היורם שליד הצבר

יורם טהרלב אמנם מתרגש מיציאת האוסף הראשון של שיריו, "אבל ההישרדות של השירים נעשית בלבבות", הוא אומר

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

"לא מזמן ישבתי בבית קפה וכתבתי", מספר יורם טהרלב, "ובעלת המקום ניגשה אלי ואמרה, 'יופי שאתה כאן. משוררים תמיד ישבו אצלנו. נתן יונתן היה כותב כאן, וגם אחרים. בזמן האחרון לא זכינו לביקורים כאלה, ומאוד שמחתי לשמוע מאחד המלצרים שיהודה אטלס נמצא אצלנו בקפה'". כעבור שעה האנקדוטה הזאת מקבלת חיזוק. כשטהרלב יוצא מבית הקפה שבו התקיים הראיון, גבר צעיר בשולחן הסמוך שואל: "מי זה היה? אני מכיר את הפרצוף, אבל לא מצליח לשייך". לפחות הוא לא חשב שזה דני קרמן.

לא צריך ללמוד משני המקרים האלה שאנשים ברחוב לא מזהים את האיש שפזמוניו צרובים בתודעה של כל ישראלי כמעט, בין שהוא יודע זאת ובין שלא. הסדרן בחניון של היכל התרבות בנתניה, שם הופיע טהרלב שלשום בבוקר, הכיר אותו מיד, וכשהפזמונאי נכנס לאולם שבו התקיימה ההופעה לחשה קשישה אחת לחברתה, "הוא כבר לא צעיר". טהרלב היה נהנה לשמוע את הקשישה השנייה משיבה: "נו, גם אנחנו לא".

ההופעה שלשום, לפני כ-150 מתנדבים קשישים של הביטוח הלאומי בנתניה, היתה אחת מ-26 הופעות שטהרלב קיים ויקיים החודש. זה חודש עמוס, אבל לא בצורה יוצאת דופן. טהרלב חורש את הארץ כבר שנים רבות, ולאחרונה יותר מאי פעם: מרצה, מנחה, מספר מעשיות, מדבר על שיריו ועל ארץ ישראל הישנה והטובה שמככבת במאות מהם. זה שילוב של סטנד-אפ, שיעור מולדת ו"חיים שכאלה", וטהרלב (יחד עם הזמרת דלית כהנא) נותן הופעה טובה: קצבית, רהוטה, משעשעת, נוגעת ללב. כשהוא מספר סיפור, לא משנה על מה, אי אפשר לא להקשיב לו.

הורטבו בדמעות ישראל

טהרלב ציין בתחילת השנה את יום הולדתו ה-70, והחגיגות בעיצומן. בשבוע הבא, במסגרת הכנס "מי אני? שיר ישראלי", יוענק לו אות הוקרה על מפעל חיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. ב-16 וב-18 בחודש יועלה בצוותא תל אביב המופע "אתה לי ארץ" ובו מיטב שיריו. והמאורע החשוב ביותר: הד ארצי מוציאה בימים אלה את "אין כבר דרך חזרה", ארבעה דיסקים ובהם 92 שירים נבחרים של טהרלב, כעשירית מכלל פזמוניו.

מפתיע מאוד להיווכח שזהו האוסף המקיף הראשון משיריו של טהרלב. "יצאו דברים פה ושם, אבל זה האוסף הראשון שאני ממש גאה להראות לנכדים שלי", הוא אומר. מדוע זה לא קרה, כמתבקש, לפני 10 או 20 שנה? "אף פעם לא היה לי זמן לטפל בדברים שקשורים בהנצחה, ובכלל, רוב הדברים קורים לי מאוחר", מסביר טהרלב.

יורם טהרלב: "רוב הדברים קורים לי מאוחר" | תצלום: ניצן שורר

יציאת האוסף החדש מרגשת אותו, "אבל אני לא מאמין שאוספים כאלה תורמים להישרדות של השירים. ההישרדות של השירים נעשית בלבבות. הרב לוי יצחק מברדיצ'ב אמר פעם דבר חכם מאוד (בשיחה של שעה וחצי טהרלב ציטט באריכות גם את הרמב"ם, הרבי מקוצק, חת"ם סופר, הגאון מווילנה ורבי עקביא בן מהללאל, ב"ש). הוא אמר: 'הפזמונים והפיוטים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון מליצה, אבל רק אחרי שהורטבו בדמעותיהם של ישראל נעשו לסליחות', כלומר לחלק מעבודת האלוהים".

טהרלב מציין את "הליכה לקיסריה" כדוגמה לשיר שנהפך ל"סליחות", אבל גם שיריו שלו הורטבו בדמעותיהם של ישראל. הוא מספר על מכתב שקיבל מתושב קרית ארבע, "שכתב כי כשאביו שכב על ערש דווי הוא התחיל לשיר לפתע את 'הבלדה על יואל משה סלומון', בניגון ובהטעמה, וזה הדבר האחרון שיצא מפיו. וחוה אלברשטיין סיפרה לי שכאשר שרה ללוחמים במלחמת יום כיפור, אחד הפצועים ביקש ממנה שתשיר לו את 'בשביל אל הבריכות' שוב ושוב, כמה פעמים שהיא רק יכולה. ברגע של אמת אנשים נאחזים בשירים יותר מאשר בכל יצירה אחרת של התרבות האנושית. תיאטרון הוא חלק מהתרבות שלנו, שירים הם חלק מהזהות שלנו".

דירוג סודי

בין השנים 1966 ל-1974 טהרלב כתב מספר מדהים של פזמונים שהיו ללהיטים, רבים מהם בשביל הלהקות הצבאיות. הוא חיבר בסך הכל 132 שירים ללהקות הצבאיות, ומחקר על הלהקות הללו שהתפרסם לאחרונה והתמקד ב-150 השירים הבולטים שלהן כלל בתוך הרשימה הזאת לא פחות מ-27 פזמונים של טהרלב. מה יש בכתיבה שלו שהפך אותו לפזמונאי כל כך פורה ואהוב?

"בראש וראשונה הומור", הוא משיב. "הומור זה דבר שיש למעט כותבים. אני חושב גם שכתבתי בשפה יחסית פשוטה, אף על פי שהיום אולי יגידו שהיא מורכבת. אני לא איש של דימויים. הערצתי, למשל, את יוסי גמזו. 'איך הלילה רץ בצווארון פתוח, בין בתי העיר ובין בתי השיר'. דימויים אלתרמנייים נהדרים. אני השתמשתי במלים יותר פשוטות. אבל העיקר זה ההומור. הוא לא נטש אותי ואני לא נטשתי אותו. אני חייב את זה לאבא שלי, שהעביר לי את ההומור שלו. אני מתפרנס מזה כל חיי.

"אבל גם כשאמרתי דברים בהומור", מוסיף טהרלב, "תמיד ניסיתי לדבר מכבשון לבי. ביישנות, חשש מהמין השני, חשש מדחייה, העובדה שאני לא ממש דון ז'ואן - לכל הרגשות והתסביכים האלה יש ביטוי בשירים שלי".

ואכן, בשיריו של טהרלב יש מתח מרתק בין התמסרות לאתוס הציוני לבין מידה של אאוטסיידריות, של "אני" שלא ממש מוצא את עצמו בתוך ה"אנחנו". "יש כביכול ניגוד בין שירי ה'אנחנו' לשירי ה'אני', והלהקות הצבאיות אמורות להיות שייכות ל'אנחנו'", הוא אומר, "אבל בשירים שכתבתי ללהקות הצבאיות יש תמיד אחד. 'אני איני כזאת'. אני אחרת. בשירים שגדלתי עליהם, הפנים כוונו תמיד אל השמש העולה. הכל היה שמש. ב'עוד לא תמו כל פלאייך' אני כותב 'בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה'. בואו נברח מהשמש. תנו לי צל, תנו לי להסתתר, תנו לי שקט. אני לא אומר שדמות הצבר לא מככבת בשירים שלי, אבל לצדה ישנה גם דמות היורם".

האם ההצלחות שלו בשנות ה-60 וה-70 עלו לו לראש? "אף פעם לא", הוא משיב. "השתדלתי תמיד לשמור על פרופיל נמוך, להתייחס לעצמי בהומור. תשמע, אני לא הגאון של העולם. אני יודע מה היכולת שלי, אבל אני גם יודע במה נעמי שמר עולה עלי, במה חיים חפר עולה עלי, במה יענקל'ה רוטבליט עולה עלי".

במה רוטבליט עולה עליך?

"בעכשוויות. השירים שלו הם אפ-טו-דייט. 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה'. לא כתבתי שיר כזה, אתה מבין? יש לו את זה, את דופק החיים, ובזה הוא עולה עלי. את הפלפל שהוא הביא לרוק הישראלי אין לי. קח את 'בפרדס ליד השוקת'. זאת תמונה של נוף. האהובה, היא בערפילים. אצל רוטבליט הבחורה במרכז. המלכה של האוגדה, הוא ממש נמצא אתה. ושם אני לא נמצא. לא זכיתי, כמו שאומרים".

טהרלב אומר שיש לו דירוג ברור, "אובייקטיווי מאוד", של כותבי הפזמונים הישראלים, "אבל אני לא אמסור אותו", הוא צוחק.

אפשר לפחות לשאול איפה אתה בתוך הדירוג הזה?

"אתה יכול לשאול, אבל לא תקבל תשובה. לא במקום הראשון, בוא נגיד כך".

פתאום אני אאוטסיידר

ב-1974 טהרלב הפסיק לכתוב פזמונים. "נמאס לי", הוא אומר. "אדם יוצר נע ממקום למקום, והרגשתי שאני רוצה להעביר מסרים בצורה אחרת. רציתי, למשל, לכתוב על דברים אירוטיים, ולא הרגשתי נוח לעשות את זה בפזמונים". לא שהפזמונים שלו היו חפים מגילויי חושניות. "חשמל זורם בכפות ידיך" של רותי נבון ו"אני מת" של שלישיית "לא אכפת להם" הן שתי דוגמאות נהדרות ליכולתו של טהרלב לדבר על סקס בלי לדבר על סקס.

בשנים הבאות, שבהן התרכז בכתיבת ספרים למבוגרים ולילדים, הוא הרגיש שהמדינה שהכיר ואהב נעלמת. "מעמדו של הקיבוץ ירד, תנועת הפועלים ירדה, האידיאולוגיה הציונית ירדה, היחס אל החלוציות השתנה. ברגע שבגין דיבר על הקיבוצניקים המיליונרים, זה שינה את התחושה. קרה פה משהו חדש, ופתאום אני אאוטסיידר. גדלתי בארץ מסוימת ופתאום זה נשבר".

כשחזר לכתוב פזמונים, ב-1982, הוא לא תירגם את התחושות האלה לשירים כועסים. להיפך. "השירים שכתבתי אז היו יותר מפויסים, יותר נינוחים, ולא שאי פעם הייתי מרדן גדול. חשבתי לעצמי, מה נשאר? והתשובה היתה: אהבת הארץ באמת. בזה עוסקים רוב השירים שכתבתי בשנות ה-80, שבדיעבד הם השירים הכי אהובים שלי. 'קום והתהלך בארץ', 'בפרדס ליד השוקת', 'ארצנו הקטנטונת'. אנשים מתים על זה. בשנות ה-60, כשהיה לי ברור שכולם פטריוטים, יכולתי לכתוב עם הרבה אירוניה, אבל כשהארץ השתנתה וחלק מהאנשים נעשו יותר ביקורתיים, אנשים אחרים התחילו לחפש את האמירה של אהבת המולדת".

שיריו של טהרלב משנות ה-80 מתאפיינים בין היתר בכך שאין בהם ההומור והזיק הממזרי של שיריו הישנים. מדוע? "אני מסכים שאין בהם הרבה הומור. כשכתבתי שירים ללהקות הצבאיות, הדרישה הכי חשובה היתה שיהיו שירי במה, כלומר שירים מצחיקים וקליטים. בשנות ה-80 לא היתה דרישה כזאת, וחוץ מזה, כמה הומור יכול להיות בשירי אהבה למולדת? אבל אני לא מסכים שאין בשירים האלה משהו ממזרי. אני פוסעת חרש בשביליך - זה שיר אירוטי, ממזרי".

באמצע שנות ה-80 טהרלב מאס בשנית בכתיבת פזמונים, ומאז לא חזר למלאכה הזאת. "חזרתי לעיסוקי האחרים - ספרים, הופעות. השוק השתנה, ולא רציתי להיות במלחמה מתמדת על מקומי. מרגע שרוב הזמרים התחילו לכתוב את שיריהם בעצמם, כבר לא היה ממש צורך במיומנות של הפזמונאים. אנשים למדו להעביר מסר חזק בלי המיומנות הזאת. קח למשל את 'עוף גוזל' שכתב אריק איינשטיין. זה מאסטרפיס, אף על פי שאין בו חרוזים והקצב שלו משתנה כל הזמן. היכולת שלנו הפזמונאים לכתוב במשקלים, בחריזה, להמציא פואנטות, כל זה כבר לא כל כך חשוב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ