אל תתעסק עם ערבים ויהודים

בקדימונים של <STRONG>"אל תתעסקו עם הזוהאן",</STRONG> החדש של אדם סנדלר, אין זכר <STRONG>למתיחות ישראלית-ערבית</STRONG>. אבל בסרט ועל הסט, זה לא תמיד היה ככה

דייב איצקוף | ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דייב איצקוף | ניו יורק טיימס

הקומדיות של אדם סנדלר מתאפיינות בדרך כלל במצבים לא סבירים עד גיחוך - מהחינוך מחדש של אדם שנאלץ ללמוד שוב את כיתות א' עד י"ב ("בילי מדיסון") עד הנישואים ההומוסקסואליים לכאורה של שני כבאים הטרוסקסואלים ("צ'אק ולארי"). אבל סרטו החדש מציב את הסיטואציה המופרכת ביותר עד כה.

ב"אל תתעסקו עם הזוהאן" (שייצא בארצות הברית ב-6 ביוני ובישראל ב-26 ביוני), מגלם סנדלר רוצח ישראלי שנמלט לארצות הברית ונהפך לספר. הקדימונים לסרט מבטיחים קטעי פארסה מטורפת, בדיחות גופניות ולפחות קטע אחד של ריקוד מלא זימה. במסע הפרסום לא מוזכר שהסרט גם לועג למתחים המתמשכים בין ישראל לשכנותיה הערביות, ומספק פרשנות הומוריסטית לאחד הנושאים הכי פחות מצחיקים של העידן המודרני, עם קומיקאי שאינו מזוהה עם שנינות פוליטית. "אני לא בטוח שיש לנו רשות לעשות זאת", אומר רוברט סמיגל, אחד התסריטאים וחבר ותיק של סנדלר. "אבל חשבנו שזה יהיה רעיון מצחיק".

צפו בטריילר כאן:

זה לא חד וחלק

לפני כשמונה שנים הגה סנדלר את דמותו של זוהאן, רוצח ישראלי שאומן לשנוא ולהרוג ערבים; לאחר שעייף מהקזת הדם המתמשכת, הוא מביים את מותו ובורח לניו יורק, שם הוא נהפך לספר. בניו יורק הוא מגלה יהודים וערבים שחיים יחד בסובלנות, גם אם לא בהרמוניה מושלמת.

אדם סנדלר, "אל תתעסקו עם הזוהאן". מוסר ההשכל של הסרט צנוע: ישראלים וערבים דומים יותר משהם שונים

באותה תקופה העביר סנדלר (שממעט להתראיין לעיתונות הכתובה) את כתיבת התסריט לסמיגל, שכתב בשבילו לעתים קרובות ב"סאטרדיי נייט לייב", ולג'אד אפאטו, שהיה שותפו לדירה של סנדלר בימים שעוד לא נחשב לאליל בעקבות תהילת "הדייט שתקע אותי" ו"בתול בן 40".

בעיני שני התסריטאים, כתיבת התסריט נראתה כמשימה חתרנית ומופרכת למדי. "תמיד ריחפה מעל השאלה אם אפשר להפוך את התסריט הזה לסרט", אמר אפאטו בראיון טלפוני, "משום שהוא לועג לאנשים ששונאים זה את זה".

לאחר פיגועי הטרור בארצות הברית בספטמבר 2001 גנזו סנדלר ותסריטאיו את הטיוטה הראשונה של התסריט, ששם ללעג את הסטריאוטיפים של דמויותיו באופן חסר רחמים. אבל בחודשים הבאים, כשראו שהתרבות הפופולרית עוסקת בפיגועים בתוכניות קומיות כגון "סאטרדיי נייט לייב" ובסדרות דרמה כגון "24", הם השתכנעו בהדרגה להמשיך לעבוד עליו.

אף שהסרט עוסק באלימות המתמשכת במזרח התיכון, הוא אינו נוקט עמדה ואף לועג לעצמו על שהפך נושא נפיץ כל כך לקומדיה. באמצע סצינות קרב מפורטות הדמויות מתווכחות על ההיסטוריה המורכבת של תוקפנות ופעולות תגמול באזור, ובו-בזמן ממשיכות לעשות זאת בעצמן ("אני אומר, זה לא חד וחלק!" צועק אחד התוקפים כשהוא נופל ממרפסת).

בסרט לא מוצעים פתרונות לסכסוכים: באחת הסצינות, שלושה ערבים ניו-יורקים מנסים להקליט שיחת טלפון עם אנשי חיזבאללה כדי לקבל הוראות לייצור פצצה. בהודעה מוקלטת נאמר להם שאי אפשר למסור את המידע כל עוד מתקיימות שיחות שלום עם ישראל והם מתבקשים להתקשר שוב "כשהמשא ומתן יתפוצץ".

הסרט התפרסם כ"סרט הישראלי" בקרב מחנהו של סנדלר ואנשי הוליווד. "אמרו לי, ‘אל תעשה את הסרט הזה' רק על סמך העלילה הכללית", אומר דניס דגאן, במאי הסרט, שביים את סנדלר ב"גילמור המאושר", "ביג דדי" ו"צ'אק ולארי".

בתקווה למנוע את הביקורת, יוצרי הסרט חיפשו שחקנים ממוצא ישראלי וערבי לגלם את הדמויות המזרח-תיכוניות הרבות בסרט, ואף הקימו משרד ליהוק בישראל. שלא במפתיע, הם לא נתקלו בקשיים לגייס ישראלים. אבל היה קשה למצוא שחקנים ערבים שיסכימו אפילו להיבחן. כמה מהערבים שהופיעו בסרט אמרו שבתחילה חששו להופיע עם סנדלר, יהודי התומך בקרנות צדקה יהודיות.

"בקהילה הערבית והמוסלמית אין לסנדלר שם טוב", אומר סייד בדראיה, שחקן יליד מצרים, המגלם את אחד מיריביו של זוהאן בניו יורק. הוא עצמו חשש לעבוד אתו בגלל הדעות הקדומות, אבל שינה את החלטתו בעיקר בזכות בתו המתבגרת, מעריצה של סנדלר.

סנדלר ניסה לפוגג את המתח בזמן הצילומים כשעודד את שחקניו להתאסף מחוץ לקרון ההלבשה שלו. מטבע הדברים התפתחו כמה ויכוחים סוערים על המצב הפוליטי במזרח התיכון. אבל השיחות הניבו גם נסיעה ספונטנית ללאס וגאס של שחקנים ערבים וישראלים.

מידה של צנזורה עצמית

קשה לדעת אם הצופים יתלכדו גם הם סביב הסרט ומוסר ההשכל הצנוע שלו, שלפיו ישראלים וערבים דומים יותר משהם שונים. באולפני סוני, מפיקי הסרט, סירבו לומר אם הסוגיות כבדות המשקל הטמונות בו, עלולות לפגוע במכירת הכרטיסים. הם הסכימו לומר רק שהסרט, שעלות הפקתו מוערכת ב-90 מיליון דולר, משווק כקומדיה של סנדלר.

החרדה מתגובת הקהל מטרידה מאוד את סמיגל, המעיד על עצמו שהוא ליברל, ושהמערכונים הפוליטיים שכתב ל"סאטרדיי נייט לייב" ול"לייט נייט עם קונאן אובריאן" עוררו את זעמם של רבים, ובהם הליגה נגד השמצה. סמיגל אמר שביקורת כזאת לימדה אותו להיות זהיר יותר בקומדיות שהוא כותב.

גם בסאטירה שעוסקת בגזענות ובאתניות, הוא אומר, מוטב להפעיל מידה מסוימת של צנזורה עצמית. "אני לא חושב שזה דבר רע בהכרח שאנשים לא יכולים לקרוא לי בחופשיות ‘יהודי מלוכלך' כפי שיכלו לעשות לפני 30 שנה", הוא אומר.

בארגוני פעילים כגון המועצה ליחסי אמריקה והאיסלאם ממתינים בחשש לסרט. אחמד רחאב, מנהל התקשורת הלאומית בארגון, מודאג בגלל סרטיו הקודמים של סנדלר. בדריאה, שגילם באחרונה טרוריסט אפגאני ב"איירון מן", אומר שהסרט מציג דמויות ערביות או מוסלמיות שונות מהסטריאוטיפים ההוליוודיים. "הוא מראה מה קרה לי ולכן זה אמין לחלוטין", אומר השחקן שגדל במצרים בתקופת מלחמת 1967 ומלחמת 1973 והיגר לארצות הברית ב-1979. "הבדיחות הן לא חצי-חצי", הוא אומר. "אלא 30%-70% וזה נהדר. כבר הרבה זמן לא זכינו ל-30%. עד עכשיו קיבלנו אפס".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ