חוזרים לערב בא

פסטיבלי הזמר הראשונים, מהשנים 1960-1970, הועלו לאינטרנט. עכשיו אפשר להאזין שוב, בסלחנות אבל גם בהתפעלות לשירים של פעם

חגי חיטרון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגי חיטרון

יש בשורה באתר של רשות השידור: גלישה בו מאפשרת דילוג עשרות שנים אחורנית, אל התנסות שמערבת התפעלות, צחוק סלחני ונוסטלגיה. בפגישה עם שירים וזמרים שכמעט נשכחו חווים שוב את הקול המתקתק מעט של שמעון בר ("ערב בא" ושירים אחרים), את הקול הזוהר של נחמה הנדל ואת הקולות האמנותיים של נתניה דברת ורמה סמסונוב. רק אחדים מהשירים האלה היו זמינים לציבור בעבר, באלבומי לקט מסחריים, ועתה מתאפשרת לראשונה נגישות לשמונת הפסטיבלים הראשונים במלואם (מ-1960 עד 1970), והחזרה אליהם מאלפת. לא מיותר אולי להזכיר, שכבר בתחילתו עורר הפסטיבל ביקורות נזעמות. בהמשך מובאים רשמים מהפגישה המחודשת עם שלושת הפסטיבלים הראשונים והבהרת הכעס שעוררו.

פסטיבל הזמר היה רעיון של ישראל דליות והופק ברוב שנותיו בידי חנוך חסון. לצדו עשו במלאכה גיל אלדמע, מאיר הרניק ויצחק שמעוני ועזרו על ידם מתזמרים ושופטים-ממיינים (מלחינים ומשוררים) שהתחלפו מדי פעם. שר הבריאות אז, ישראל ברזילי, ניהל בשנים הראשונות את צוות השופטים ששקד לבדוק מאות מנגינות ומלים שנשלחו בעילום שם.

הפסטיבל הראשון היה במוצאי יום העצמאות 1960. השופטים בחרו תשעה שירים שהועמדו לשיפוט הקהל בהיכל התרבות בתל אביב. כל שיר בוצע פעמיים (על ידי זמר וזמרת) עם תזמורת קול ישראל בניצוח גארי ברתיני, ו"ערב בא" של אריה לבנון נבחר ברוב קולות לפרס ראשון (1,500 לירות). שיר זה, למלים של עודד אבישר, מסמל היטב את מה שהחוקר נתן שחר מגדיר "פסטורלה כפרית או אהבה על רקע שדה וכפר" (בספרו "שיר שיר עלה נא").

אחרי "ערב בא" צעדו, במקום השני והשלישי, "העלמה" הנפלא של זעירא ואלתרמן ("דום טוותה"), שהוא מן השירים הטובים ב-20 שנות הפסטיבל שהתקיים עד 1980), ו"ליל חג" ("לילת אל-עיד") של שלמה הופמן בפי לילית נגר וג'ו עמאר. את הלחן של שיר מזרחי משעשע זה (מזווית ימינו) כתב מוסיקולוג ומלחין יליד ורשה ובפסטיבל הוא הושר בחלקו בערבית, שפתו הטבעית של מחבר המלים סלים שעשוע. עוד בולט "קומי ונצא" של רם דע-עוז, אז בפי שולמית לבנת (אמא של לימור) למלים של י"ל פרץ: "קומי ונצא אל השדה, נשבה על גבעה רעננה/ שם אני מושל, מושל יחידי, תחת כף רגלך הקטנה".

יודגש כי האוצר, שנגיש עכשיו באינטרנט חינם (בכתובת http://www.iba.org.il:80/israel60), מובא בלי עריכה, כמו שהיה בשידור החי. ב-1960, למשל, נשמעים דברי הקישור של נקדימון רוגל, ההנחיה של יצחק שמעוני וגם דיווח מהשטח של השדרן המיתולוגי חגי פינסקר, שמסביר למאזינים כי הם שומעים "את הרעש של מכונות המיון" שסופרות את הקולות. מפעיל המכונות מצהיר כי "זו הפעם הראשונה בעולם שעושים הצבעה בצורה כזאת" (בעזרת כרטיסים מנוקבים).

בפסטיבל השני (1961) ניצח "שאני עמך" של פנינה וצבי אבני (בפי אסתר עופרים, אז עדיין רייכשטט), אחריו צעד "נעמה" של שלמה בידרמן (ביצוע זחלני של רייכשטט) ולמקום השלישי הגיע "כאשר אני ואת" של מלחינה בת 17, אלונה טוראל. עם השופטים הממיינים נמנה הפעם המלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', שגילה בנאומו הקצר בתחרות כי בתהליך המיון "עברנו מדעות שליליות לחיוביות מאוד לגבי מספר שירים מקרב העשרה".

בתום הפסטיבל הראשון אמר אבא אבן, אז שר החינוך, שזה היה "מעמד כביר", אך מלחינים ואנשי חינוך חשבו אחרת. בנאום קצר בפסטיבל השני אמר יו"ר השופטים השר ישראל ברזילי (שהיה מוסיקאי מקצועי): "איפה הכותבים הוותיקים? מ-400 השירים המוגשים, ברבים מאוד לא היה מאומה, לא במלים ולא בתווים".

בפסטיבל השלישי (1964) ניצח "ילדתי אמרי" של יעקב הולנדר, בביצוע נחמה הנדל ובני אמדורסקי, ואחריו שלח המפקח המרכז של החינוך המוסיקלי במשרד החינוך, המלחין עמנואל עמירן, מכתב גלוי לראש הממשלה ובין השאר כתב: "למרות היותי מלחין, החשוד בסובייקטיוויות, ופקיד ממשלתי שייראה כמי ששם עלילות דברים על עמיתיו ממשרד אחר (משרד ראש הממשלה, ח"ח), אין אני יכול לכלוא בחובי את רגשי הזדעזעותי משלושת הפסטיבלים, שהלכו ונידרדרו והשלישי היה הגרוע שבהם, הרה סכנה לתרבותנו המוסיקלית העממית... נצטערתי בראותי ראש ממשלה ורעייתו וכן שרים מכבדים בנוכחותם פסטיבל שסיסמה יאה לו - שירים על דברים של לא כלום" (עמירן רומז בכך לשיר נחמד שהלחין שמעון כהן למלים של חיים קינן, שקיבל פרס שני). לא בכדי, הסביר עמירן, החרים באותה שנה איגוד המלחינים את הפסטיבל. לדבריו, שירי פסטיבלי הזמר הם "עכברים המכרסמים בשדות התבואה של הזמר הישראלי". מעניין מה היה עמירן כותב אילו התוודע לשירי האירוויזיון הישראליים.

לא די "מזרחי"

המוסיקולוג פרופ' שי בורשטין אומר כי בסיכום תולדותיו של פסטיבל הזמר מבליטים בדרך כלל את המהלך הגדול - ההידרדרות אל מסחריות, אל האירוויזיון, אל תהומות היורו-פופ. תיאור כזה, אף כי הוא נכון, מחמיץ היבט מוסיקלי משמעותי שליווה את הפסטיבל מראשיתו והוליד אף הוא ביקורות מוחצות. הביקורות הקשות, מציין בורשטין, ניתכו על הפסטיבל בכללותו ושירים שלא "חטאו" סבלו משכנות לשירים שנתפשו כפסולים. המבקרים היו בעיקר מוסיקאים ואנשי תרבות הקשורים במה שבורשטין מכנה "ניב שורשים" (המובהק בהם הוא עמנואל עמירן). מלחינים אלה דגלו בהמצאת זמר עברי אותנטי כביכול, ששורשיו ישראליים קדומים ומנגינותיו נשענות על מודוסים, כלומר על מערכי מוטיווים סולמיים שהיו בשימוש כבר בימי הביניים. דוגמאות מוקדמות מפורסמות של הניב הזה הן "שדמתי" (ידידיה אדמון), "אורחה במדבר" (דוד זהבי) ו"שיבולת בשדה" (מתתיהו שלם).

אחדים ממלחיני "ניב שורשים" תפסו את פסטיבל הזמר כאנטי-חינוכי משום שלא התייצב לבלימת הנטישה של הניב, לעצירת הקריסה של מפעל חייהם. גם "ערב בא" של לבנון, שניצח בפסטיבל הראשון, הוא דוגמה לסטייה מהניב ה"אותנטי"; כיום שיר זה נשמע תמים, אולי מתקתק במקצת, אך בשביל טהרני "שורשים" היה בו שוני מובהק ממה שחשבו לראוי.

בורשטין מדגיש כי ספירה מסווגת מראה, עם זאת, שהתרעומת של הטהרנים היתה מוגזמת: "לפחות בחמישה מתוך תשעת השירים בפסטיבל הראשון יש ניחוח ‘מזרחי', ובפסטיבל השני, ב-1961, שמונה מתוך עשרת השירים קרובים למגמת ‘שורשים'. הזוכה בו, ‘שאני עמך במחול' של צבי אבני, כתוב במסורת ‘שורשים', אף כי הוא מכיל גם אלמנטים אחרים, שפוזלים למזרח אירופה. בפסטיבל השלישי מקצת העיבודים הם מבריקים-הוליוודיים, שצורמים כשהם מודבקים ל'שירי עם', ובפעם זו המזרחיות כמעט נעלמה וחמישה מתוך עשרת השירים, לרבות שלושת הזוכים, הם ואלסים".

מפיק הפסטיבל חנוך חסון אומר: "עם השנים היתה הרגשה של ירידה ברמה, כי מלחינים טובים ומוערכים פחדו לשלוח שירים לתחרות מחשש שייכשלו בהצבעה של הקהל". עם כל זאת, מקומו של הפסטיבל בתולדות הזמר הישראלי אינו מבוטל וד"ר נתן שחר (שירו "איילת החן" ניצח בפסטיבל הרביעי) כותב בספרו, כי "למרות הביקורות החריפות על הפסטיבל, הוא היה מעין ספינת דגל של הזמר העברי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ