שוט ההצלפה של ספילברג

"השאלה ששאלו אותי הכי הרבה היתה <STRONG>‘מתי אתה הולך לעשות עוד אינדיאנה ג'ונס אחד?'"</STRONG> מספר סטיבן ספילברג. התשובה: עוד שבועיים בקולנוע

טרנס רפרטי | ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טרנס רפרטי | ניו יורק טיימס

"בשבילי זה כמו לצאת לחופשה" הוא לא המשפט שאמור להגיד במאי של סרט פעולה קיצי יקר ומורכב זמן קצר לפני יציאתו לאקרנים. אבל זה בדיוק מה שאמר לאחרונה סטיבן ספילברג בראיון טלפוני בזמן פיקוח על המיקסים של "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". הסרט, שייצא בארצות הברית ובישראל ב-22 בחודש, הוא התוספת הראשונה זה 19 שנה לסדרת סרטי ההרפתקאות הפופולרית שנפתחה ב"שודדי התיבה האבודה".

"ב-1989 חשבתי שהמסך ירד על הסדרה", אומר ספילברג על השנה שבה יצא "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון. "זאת גם הסיבה שבסוף הסרט רציתי שכל הדמויות ידהרו אל השקיעה. אבל מאז השאלה ששאלו אותי הכי הרבה, בכל מקום בעולם, היתה ‘מתי אתה הולך לעשות עוד אינדיאנה ג'ונס אחד?'"

אפשר לנחש שמנהלי בתי הקולנוע ובכירים באולפני פאראמונט שאלו שאלה דומה: שלושת סרטי הסדרה ("אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" מ-1984 היה האמצעי) גרפו יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם אך ורק מהקרנות בבתי הקולנוע. הציפייה לסרט החדש היא חסרת תקדים - הן בקרב הקהל והן בקרב מנהלי האולפנים. אצל רוב הבמאים רמה כזאת של ציפיות היא כמו סיוט על כדור אבן ענק שמתגלגל ומאיים למחוץ אותך."אני נהנה מכל רגע", אומר ספילברג. אפשר להאמין לו. הוא נשמע נלהב. הסוד של סרטי "אינדיאנה ג'ונס" היה תמיד כושר ההמצאה הבלתי מוגבל שלהם, הקלילות הלא מזויפת שלהם - גם כשהושקעו בהם תקציבי ענק.

באופן מוזר, מחשבות על אותנטיות תפסו חלק נכבד מזמנו של ספילברג בזמן העבודה על הסרטים המופרכים של הסדרה - שבה הגיבור (הריסון פורד) הוא ארכיאולוג מסוקס עם שוט הצלפה שמסתובב בעולם, מחפש חפצים מיסטיים נדירים ונתקל בדרך בנאצים, כיתות זוועתיות של מקריבי אדם ונציגים נוספים של רשע טהור.

סרטי "אינדיאנה ג'ונס" מעמידים במבחן את הנכונות של הקהל להימנע מהטלת ספק במה שמתרחש על המסך. האותנטיות שספילברג מדבר עליה שונה מהריאליזם ההיסטורי של "רשימת שינדלר". ספילברג מדבר על השלמות המבנית של סצינות הפעולה שגודשות את סרטי הסדרה.

הרוח והסגנון של הסרטים מבוססים על סרטים משנות ה-30 וה-40 שספילברג, כילד שגדל בשנות ה-50, נהג לראות בשבת בבוקר באולם הקולנוע המקומי בעיר מגוריו באריזונה. "הם השאירו בי רושם עמוק כי היו מלהיבים ומרושלים בו-בזמן", הוא אומר. "התרגשתי מאוד מהסיפורים ובאותו זמן גם צחקתי עליהם. פעם אחת ראינו סרט מתח עם בחור שעף מצוק, והמכונית שלו מתרסקת על הסלעים ומתפוצצת; אחרי שבוע הוא חוזר ומופיע והכל בסדר. הם כנראה שכחו להראות את הקטע שהוא מספיק לקפוץ מהמכונית. זה מסוג הדברים שהשתדלנו שלא יהיו בסרטי ‘אינדיאנה ג'ונס'".

למעשה, הוא מנסה לערוך כמה שפחות את קטעי הפעולה של הסרטים, כי "בכל פעם שהמצלמה עוברת בין זוויות דינמיות יש לצופים תחושה שמישהו מרמה אותם". לכן המטרה שלו היא "לצלם כמו צ'רלי צ'פלין או באסטר קיטון - הכל מתרחש מול העיניים של הצופים, בלי עריכה. אין אשליות: מה שאתה רואה זה מה שיש. בסרטים שלי אף פעם לא היתה עריכה תזזיתית - לא כמו שנהוג לעשות היום בהרבה סרטי פעולה. לא שזה דבר שלילי; לפעמים עריכה מהירה זה משהו פנטסטי ומסעיר - כמו למשל ב'זהות אבודה'. אבל כדי שיהיה מרכיב קומי בסרטים צריך להיות קצת מיושן. בחנתי המון סרטים ישנים שהצחיקו אותי והגעתי למסקנה שצריך לארגן דברים בצילום בודד ולתת לצופים להיות העורכים, כאילו כל צילום הוא קטע בהופעה של קרקס".

ב-27 השנים שעברו מאז "שודדי התיבה האבודה" לא היה במאי של סרטי פעולה שלא ניסה לשתות מהגביע הקדוש של אינדיאנה ג'ונס ולשחזר את העוצמה הקולנועית (והמסחרית) של הסרט: הקצב צריך להיות מסחרר; הפעלולים מוכרחים להיות מורכבים; הרשעים צריכים להיות מרושעים מאוד; הגישה של הגיבור אמורה להיות קלילה, שאננה וקרת רוח, על סף חוסר שפיות. ספילברג וג'ורג' לוקאס - שמפיק את הסרטים והגה את הרעיון הבסיסי לסדרה - אחראים לכך לא מעט.

האמת העצובה היא שלהשפעה העצומה של סרטי "אינדיאנה ג'ונס" יש גם צדדים נחמדים פחות. במבט כולל, סרטי הפעולה של היום הרבה יותר מהירים מהסרטים של לפני 30 שנה, אבל לא פחות מכך לוקים בהתפתחות העלילתית. הם מדלגים על הצגת הדמויות ועוברים ישר לאקשן - כך לא רק סרטים בעלי דמיון רב לסרטי "אינדיאנה ג'ונס" ("מומיה", "אוצר לאומי" ו"טומב ריידר"), אלא גם כל סרט אולפנים עם כמה קטעי פעולה.

כששואלים אותו אילו סרטים אהב כשהיה ילד, ספילברג עונה: "כל דבר עם הרבה תנועה". תנועה מהירה ומרגשת היא מה שמושך צעירים לקולנוע; סרט אקשן מהוקצע, מורכב ומתוזמן יכול להביא לבית הקולנוע גם מבוגרים בעלי טעם מעודן יותר.

לא מתביישים

ריגוש מסחרר כזה גורמת גם, לדוגמה, סצינת הפתיחה המורכבת והארוכה (כמעט יותר מדי) של "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". זה מתחיל בקטע מוסיקלי קליל ("Anything Goes" של קול פורטר, מושר במנדרינית), נהפך לסצינת פעולה סלפסטיקית בכיכובם של יהלום, משקה מורעל ובקבוקון חמקמק של סם-נגד, ומסתיים בזינוק ממטוס. הבימוי והעריכה מזכירים את התזמון המושלם של הקומדיות האילמות.

לא באמת חשוב לדעת שהקטע עם "Anything Goes" אמור היה להיכנס במקור ל"שודדי התיבה האבודה". קטעי הפעולה הגדולים של סרטי הסדרה כמעט מנותקים מההקשר שבו הם משובצים. "ג'ון ויליאמס ואני יודעים לתאר משהו שאנחנו חושבים שהקהל יאהב", אומר ספילברג (ויליאמס כתב את פסקול סרטי הסדרה). "שנינו גאים בחוסר הבושה שלנו". כשהבדיחות מוצלחות (כמו בדרך כלל בסרטי הסדרה) יש סיבה לגאווה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ