הוא, יחזור על עצמו. מצד שני, יוצאים פה לא מעט אלבומים טובים, וזה מה שחשוב. רק בחודשים האחרונים: קוואמי, פלד ואורטגה, כהן@מושון. אנשים שנמצאים בשטח כמה שנים, ובזכות התמדה ועקביות וכישרון הצליחו לעשות את זה.

"התמדה ועקביות הן הדברים הכי חשובים", ממשיך רותם. "לא לתת לרדיו או לאף אחד אחר לשבור אותך. להמשיך לעשות כל הזמן. קראתי לא מזמן את הספר של ג'ין סימונס מלהקת 'קיס'. ספר מרתק, שלא כמו המוסיקה של 'קיס'. הוא אומר שם: אף אחד לא יעשה בשבילך. אתה צריך למכור, אתה צריך לייחצן, אתה צריך לעשות הכל בעצמך. אם תעשה, המזל יבוא אליך. אם תעשה, הדברים יידבקו אליך. אני מאמין בזה. אין דרך אחרת".

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true